פרשה ב: תוהו ובוהו


א [והארץ הייתה תוהו ובוהו]
והארץ היתה תהו ובהו.
רבי ברכיה פתח: (משלי כ) גם במעלליו יתנכר נער.
אמר רבי ברכיה: עד דהיא פגה אפיקת כובייא, הוא מה שהנביא עתיד להתנבאות עליה בסוף, (ירמיה ד): ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו:

ב [ארורה האדמה בעבורך]
רבי אבהו ורבי יהודה בר סימון רבי אבהו אמר :
משל למלך, שקנה לו שני עבדים, שניהם באוני אחת ובטימי אחת. על אחד גזר שיהא ניזון מטמיון, ועל אחד גזר שיהא יגע ואוכל. ישב לו אותו תוהא ובוהא אמר שנינו באוני אחת ובטימי אחת, זה ניזון מטמיון ואני אם איני יגע איני אוכל?!
כך, ישבה הארץ תוהא ובוהא, אמרה: העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים ניזונין מזיו השכינה, התחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים.

ור' יהודה בר סימון אמר:

משל למלך, שקנה לו שתי שפחות, שתיהן באוני אחת ובטימי אחת, על אחת גזר שלא תזוז מפלטין, ועל אחת גזר טירודין. ישבה לה אותה השפחה תוהא ובוהא, אמרה: שנינו באוני אחת ובטימי אחת, זו אינה יוצאה וזזה מפלטין ועלי גוזר טירודין?!
כך, ישבה לה הארץ תוהא ובוהא, אמרה: העליונים והתחתונים נבראו בבת אחת, העליונים חיים והתחתונים מתים. לפיכך, והארץ היתה תהו ובהו.

אמר רבי תנחומא: לבן מלך שהיה ישן ע"ג עריסה, והיתה מניקתו תוהא ובוהא.
למה?

שהיתה יודעת שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו. כך צפתה הארץ, שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידיו של אדם, שנאמר: ארורה האדמה בעבורך. לפיכך, והארץ היתה תוהו ובוהו:


ג [רמזים בבריאה לדורות הבאים]
רבי יהודה בר סימון פתר: קריא בדורות:
והארץ היתה תהו ובהו
- זה אדם הראשון, שהיה ללמה ולא כלום.
ובהו - זה קין שבקש להחזיר את העולם לתוהו ובוהו.
וחושך
- זה דורו של אנוש, על שם (ישעיה כט): והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי וגו'.
על פני תהום -
זה דור המבול, שנאמר: (בראשית ז): ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום.
ורוח אלהים מרחפת על פני המים - על שם: ויעבר אלהים רוח על הארץ.

אמר הקדוש ברוך הוא: עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה, תבא האורה.
ויאמר אלהים יהי אור - זה אברהם, הדא הוא דכתיב (ישעיה מא): מי העיר ממזרח צדק וגו'. אל תקרא העיר, אלא האיר.
ויקרא אלהים לאור יום - זה יעקב.
ולחשך קרא לילה - זה עשו.
ויהי ערב - זה עשו.
ויהי בקר - זה יעקב.
ויהי ערב - ערבו של עשו.
ויהי בקר - בוקרו של יעקב.
יום אחד - שנאמר (זכריה יד): והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה וגו'.

דבר אחר:

יום אחד, שנתן לו הקדוש ברוך הוא.
ואיזה?

זה, יום הכפורים:

ד [רמזים בבריאה לגלויות]
רבי שמעון בן לקיש פתר קריא בגליות
והארץ היתה תהו
- זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד): ראיתי את הארץ והנה תהו.
ובהו,
זה גלות מדי (אסתר ו): ויבהילו להביא את המן.
וחושך,
זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל.
על פני תהום, זה גלות ממלכת הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום. מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן.
ורוח אלהים מרחפת, זה רוחו של מלך המשיח. היאך מה דאת אמר (ישעיה יא): ונחה עליו רוח ה'.
באיזו זכות ממשמשת ובאה?

המרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב): שפכי כמים לבך.

רבי חגי בשם רבי פדת אמר: ברית כרותה למים, שאפילו בשעת שרב רוחה שייפה.
וכבר היה ר' שמעון בן זומא יושב ותוהא ועבר רבי יהושע ושאל בשלומו פעם ושתים ולא השיבו, בשלישית השיבו בבהילות.
אמר לו בן זומא: מאין הרגלים?
אמר לו: מעיין הייתי.
אמר לו: מעיד אני עלי שמים וארץ שאיני זז מכאן עד שתודיעני מאין הרגלים?
אמר לו: מסתכל הייתי במעשה בראשית ולא היה בין מים העליונים למים התחתונים, אלא כשתים ושלוש אצבעות.
ורוח אלהים מנשבת אין כתיב כאן, אלא מרחפת כעוף הזה שהוא מרפרף בכנפיו וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות.

נהפך רבי יהושע ואמר לתלמידיו: הלך לו בן זומא, ולא שהו ימים מועטים, ובן זומא בעולם:

ה [כל מעשי האדם גלויים לפני הקב"ה]
רבי אבהו ור' חייא רבה רבי אבהו אמר: מתחלת ברייתו של עולם צפה הקדוש ברוך הוא במעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים, הדא הוא דכתיב (תהלים א): כי יודע ה' דרך צדיקים וגו'.
והארץ היתה תהו ובהו -
אלו מעשיהן של רשעים.
ויאמר אלהים יהי אור - אלו מעשיהן של צדיקים. אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו, כיון דכתיב: וירא אלהים את האור כי טוב, הוי, במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים.

אמר רבי חייא רבה מתחלת ברייתו של עולם, צפה הקב"ה בהמ"ק בנוי, וחרב, ובנוי.
בראשית ברא אלהים, הרי בנוי. היאך מה דאת אמר (ישעיה נא): לנטוע שמים וליסוד ארץ וגו'.
והארץ היתה תוהו ובוהו,
הרי חרב. היך מה דאת אמר (ירמיה ד): ראיתי את הארץ והנה תוהו ובוהו.
ויאמר אלהים יהי אור,
הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא. היאך מה דאת אמר (ישעיה ס): קומי אורי כי בא אורך.
וכתיב (שם) כי הנה החושך יכסה ארץ וגו'.