חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

פריצת כלא עכו

פעולה של האצ"ל בשנת 1947: פריצת כלא עכו ושחרור אסירי המחתרת שהיו כלואים בו.

בראשית המאה ה-16 נכבשה עכו ביד העותומנים, ומושל הגליל, אחמד אל-ג'זאר, פיתח את העיר, בנה בה מבצר ושווקים והפך את עכו ל"שער ראשי" לארץ. בתקופת המנדט הבריטי שימש מבצר עכו כבית-סוהר, בו ישבו אסירי המחתרות ובו עלו לגרדום שמונה מלוחמי האצ"ל. בית-הסוהר בעכו היה המבצר השמור ביותר בארץ; מוקף חומות וחפיר עמוק שהקיף את המבצר ממזרח ומצפון, בעוד הים סגר ממערב. המבצר שכן בליבה של עיר ערבית שלא כללה תושבים יהודים.
למרות שבריחה מן המקום נראתה כמשימה בלתי אפשרית, לא פסקו לוחמי המחתרת מלתכנן תוכניות. המפנה חל כאשר אחד האסירים הערבים, שהיה אחראי על אספקת הנפט למטבח ולחדרים, סיפר , כי בהיותו במחסן הנפט (שהיה מצוי בחומה החיצונית-דרומית של המבצר), שמע קולות של נשים. הדברים הועברו אל איתן לבני, בָכיר אסירי האצ"ל, אשר הסיק מן הדברים כי הקיר הדרומי של בית-הסוהר גובל עם רחוב או סימטה בעיר העתיקה. המידע הזה הועבר בדואר המחתרת אל מפקדת האצ"ל, בלוויית הצעה לנצל את קיר מחסן הנפט לשם פריצה אל בית-הסוהר ושחרור אסירי המחתרת. עמיחי פגלין ("גידי"), (קצין המבצעים), סייר בעכו מחופש כערבי, ולאחר בדיקה יסודית הגיע למסקנה כי הפריצה אפשרית. לאחר דיון במפקדה, קיבל לבני מכתב בו נאמר כי ניתן לפרוץ את החומה מבחוץ, אולם הצלחת המבצע תלויה ביכולת האסירים להגיע אל הקיר הדרומי בכוחות עצמם. לשם כך הוברחו אל תוך בית-הסוהר חומר-נפץ וכן נפצים ופתיל בתוך המזון שהועבר לאסירים מבחוץ.

מבצע הפריצה נקבע ליום ראשון, 4 במאי 1947, בשעה ארבע אחר-הצהרים. יום קודם לכן נתכנסו משתתפי הפעולה בבית-חרושת ליהלומים בנתניה. באחד החדרים הוצבה מפה על הקיר והוחל בתדרוך, תחילה על-ידי עמיחי פגלין ("גידי"), ולאחריו על-ידי דב כהן ("שמשון") שנתמנה מפקד הפעולה. למחרת הועברו למבצר שוני (שבין בנימינה וזיכרון יעקב), אשר שימש בסיס-היציאה. עשרים לוחמים התלבשו במדי יחידת המהנדסים הבריטיים, בעוד שלושה קיבלו לבוש ערבי. לאחר ההסברים וחלוקת הנשק, עלו הבחורים לשיירת המכוניות שכללה: משאית צבאית אחת בת 3 טון, שני טנדרים צבועים בצבעי הסוואה בריטיים ושני טנדרים אזרחיים. בראש השיירה נסע ג'יפ הפיקוד, וליד הנהג ישב "שמשון" בלבוש קפטן בריטי וחזהו עטור מדליות.
בהגיע השיירה לעכו, נכנסו שני הטנדרים הצבאיים אל תוך השוק, בעוד המשאית חיכתה ליד השער. מאחת המכוניות הורידו סולמות ו"יחידת ההנדסה" צעדה לעבר בית-המרחץ הטורקי כדי "לתקן" את קווי הטלפון. הם טפסו בעזרת סולם על הגג המתחבר אל חומת המבצר, ודב סלומון, מפקד היחידה, עזר לסגנו יהודה אפיריון להעלות את המטענים ולחבר אותם באמצעות אנקולים אל החלונות של בית-הסוהר. הבחורים ביצעו את עבודתם באין מפריע מאחר והם היו מוסתרים מן הזקיפים שהוצבו על גג המבצר. אותה שעה התפרסו שתי יחידות החסימה ופיזרו מוקשים בדרכים שהובילו אל מקום הפריצה. יחידה אחת, בת שלושה לוחמים, הייתה בפיקודו של אבשלום חביב והשנייה שכללה שני לוחמים (מיכאלי ואוסטרוביץ).

יחידה נוספת של שלושה לוחמים שהיו מחופשים לערבים, התמקמה צפונית לעכו ועם תחילת הפעולה הפגיזה במרגמה את המחנה הצבאי ששכן במקום. יחידת הפיקוד שנסעה בג'יפ התמקמה ליד תחנת הדלק בכניסה לעיר החדשה, פיזרה מוקשים נגד רכב והציתה את תחנת הדלק.
בעוד החוליות מתפרסות מחוץ למבצר, החלה ההתארגנות בתוך כותלי בית-הסוהר. בשעה 15:00 נפתחו דלתות התאים לטיול של אחר-הצהרים. אותם אסירים שלא נכללו בין הבורחים ירדו לחצר והחלו בביצוע לבצע פעולות הסחה, בעוד המועמדים לבריחה נשארו בתאים. הם נחלקו לשלוש קבוצות, כל קבוצה בתא נפרד.

בשעה 16.22 נשמע פיצוץ עז שהחריד את כל הסביבה. חומת המבצר נפרצה.

הקבוצה הראשונה של הבורחים זינקה מן התא והבחורים רצו במסדרון לכיוון הפירצה. היה עליהם להתגבר על נחשול של אסירים ערבים שרצו בפאניקה מן התאים וחסמו את הדרך. ראשון הבורחים, מיכאל אשבל, הצמיד מטענים אל המנעולים שסגרו את השער של המסדרון והדליק את פתיל ההשהיה. פיצוץ, והשער נפתח. באותה צורה נפרץ גם השער השני והדרך אל החופש נפתחה. אותה עת נכנסה לפעולה הקבוצה השנייה; הם יצרו מחסום אש על-ידי הבערת נפט מעורב בשמן. התלקחה מדורה גדולה שחסמה את הדרך בפני כניסת שוטרים למסלול הבריחה. אנשי הקבוצה השלישית זרקו רימוני הלם לעבר הגג והבריחו את הסוהרים שניצבו שם. בתוך כל המהומה שנוצרה מן ההתפוצצות, היריות והאש, פילסו 41 אסירים את דרכם אל החופש. הפגישה עם יחידת התוקפים הייתה נרגשת, אולם לא היה זמן לחילופי חוויות.

הקבוצה הראשונה של הבורחים עלתה על הטנדר הראשון ויצאה לדרך, אולם הנהג טעה ונסע לכיוון חיפה במקום לנסוע לכיוון הר-נפוליון. ליד החוף הם נתקלו בקבוצה של חיילים בריטיים שיצאו לרחוץ בים ובהבחינם בטנדר פתחו באש. הטנדר ניסה לחזור על עקבותיו, אולם הוא נתקל בקיר בית-הקברות והתהפך. הבחורים קפצו מן המכונית ופתחו בריצה לעבר תחנת הדלק, בעוד החיילים הבריטיים מדלגים אחריהם. דב כהן ("שמשון") ראה את הנעשה וניסה לעצור את הבריטים בירי מן מקלע הברן שהיה בידו, אולם 17 קליעים שמו קץ לחייו. זלמן ליפשיץ, שלחם לצד שמשון, נהרג אף הוא. מספר הנפגעים הלך וגדל וכאשר פסקה האש, היה המאזן עצוב מאוד: מבין 13 הבחורים שיצאו ראשונה אל החופש, 5 נהרגו, 6 נפצעו ורק 2 לא נפגעו מן היריות. הפצועים ושני הבריאים הוחזרו אל הכלא.

יתר הבורחים והתוקפים שהיו במשאית ובטנדר השני, הצליחו לצאת בשלום את עכו. הם הגיעו עד לקיבוץ דליה, השאירו שם את המכוניות וצעדו ברגל לעבר בנימינה. הם חולקו בין בתי נחלת ז'בוטינסקי ולמחרת בבוקר פוזרו ברחבי הארץ למקומות שהוכנו עבורם מראש.
חיים אפלבוים, איש לח"י, שנפצע בשעת הנסיגה, הצליח לטפס על טנדר המאסף, אולם בדרך נפח את נשמתו. הוא הושאר במכונית ואנשי קיבוץ דליה העבירו למחרת היום את הגופה לחיפה ומסרוה לידי "חברה קדישא".

תקלה נוספת קרתה ליחידת החסימה בפיקודו של אבשלום חביב (יחד עם מאיר נקר ויעקב וייס) - הם לא שמעו את אות הנסיגה ונשארו בשטח גם לאחר שיתר היחידות כבר עזבו את עכו ולאחר קרב ארוך נתפסו ונאסרו. גם יחידת החסימה השנייה, שכללה את אמנון מיכאלי ומנחם אוסטרוביץ, לא שמעו את קול החצוצרה (שסימנה את הנסיגה) ונתפסו אף הם בידי הבריטים.
בסיכום הפעולה התברר שמספר האסירים שהצליחו לצאת אל החופש הגיע ל-27 (20 אנשי אצ"ל ו-7 אנשי לח"י). 9 לוחמים נהרגו בהיתקלויות עם כוחות הצבא הבריטי: 6 מן הבורחים ו-3 מן המשחררים. 8 מן הבורחים, חלקם פצועים, נתפסו והחזרו לכלא. כן הובאו למאסר 5 מן המתקיפים שלא הצליחו לחזור לבסיסם. האסירים הערבים נצלו את המהומה שנוצרה ו-182 מהם ברחו מבית-הסוהר.

למרות מחיר הדמים הכבד, תוארה הפעולה על-ידי כתבי-חוץ כ"פריצת בית-הכלא הגדולה בהיסטוריה". שליחו של עיתון "הארץ" בלונדון כתב ב-5 במאי:
ההתקפה על כלא עכו נתקבלה כאן כמהלומה רצינית לפרסטיז'ה הבריטית... חוגים צבאיים תיארו את ההתקפה כמלאכת-מחשבת אסטרטגית.
בעיתון הנפוץ "ניו-יורק הרולד טריביון" אנו מוצאים את התיאור הבא:
הם הוציאו לפועל את המשימה השאפתנית, שהייתה הקשה מכל אלה שיזמו עד כה, בצורה מושלמת. ביצוע הפעולה תואר על-ידי אנשי צבא כמעשה מופת.
בפרלמנט הבריטי בלונדון שאל הציר אוליבר סטאנלי: "איזו פעולה ינקטו כתוצאה מהאירוע בכלא עכו, שהוריד את היוקרה הבריטית לשפל נמוך ביותר?"
שלושה שבועות לאחר פריצת כלא עכו, נערך משפטם של חמשת הלוחמים שנתפסו לאחר הפעולה. שלושה מן הנאשמים - אבשלום חביב, יעקב וייס ומאיר נקר - נתפסו סמוך לחומת בית-הסוהר בעודם מחזיקים נשק בידם. הם כפרו בזכות בית-הדין לשפוט אותם ולאחר שמסרו הצהרות מדיניות, נידונו השלושה למוות. שני האחרים, מיכאלי ואוסטרוביץ, נתפסו ללא נשק במקום מרוחק מבית-הסוהר. מאחר שהיה סיכוי להציל את חייהם, החליטו משפחותיהם לנהל לשניים משפט מסודר. עורכי-הדין שלהם הצליחו להמציא תעודות המוכיחות כי גילם פחות מ-18 ובית-הדין גזר להם מאסר עולם.

דב כהן ("שמשון")

נולד בפולין ב-28 בדצמבר 1915. בגיל עשרים עלה ארצה כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים ובמהרה הצטרף לשורות האצ"ל. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה התנדב לחיל הקומנדו, ובקרבות שהתנהלו בחבש נגד האיטלקים גילה אומץ לב וכושר לחימה נדירים. מיד עם שחרורו מן הצבא הבריטי, עטור תהילה ואותות הצטיינות, התייצב לפעילות באצ"ל. הוא נתמנה מפקד הח"ק (חיל הקרב) בפתח-תקווה והשתתף בפעולות רבות. בין היתר פיקד על החבלה במטוסים בריטיים בשדה התעופה בלוד ובליל ההתקפות על תחנות רכבת וגשרי מסילה בדרום, היה אחראי על הפעולה באשדוד. "שמשון" גם הרחיב את מערכת האימונים של לוחמי האצ"ל והכניס לשימוש מבצעי את הרובה והברן.

בכל הפעולות עליהן פיקד, צעד בראש לוחמיו. כך עשה גם בקרב על מבצר עכו; הוא חשף עצמו ומקלע הברן בידיו, כאשר ניסה לחפות על חבריו שנתקלו במארב בריטי. בקרב זה מצא את מותו והוא בן 32 שנה.

הערת דב גולדברד: בשנת 1967 במלחמת ששת הימים קבלתי את הכלא בטול כרם ממפקדו-הירדני,(ושמשתי משך שנה מפקד הכלא). מפקד זה היה אחד האנשים שסייעו בידי אנשי האצ"ל להבריח את חומרי הנפץ לבריחה. נתפס והוגלה לשכם.


מקור הערך: פרופ' יהודה לפידות

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן