חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

מוטיב

המוטיב הוא יחידת משמעות או יחידה של מצב

תוכן:
היסוד המשמעותי המופשט הוא מוטיב
המוטיב עומד בבסיס כל יצירה ספרותית
"מסדה" מול ה"אינטרנציונל"
ניתוח השיר "צנח לו זלזל"
על "רומן רוסי" למאיר שלו

המוטיב הוא יחידת משמעות או יחידה של מצב, (בניגוד ליחידת תמונה או ליחידת עשיה).

תמונה של עץ בערבה יכולה לבטא את מוטיב הבדידות, הכתר או השרביט כסמל יש בהם כדי לבטא את מוטיב המלכות או השלטון.

היסוד המשמעותי המופשט הוא מוטיב
יחידת משמעות רגילה וסטטית הופכת מוטיב ברגע שהיא מפעילה את העולם הסובב אותה. מוטיב הזעם או מוטיב הקנאה מפעילים אלימות.
המלה בית במשמעות של מבנה עשוי עצים ואבנים (house ) היא תמונה, שיכולה לסמל את המשמעות של הבית במובן של תחושת מחסה, בטחון ושייכות משפחתית חמימה, אוהדת ומגינה, (home) וזה מה שנוהגים לקרוא מוטיב הבית. לפי זה הבית כבנין, גם אם הוא סמל לכל החמימות הנזכרת, עדיין אין הוא מוטיב. המוטיב הוא תחושת הביתיות שהבית מעניק, והכוח שיש בו למשוך אליו את בני הבית, שהם בנים של משפחה אוהדת.

מן האמור מובן, שגם מצב בשמשו מוטיב, אינו מצב הפיזי והמוחשי, אלא משמעותו הפסיכולוגית והרוחנית. לכן פרות רועות באחו מבחינתן המוחשית הן סמל, ולעומת זה שלוות הפרות והנוף, והחיים השלווים והבוטחים של העדר משמשים כמוטיב.

עולה מן הדברים שאם האספקטים המוחשיים של העולם משמשים כסמלים (הרים או נחל), אזי האספקטים הרוחניים והנפשיים שלו משמשים כמוטיבים (הר כמכשול עצום, קבוע ועומד, בחינת היסוד הסטטי; נחל במובן של יסוד הדינמי הזורם והחולף דוגמת חיי אדם).
לפי זה היסוד המוחשי הוא סמל, והיסוד המשמעותי המופשט הוא מוטיב.

במשמעות השם מוטיב יש יסוד ברור לדינמי ולתנועה. המלה האנגלית motion פרושה תנועה. המילה מוטיבציה משמעותה נכונות ורצון לפעול, ולפי זה מובן שהמלה מוטיב אוגרת בתוכה יסוד של הפעלה. המוטיב אינו אדיש לסביבתו, אלא הוא יסוד שיש בו לעורר ולהפעיל את הסביבה. שלוות הפרות הרועות באחו, בנוף השקט והמרגיע, מעורר בנו געגועים לשלווה דומה, וכיסופים לחיים הפשוטים בחיק הטבע. לעומתם הקנאה, השנאה או היאוש מעוררים אותנו לפעולות שהן לפעמים קשות ואכזריות.

יש מוטיבים כוללניים וסתמיים כגון אהבה, שנאה, קנאה, חכמה, תחבולה, זריזות, זהירות וכדומה. ראוי שנשתמש באספקטים ממוקדים ובהירים יותר של המוטיבים, ונדבר על אהבת אישה, אהבת ילדים, או אהבת הורים; על שנאת זרים, שנאת האויב, שנאת אחים, או שנאת בצע; על קנאת סופרים או קנאה בעושר, על חכמה עיונית או חכמה עממית מעשית; על תחבולה כלכלית או תחבולת מלחמה; על זריזות המחשבה או זריזות בקיום מצוות, על זהירות בכביש או זהירות בניסוח דברים כתובים וכד'. בדומה לכך אפשר למנות כמוטיבים תכונות יסוד של בני אדם כגון: הצביעות, השקרנות, התמימות, היושר, האומץ וכד'.

גם סיטואציות מחיי היום יום העממיים, שהן בעלות משמעות והן מניעות התרחשויות, נחשבות בעיני חוקרי פולקלור ידועים כמוטיבים. רובם הם מוטיבים של הסיפור העממי, והם מנויים ומסווגים בקודכס המוטיבים המונומנטלי של בוריס תומפסון. מוטיבים אלה הם לעיתים גרעין של פאבולה ואף של סיפור ארוך יותר.

אנו מוצאים מוטיבים כגון: נער עני הנושא את בת המלך (דוגמת דוד בן ישי), נערה מושפלת ומשועבדת הנבחרת על-ידי בן המלך (סינדרלה), בנים או בנות כפויי טובה, המנשלים את אביהם הזקן (המלך ליר או אבא גוריו), אחים מתנכלים לאחיהם הקטן האהוב על אביהם (יוסף ואחיו), ובדומה אחים הנזקקים לאחיהם שתחילה התנכלו לו (יוסף ואחיו), אדם שבניו מתים אחר שהוא הפר בצעירותו הבטחת נאמנות לנערה ולאחר מכן שכח אותה (חולדה ובור) וכד'. יש פתגמים המבטאים מוטיבים כגון: "אוהב כסף לא ישבע כסף" (הסיפור של ל' טולטוי 'כמה אדמה הוא צריך?'), או "בור כרע ויחפרהו, ויפול בשחת יפעל" וכד'.

מלבד האמור יש הרואים כמוטיבים גם שמות של תופעות או של פעולות החוזרות על עצמן בטקסט המקיף, משמשות בו אזכור מתמיד הפועל עלינו בכוח סוגסטיבי רב עצמה, ושומר בתודעתנו מוקדים מרכזיים של הטקסט הנידון. מטרת חזרות אלה יכולה להיות מכוונת לשמור יסודות מרכזיים של הנושא הנידון בזיכרוננו ובתודעתנו, אך יש גם שכוונת החזרות היא להשפיע עלינו השפעה סוגסטיבית להסכים לתפיסה הכלולה בהן, או אפילו לפעול למענה ובשמה. נראה כי המושג מילה מנחה ששימש הרבה את מ"מ בובר בפירושיו למקרא, פועל על תודעתנו באופן דומה.

המוטיב עומד בבסיס כל יצירה ספרותית
מה שמתברר מעל לכל ספק הוא, שהמוטיב עומד בבסיס כל יצירה ספרותית, ומשמש לה הן מטרה והן נקודת מוצא. בחיי היום יום או בהיסטוריה יש רק התרחשויות, אבל אין בהם מוטיבים. המוטיב הוא ייחודי ליצירה האנושית הפיקטיבית-האמנותית שבה מבטא המוטיב את היסוד הסיבתי, את היסוד התכליתי, את היסוד הערכי המשמעותי והרוחני (לטוב או לרעה) המונחים בתשתית החיים האנושיים. ואולם כל היסודות הרוחניים הללו קיימים רק ביצירה האמנותית. בחיים הממשיים אין יסודות אלה מתגלים, או שהם אפילו אינם קיימים כלל. למרבה הצער משמש המונח מוטיב, כמונחים רבים אחרים בהומניסטיקה, אצל רבים מן המחברים בצורה משובשת, ועל-כן ראוי הוא שנקפיד לגביו בהבחנות מדויקות.

"מסדה" מול ה"אינטרנציונל"
לאחר העיון בעקרונות יסוד אלה, נשווה בין שני קטעי השיר הבאים מבחינת המוטיבים המצויים בהם:
יצחק למדן, מן הפואמה "מסדה"
הגד לי:
נס מרד אחרון הונף שם
ותובע משחקים וארץ, אל ואדם:
"שילומים!"
ועל לוחות סלעים ציפורניים עקשניות
חורתות בשורת הניחומים;
מול גורל דורות אויב
חזה-קרי בשאגה הובלט שם:
"רב!
אנכי או אתה !
פה משפט אחרון יחרוץ
הקרב !"

מן האינטרנציונל הסוציאליסטי
קום התנערה עם חלכה
עם עבדים ומזי - רעב
אש הנקמות הלב ליחך
לקראת אויב היכון לקרב.

עולם ישן עד היסוד נחריבה
מגב כפוף לפרוק העול
את עולמנו אז נקימה
לא כלום אתמול - מחר הכל.

זה יהיה קרב אחרון
במלחמת עולם
עם האינטרנציונל
יעור ישגב אדם.
עיון בשירים מגלה כי המוטיבים המשותפים לשני הקטעים הם:
1. המרד ("נס מרד", "קום התנערה").
2. שאיפת הנקם ("אש הנקמות", "שילומים")
3. תקווה לעתיד ("בשורת הניחומים", "יעור ישגב אדם"). "קרב" אינו מסמל בהקשר זה דבר פרט לעצמו, ועל כן הוא משמש במשמעות "מאבק", והוא קרוב להיות שם כללי ומופשט ומין סיטואציה בעלת משמעות, ובזה הוא קרוב להיות מוטיב ובשום אופן איננו סמל.

בשני השירים מצויים יסודות לשוניים משותפים אחדים. הציווי הישיר הבא בשיר השני הדורש מן החלכאים להתנער ולהתקומם מקביל ל"מרד" שבשיר הראשון, וה"נקמות" מקבילות לתביעת ה"שילומים". ה"עולם ישן" העומד להחרמה מקביל ל"גורל דורות אויב", ותקוות העולם העומד לקום הוא "בשורת הניחומים", ולבסוף "קרב אחרון במלחמת עולם" מקביל ל"משפט אחרון יחרוץ הקרב".

נראה ברור, כי לשיר הראשון אופי פואטי סמלי הרבה יותר מאשר לשיר השני. השיר השני הוא שיר בוטח ומתלהם של האידיאליסט העיוור המאמין בכל ומוכן לכל. לעומתו השיר הראשון רווי פיגורות לשון כגון "לוחות סלעים", ו"מציפורניים עקשניות", וכן "חזה - קרי". היסוד הסמלי יש בו משום עידון של השאגה על-ידי שהוא משהה ועוטף בכיסוי את המשמעויות הבוטות והחשופות. הדובר בשיר זה אינו משתתף בהתלהבות הקומוניסטית, ויודע על ההתרחשויות של המהפכה רק בחינת "הוגד לי", ועל-כן סיפורו על מרד הפרוליטארים הקומוניסטי הוא רק בגוף שלישי. כך נוהג יהודי שאיננו מתעניין ביותר בגורל שונאיו הרוסיים. הוא חוזר על מה ששמע בהדגשה יתירה, אך מתבונן בהם מן המרחק, עד שאתה אפילו מרגיש בדברים נימה אירונית דקה. כדי להגיע לתשובות אלה ובמיוחד לתשובה אחרונה זו אתה חייב להכיר ולהבין את מושגי היסוד של הקומוניזם, למצוא באמצעות אנליזה את תכונות היסוד שלהם ולהשוותם זה לזה, כפי שהם באים בשני הקטעים. בעשותך כן אתה עוסק במוטיבים ספרותיים ובביטויים הלשוני הסמלי ולאחר מכן אתה בונה את הסיטואציה השלמה בדרך של סינתזה.

ראינו שהשיר הראשון פואטי, לירי וסמלי (מטאפורי) יותר מן השיר השני, כי הוא מרוחק מן התוכן, וזה מאפשר לו ריחוק סימבולי. הליריות הנשמרת בשיר זה באה אמנם לידי ביטוי בגוף שלישי, אבל היא שומרת על הסובייקטיביות הרגשית, וזו מתגלמת בתמונות לשון, והיא אף נטולה כל מגמתיות. "לוחות הסלעים" הם ביטוי לסיטואציה הקשה והחלקלקה שבה מנסה הדמות הלירית שבשיר להיאחז, בלי להינתק ממנה. הציפורניים העקשניות רומזות לשינוי שחל באופי של יהודי הגלות, ששוב מסרבים לוותר ואינם מוכנים לסבול מידי מעניהם. אף תמונה קשה זו באה בביטוי סמלי המעניק לה אופי לירי מעודן כלשהו.

השיר הראשון הנו מעודן. ניסיון של ההיאחזות במצב ה"סלעי" הוא משמעותה של התמונה, והיא גם המוטיב המניע אותה. מוטיב קשה זה בא בשירו של למדן באופן מוסווה על-ידי התמונה הויזואלית. השיר השני לעומת זה (האינטרנציונל) אינו עטוף תמונות, אלא הוא ישיר ובוטה, והוא שש אלי קרב, תובע מעשים ותובע מייד, ואינו יכל להרשות לעצמו לא הסוואה, ולא התבוננות מן הצד. ההתבוננות מן הצד מאפשרת לשהות עם הנושא, ושהיה זו נחוצה בעיקר לשימוש בלשון הפיגורטיבית, שהיא לשון עקיפה.

נראה אם כן, כי בשיר השני המוטיבים של העבדות הנם חשופים ובהירים, ולעומת זה בשיר הראשון "הנפת הנס" היא מביעה באופן מעודן יותר את ההתקוממות (המרד). "לוחות הסלעים" מביעים את המוטיב של עוצמת המדכאים, ה"ציפורנים העקשניות" מביעות את מוטיב הנחישות אצל המתקוממים, והבלטת "חזה הקרי" מביעה את המוטיב של הנכונות להקרבה עצמית. דנו כאן במוטיבים בלבד לצורך ענייננו. פרוש מלא למטאפורות ולשיר כולו מצריך כמובן פרוט נוסף וניתוך ממצה של התמונות, של תכונותיהן ושל הקונוטטיביות שלהן.

ניתוח השיר "צנח לו זלזל"
פעמים שהמוטיב צומח מתוך מערכת שלמה של ביטויים פיגורטיביים, באופן שכל פרטי המערכת מצביעים על אותו מוטיב. כדי לפרש טקסט (שיר) כזה יש לאסוף את פרטי התמונה המפוזרים אחד לאחד, ולבנות מהם תמונה שלמה המעניקה משמעות לטקסט. מעט עיון מגלה, שצרוף הפרטים זה לזה בשיר "צנח לו זלזל" לח"נ ביאליק נותן לנו תמונה של עץ העומד בצד הגדר. תמונה רחבה ומרכבת זו מביעה בהבלטה יתירה את המוטיב המרכזי של השיר.

נביא כאן את השיר לשם עיון:
צנח לו זלזל על גדר וינם -
כה ישן אנכי:
נשל הפרי - ומה לי ולגזעי,
ומה-לי ולשוכי ?
נשל הפרי, הפרח כבר נשכח -
שרדו העלים -
ירגז יום אחד הסער - ונפלו
ארצה חללים.
אחר - ונמשכו לילות הזועה,
לא מנוחה ושנת לי,
בדד אתחבט באפל וארצץ
ראשי אל כתלי.
ושוב יפרח אביב, ואנכי לבדי
על גזעי אתלה -
שרביט קרח, לא ציץ לו ופרח,
לא פרי ולא עלה.
ח. נ. ביאליק, אלול תרע"א.
אנו מוצאים בשיר זה, את כל המילים הבונות את התמונה השלימה. כדי שלא נצטרך לטרוח, וכדי לחסוך בזמנו של המחפש, הדגשנו את המילים הללו לאורך כל השיר. ואלו הן: זלזל, גדר, פרי, ולגזעי, ולשוכי, הפרי, הפרח, העלים, יפרח, גזעי, שרביט, ציץ, ופרח, לא פרי, לא עלה, ובסך הכל תשע מלים, שאחדות מהן מופיעות פעמים מספר, ובסך הכל חמש עשרה הופעות.

כל אלה מצטרפים כאחד, ובונים את התמונה השלמה של העץ בעל הגזע העבה, הנאבק בסערה שבלילות הזוועה. אף-על-פי שהפרטים הפזורים אינם מרמזים במפורש לתמונה השלמה והמאוחדת, אנו יכולים לארגן אותם בלי קושי בתודעתנו או בחשיבתנו, להרכיבם יחד בדמיוננו לשלמות בעלת משמעות של תמונה אחת, הלא היא תמונת העץ. תמונה שלמה זו נחוצה ביותר, כי רק על הרקע שלה, ורק מול השלמות שממנה הוא נפרד, זוכה הניתוק של הזלזל למשמעותו האנושית הטרגית. על רקע זה של התמונה השלמה שבנינו בתודעתנו, אין לנו עוד כל קושי לראות את המשמעות הסמלית המתגלה ביחסים שבין הזלזל שצנח, לעץ השלם, ולראות דרך יחסים אלה את המשמעות המסומלת בו בצורת יצור אנושי-יהודי, צעיר שניתק מן הגזע החברתי או הלאומי השלם.

באופן זה אנו תופסים בקלות, כי המוטיב הראשי של השיר הוא ניתוקו של הפרט-האדם-היהודי מן הכלל החברתי, הלאומי, הדתי, ההיסטורי, ואולי אף האוניברסלי, שבהם הוא קשור מעצם טבעו. דומה שיש כאן תשובה מדויקת לשאלה ששאלנו בדבר הרכבתה של תמונה שלמה מפרטים פזורים בטקסט.

אם מבקשים להרחיב את מוטיב הניתוק עוד יותר, אפשר להפנות את הקורא ואת המעיין אל שירת ביאליק כשירה הבנויה על מערכת של ניתוקים בין הפרט לכלל. לשם הקלה על המעיין נוכל לתת לפניו רשימה של ניתוקים, שתשמש אותו כמארגנת של חשיבתו על אודות שירת ביאליק. נראה, כי הרשימה הקצרה הבאה יש בה כדי למצות את הווריאציות העיקריות של הניתוק שנתן למצא בשירת ביאליק. ואלו הן.
הניתוק:
1. מן המשפחה.
2. מן החברה.
3. מן האומה.
4. מן הטבע.
5. ומן הבורא.

רשימה זו מפנה את תשומת לבנו אל מוטיב הניתוק בכל אחד מחמשת התחומים שהצגנו לעיל. דיון כזה מחייב את המעיין להכיר את כל שירת ביאליק ידיעה יסודית ומקיפה, עד שיוכל לצרף פרט לפרט בשירה זו, עד שיכיר בה את כל האזכורים של מוטיב הניתוק, ושל הסמלים המשמשים לו לבוש, ויוכל לערוך להם אנליזה מדויקת ולחשוף את ייחודו של הניתוק הנדון כאן. כדי לעשות כן, הוא חייב כמובן להכיר היטב גם את ההבדלים בין מוטיב לסמל, בין מוטיב למטאפורה, לדימוי, ולשאר הצורות הפיגורטיביות.

ידע תיאורטי, ידע תכני, ואף ידע טכני רב נחוץ אפוא לשם דיון בטיבו ובטבעו של מוטיב הניתוק, וכיצד הוא זוכה למימוש, להמחשה ולהדגמה על-ידי הלשון הפיגורטיבית. דוגמאות מצוינות לעניין זה מצאנו במטאפורות "סף", "גדר", ו"חלון" בקשריהן לצניחת הזלזל (צנח לו), לכמיהת הגוזל אל מעבר לחלון (לבדי), או לאבדן הקשר בין האדם לגן העדן של ילדותו (הברכה, אחד אחד ובאין רואה, והספור "ספיח).

אפשר למנות רשימה ארוכה של ווריאציות למוטיב הניתוק בשירת ביאליק. יש תחושת ניתוק בין הפרט למשפחתו, לחברתו, לתרבותו הלאומית או האנושית-האוניברסלית. יש ניתוק מן האהובה ומן האהבה, מן הטבע, מן הקוסמוס, ויש שהאדם חש ניתוק טרגי וגורלי מאלוהיו, וכתוצאה מכך אפילו מעצמו. ברור שכל תחושה כזאת הנה סוביקטיבית ביסודה ובמהותה, והיא תמיד קשורה בדרך זו או אחרת אל הבניה מחדש של האחדות הקמאית הקיימת בזכרון האנושי הקולקטיבי מאז תקופת השלמות והתום הדתית, מאז תקופת תום הילדות, מאז תקופת גן העדן ההיסטורית או האגדית, ולפי תיאוריות פסיכולוגיות ידועות גם מאז תחושת התום של העובר במעי אמו. ברור, שתחושה זו של ניתוק מזה, והכמיהה לבניה מחדש של האחדות הקדומה מזה, זוכים למשמעות של הווייה אכסיסטנציאליסטית. מערכת מוטיבים כזאת יש בכוחה להחדיר לעולמנו הרוחני תחושה של מעמקי ההוויה האנושית על גווניה השונים, כל גוון לפי מקומו ולפי ענינו. מוטיבים בעלי הקף דומה לנדון כאו הם המוטיבים של היציאה והשיבה הן בשירת ביאליק והן ביצירת עגנון. לעניין זה ולעניין המוטיב של השיבה המאוחרת ראוי לעיין בשירים "בתשובתי"" ו"באחד אחד ובאין רואה" לביאליק ובסיפור "והיה העקוב למישור" לש"י עגנון, ובדברי הפרשנות של ברוך קורצוייל ליצירות אלה.

על "רומן רוסי" למאיר שלו
בעמוד 289 של "רומן רוסי" למאיר שלו, (הוצאת עם עובד תל-אביב). שתי פסקאות קצרות באותו עמוד, הדנות בעניין הביצות ששלו מציג אותו כחסר חשיבות, מפני שלדעתו אפשר לתעל את הביצות ולייבשן בקלות רבה. לדברי משולם בראש אותו עמוד, כל עניין הביצות נופח למעלה ממידותיו, על-ידי מי שהיה מעונין לקשור כתר של תהילה לחלוצים. נראה, כי הכחשת חשיבותן והיקפן של הביצות היא אמנם שבירה של המיתוס החלוצי, שהציג את הביצות כיסוד שפרנס את המעשים ההרואיים של החלוצים. מאיר שלו מציג סימן שאלה אחרי עניין זה, ומנפץ את המיתוס ניפוץ גמור. הפיסקה דנה אמנם במוטיב ההרואיזם החלוצי, אבל במקום לשמור על מעמדו הערכי, הוא מרדד את המוטיב בתהליך של דה-הרואיזציה על-ידי הכחשה מוחלטת של ערכה הסגולי.

דיון זה חושף לפנינו באופן מלא, כיצד גילוי הכסויים וגילוי הווריאציות של מוטיב יכולים לפרש מצד אחד רומן או שיר בודד, ומן הצד האחר, הם יוכלו לפרש גם את כלל שירתו של משורר או את כלל יצירתו של מספר.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
פרופ' דב לנדאו, דרכי חשיבה מודרניים כעקרונות פרשניים:


מקור הערך: דב לנדאו, נכתב עבור אנציקלופדיה יהודית

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן