לדף ראשי




אדריינוס אליוס - קיסר רומי משנת 117 עד 138. מלך אחרי טריינוס שהיה ממשפחתו ומת בלכתו לסיציליה. טריינוס ציווה לפני מותו כי שר צבאו קיטוס ימלא מקומו, אבל אשתו פלאטינא מסרה כי רצונו היה להנחיל את המלוכה לאנדרינוס. היהודים שמחו מאוד במות טריינוס האכזר וקיוו כי מצבם יוטב כאשר ישב אדריינוס על כסא המלוכה. אדריינוס העביר מתפקידו את שר הצבא קיטוס, שראה עצמו מיועד לשלטון. בדבר זה קנה אדריינוס את לב ישראל לאהבה אותו, כי קיטוס הצר להם מאוד, ורצה להרוג את לוליינוס ופפוס מגדולי ישראל.

בראותם כי לב אדריינוס טוב להם אמרו לו: אם חפץ אתה כי יהיו היהודים נאמנים לך בכל לבבם השב את ארצם השוממה לכבודה הראשון, ואז תתבטל שנאתם לרומיים. אדריינוס מילא את בקשת היהודים לבנות את המקדש בירושלים. את עקילס - או אונקלוס מתרגם התורה - הושיב בירושלים לפקח על המלאכה, ושני האחים לוליינוס ופפוס, שנמלטו מחרב קיטוס, השתדלו לספק חומרי בניה. נדבות רבות הגיעו מאחיהם הקרובים והרחוקים.

השומרונים הלשינו לפני אדריינוס קיסר כי היהודים רוצים בבנין בית המקדש כדי למרוד ברומאים. אדריינוס לא רצה לחזור מהסכמתו, אבל נתן צו להעמיד את בית המקדש במקום שונה ממקומו הראשון, ורוב תושבי העיר יהיו נכרים. ידע אדריינוס שהוראות אלה יבטלו את בניין הבית, וישיבת נכרים בירושלים תמנא מרד ברומאים.

היהודים, התאספו בבקעת בית רימון בעמק יזרעאל, והיו נכונים למרוד ברומיים. רבי יהושע בן חנניה הקגיע את הרוחות. לא ארכו הימי, והמרד התלקח בלב היהודים בלי שאדריינוס ירגיש בכך.
היהודים הכינו מערות ומבואות נסתרות מתחת לארץ, אספו נשק והתכוננו למאבק. בראש המרד הזה עמד בר כוכבה, ותמך בו ר' עקיבא שראה במרד אתחלתא דגאולה. הוא נסע לערים רבות להכין את המרד שראה בו התחלת הגאולה.

כאשר נהרסו הערים קיסרין ועמאוס (הראשונה הייתה מושב מושל רומא ובשניה היו חיל מצב רומאי) מרעידת אדמה, ראו היהודים בזה אות למרד.

אדריינוס לעג בראשונה ליהודים ולגבורם. כאשר כבש בר כוכבא כחמישים מבצרים, קרא לצבא מכל ממלכתו תחת פיקוד פובליוס מרצליוס ואליוס אורביציוס להכניע את המרד.
בר כוכבא השיב מלחמה, וזו ארכה כשנתיים. אדריינוס הזעיק את אחד ממפקדיו הגיבורים, יוליוס סיוירוס, להלחם ביהודים.

סיוירוס בא לארץ ישראל, ונוכח מיד כי לא יעלה בידו לנצח את היהודים במלחמה. הוא העדיף מלחמת מצור. אחרי מלחמה ממושכת, ואחרי שנפלו חללים רבים משני הצדדים, נכבשה ביתר והוכרע המרד.
אדריינוס גזר גזרות תכליתן להעביר על דת. הוא החזיר לארץ ישראל טורנוסרופוס, שידע את היהודים ונמוסיהם וידע להשגיח עליהם בעין פקוחה.

גזרות אדריינוס מטרתן הייתה לעקור את היהדות. עונש מות נגזר על שמירת שבת, מילת הבנים, לימוד תורה והנחת תפילין. בתי היהודים נחרשר לשדה. ירושלים הפכה להיות אליא קאפיטולינא (Aelia Capitolina). על הר הבית העמיד טורנוסרופוס פסל של אדריינוס, ובנה שם בית מקדש לאליל יופיטר.
בית מקדש כזה בנה גם על הר גריזים. בשער בית לחם העמיד ראש חזיר וגזר על היהודים שלא יתקרבו לירושלים.

ספארטינוס מספר, כי סיבת מרד היהודים הייתה הגזרה על המילה. הרבה מאמרי חז"ל מורים על הגזרות בימי אדריינוס שהיו ימי סכנה לדת (שבת פי"ט א '; מעילה י"ז. ב"ב ס: בירושלמי שבת פ"ט ב' נאמר כי הרבה משוכין [ערלה] היו בימי כוזיבא וכולן מלו והולידו בנים ובנות). רפאפורט ישער כי גם גזרת הסמיכה (סנהדרין י"ד.:) הייתה בזמן אדריינוס.

חכמים נועצו מה לעשות שהתורה לא תשתכח. אחרי דיונים הסכימו לדעת רבי ישמעאל, שיש ליהרג רק על ע"ז, עריות ושפיכות דמים. בימי אדריינוס נהרגו רבים מבחירי ישראל על קדוש השם. רבים מבני הדור ההוא האמינו כי קץ ישראל בא.

אדריינוס אסר על היהודים לקבור את מתיהם.

אדריינוס הצר לישראל בגזרות רעות חדשות לבקרים עד אשר מת, ואת מקומו לקח אנטוניוס פיוס.

בספרות
אדריינוס נתקסר בשנת ג"א תתע"ז = 117 לספירה, 919 שנים לבנין רומא, 49 שנים אחרי חורבן הבית, ומת בשנת 138. המלחמה עם בר כוכבא הייתה לדעת הירונימוס בתחילת שנת 17 למלכות אדריינוס ונמשכה שלוש שנים. אדריינוס עצמו היה בארץ יהודה עד אשר שכך המרד. בראשית מלכותו לא הראה שום אותות אכזריות, וכנראה הייתה כוונתו לטובה, לבנות את הריסות ירושלים ולכונן את בית המקדש מחדש. בנסיעותיו בכל מדינות רומי ובארצות שנכבשו ע"י הרומיים, הראה פנים של חסד לתושבים ובתוכם ליהודים בא"י ובאלכסנדריה.
המשורר היהודי האלכסנדרוני שם בפי האשה החוזה סיביל דברים האלה:

"ואחריו יקום איש אחר, ראשו חבוש כובע כסף ושמו כשם לשון ים (אדריא = אדריינוס), איש יקר גדל דעה ומטיב ראות" (הסבלה העברית חזון החמישי, תרגום שטיינברג).

שיחותיו עם ר' יהושע בן חנניה מראים לדעת כי רצה לחקור כל דבר, ולא ניכרו בהם רשמי עריצות ואכזריות. קשה להכריע אם היה אכזרי, או שהתאכזר בגלל מרד בר כוכבא וחבריו.

שאלה שלא הוכרעה בין ההסטוריונים היא אם המרד היה תוצאה של גזירות אדרינוס, או שהייתה סיבה להן.

בנין בית המקדש
הרשות שנתן אדריינוס לבנות ביהמ"ק, כנראה, הייתה בעת עלותו לא"י בפעם השנית בשנת 130. פקודתו לבנות את ביהמ"ק נזכרת גם כן בספרו של עפיפאנוס. סופרי הנוצרים כמו קריסוסטוס, צידרינוס וניציפורוס קאליסטוס אומרים כי היהודים רצו לבנות המקדש מעצמם. ברור ששונאי היהודים בירושלים הלשינו בפני אדריינוס והצליחו לעורר פחד בלבו, שכוונת היהודים למרוד. אז גזר להסב שם ירושלים לשם אליא קפיטולינא, להקדיש את בית המקדש ליופיטר, ולשים את צלמו בההיכל. אז החל המרד בלב העם ובר כוכבא בראשם (בשנות 135-132).

הסופר דיו קאסיוס, שהיה בנו של שר הצבא ונציג רומי בסיציליה אומר בספרו (ס"א פי"ב) כי -

"סיבת מלחמת היהודים באדריינוס הייתה כי העמיד במקום העיר ירושלים החרבה עיר אחרת, אשר קרא שמו עליה, ובמקום המקדש בנה היכל ליופיטר".

גם מסיפור המדרש נראה כי תחילת מחשבתו הייתה לטובה אך על שם סופו נקרא רשע וממשלתו מלכות הרשעה, ואמרו:

בימי ריב"ח גזרה מלכות הרשעה שיבנה ביהמ"ק, הושיבו פפוס ולוליינוס טרפיזין (שלחנות לחילוף מטבעות) מעכו ועד אנטוכיא והיו מספיקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם, וע"י מלשינות הכותים נפסק מלאכת הבנין כי יעצו את הקיסר לתת צו לבנות ביהמ"ק שלא במקומו או שלא כמדתו (ב"ר פס"ד ח').

לבסוף בנה היכל לשקוץ משומם לאליל יופיטר, ואבני הבנין נלקחו מאבני ההיכל שנשארו מחורבן טיטוס. וע"ז דרש ר' תנחומא, "עת להשליך אבנים" עת היא שיעלה אדריינוס שחיק עצמות וינפץ אבני ביהמ"ק (דברים רבה פ"ג י"ד).
פסל המלך עמד על מצבת אבן בהיכל, וצורה כזאת העמידו אז בכל עיר ועיר, והיא נקראה אנדריאנטוס (שמות רבה פנ"א ד').

מטבעות
בהיות אדריינוס בא"י בשנת 130, היא שנת 13 למלכותו, היה נוח ליהודים. נראה כי בעת ההיא נתן רשיון לבנות את ביהמ"ק. לזכר המאורע הזה טבעו מטבעות, אשר מצד אחד חרות עליהן צורת אדריינוס מקריב קרבנות, יחד עם צורת אשה בת יהודה, וסביבם ברומית "ביאת הוד הקיסר ליהודה" (Adventui Aug[usti] Judaeae). מצד שני של המטבע מקים הקיסר מעפר את האומה הכורעת לפניו על ברכים, וסביבה שלושה נערים (יהודה שומרון והגליל) אוחזים כפות תמרים (מונטר, מלחמות היהודים תחת המלכים טריינוס ואנדריינוס עמ' 32).


אכזריות
חללים רבים הפילה הגזרה שלא ללמוד תורה. נהרגו ר' יהודה בן בבא ור' חנינא בן תרדיון ועוד כמה חכמים במיתות משונות. הזמן ההוא נקרא "דורו של שמד", והזמן הבא אחריו "שלפי השמד". וכתב הראב"ד בספרו הקבלה על הריגות האלה:

"כל זה בא להם בפולמוס של אדריינוס מפני כעסו על בן כוזיבא".

אבל לא זו בלבד הייתה הסיבה העיקרית כי אם גם אכזריותו הנוראה.

הריגת האלמנה מרים בת תנחום עם שבעת בניה על קדוש השם הייתה לפניו (מדרש איכה, פסוק על אלה אני בוכיה). באותה שעה היו אנשי אדריינוס מתלשין בשערם ובזקנם ובוכים בכיה גדולה ואמרו "מה מעשי אביהם (אלהיהם) של אלו, ומה שבחו שכך הם נהרגו עליו!" (אליהו רבא פ"ל).

אדריינוס קיסר תפס אלכסנדריה של מצרים שהיו בה עשרים ומאה רבוא של בני אדם, והיה מפתה אותם בדברים ואומר להם צאו ועמדו בבקעת ידים שלא תהא אומה זו (יון) שולטת בכם, וכשיצאו ועמדו בבקעת ידים העמיד עליהם חמישים אלף אחוזי חרב והרגום, עד שלא נשתייר מהם אפילו אחד (שם; עי' גטין נ"ז:).

א"ר יוחנן קול אדריינוס קיסר (של תוקעי קרנות הממונים על חיילות) הרג בביתר שמונים אלף ריבוא וכו'. שלוש שנים ומחצה עשה אדריינוס מקיף על ביתר כו'. ברם היה לאדריינוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל כמן טבריא לצפוריא, והקיפו גדר מהרוגי ביתר (תענית פ"ד ה').

אדריינוס החרים את כל הארץ עד שלא היו הזיתים מצויין עוד (ירושלמי פיאה פ"ז א').
אדריינוס רצה להשחית את בני ישראל ולכלותם (הירונימוס בפרושו לישעיה ב' ט') ושים מס גלגולת על כל היהודים הנמצאים במלכות רומי Apian, Syrian War סי' 50).

אחרית אדריינוס הייתה רעה: התפרקו כל עצמותיו ע"י חולי כבד שנכנס באבריו, וגדל כאבו מאד עד כי רצה לשלוח יד בנפשו, וביקש משומרי ראשו להמיתו.
חז"ל זכרו תמיד את שמו לקללה, וכינוהו רשע, שחיק טמיא, כינוי שלא כינו את יתר מלכי רומי.

עקילס
בתנחומא משפטים נאמר כי עקילס הגר היה בן אחותו של אדריינוס, וגם סופרי רומים הסכימו כי היה שאר בשרו.
אדריינוס מינה אותו להשגיח על בנין ירושלים שבנה אדריינוס מחדש.

פעם אחת א"ל עקילס לאדריינוס המלך:
"רוצה אני להתגייר ולהעשות ישראל".
אמר לו: לאומה זו אתה מבקש?
כמה בזיתי אותה, כמה הרגתי אותה, לירודה שבאומות אתה מבקש להתערב?
מה ראית בהם שאתה רוצה להתגייר?
אמר לו: הקטן שבהם יודע האיך ברא הקב"ה את העולם ועל מה העולם עומד,
ותורתן אמת (שמות רבה ת"ל ט').

ר' יהושע בן חנניה
אדריינוס כותב מאלכסנדריה לסרוינוס רעהו על ראש עדת ישראל (archisynagogus) שבא לשם. נראה שהוא ר' יהושע בן חנניה שהיה באלכסנדריה (נדה ס"ט:). הוא היה איש שלום וניסה למנוע את המרד. כאשר נהפך לב אדריינוס לשנוא את היהודים בקשו למרוד בו, ונתכנסו בבקעת בית רמון, וה פייסם במשל יפה ממשלי אסופיוס היוני לאמר:

ארי טרף ועמדה עצם בגרונו, העבר קול לאמר: מי שיבוא ויוציאה אתן לו שכרו. בא העגור (הקורא המצרי) ארך החרטום, שם את חרטומו בלוע הארי הוציא את העצם, ואמר "תן שכרי!" ענה האריה ואמר: "לך והתפאר: נכנסתי בלוע האריה בשלום ויצאתי בשלום". כך אנו נכנסו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום (ב"ר פס"ד).

אדריינוס קיסר אמר לו לר' יהושע: גדולה היא הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים?
אמר לו: גדול הוא הרועה שמצילן מהם (אסתר רבה פ"י).

אדריינוס שחיק טמיא שאל את ר' יהושע.
אמר לו: אנא טב ממשה רבך. דאנא חי והוא מת, וכתיב "כי לכלב חי טוב מאריה המת".
אמר לו: יכול אתה לגזור דלא ידלק בר נש נור ג' יומין?
אמר לו: הן.
לעת ערב עלו על גג הפלטין וראו עשו עולה מרחוק...
ענה ר' יהושע בן חנניה: בעודך בחיים בטלה גזרתך, ומשעה שגזר עלינו משה רבינו לא תבערו אש ביום השבת עדיין לא נתבטלה גזרתו, וכו' (רות רבה פ"ק סוף קהלת רבה).

אדריינוס שאל את ר' יהושע בן חנניה: כתיב בתורה "ארץ אשר לא תחסר כל בה", יכול את מייתי לי תלת מילין דאנא שאיל?
אמר לו: ומה אינין?
אמר ליה: פלפלין ופוסיאנין ומטקסא, אייתי פלפלין מן נצחנה ופוסיאנין מן ציידין ומטקסא מן גוש חלב (קהלת רבה פ"ב י"א).

שאל לר' יהושע בן חנניה: כיצד ברא הקב"ה את עולמו וכו' (ב"ר פ"י)
... אתם אומרים אין כת של מעלה מקלסתו ושונה, אלא בכל יום ויום הקב"ה בורא כת של מלאכים חדשים וכו' (ב"ר פע"ח).

אגדות
איש יהודי ושמו אימיקנטרין היה כותב לאדריינוס קיסר:

"אם שנאתך ליהודים היא מפני שהם נמולים, הנה הישמעלים גם כן נמולים; אם לשומרי שבת את שונא, הנה הכותיים גם כן שומרים את השבת. הרי אין אתה שונא אלא האומה הזאת בלבד, ולא מפני אמונתם, ואלהים יפרע ממך!"

ויבקש אדריינוס לדעת מי הוא הכותב ויכריז כי אם יבוא לפניו האיש ויודה לא יאונה לו כל רעה. ויבוא היהודי לפניו ויאמר כי הוא האיש. ויצו המלך לחתוך את ראשו. וישאלו למה הודה, ויען היהודי כי טובה משולשת יעשה לו להמיתו, מפני כי הוא ואשתו ובניו גוועים ברעב, ואין לו במה לפרנסם ומותו טוב מחייו. אם כן אפוא, אמר אדריינוס, הניחו לו לחיות חיי יגון ואנחה (קהלת רבה פ"ב ב"א).

בעברו דרך טבריא ראה אדריינוס איש זקן בן מאת שנה נוטע נטיעות אלנות של תאנים, א"ל אדריינוס: "זקן! אם עבדת בימי נעוריך אל תתיגע לעת זקנתך, כי לא תזכה להנות מעמלך".
ויען הזקן: "אנכי עבדתי בנעורי ואוסיף לעבוד בימי זקנתי זה, הטוב בעיניו קשה; אם אזכה, אהנה מעבודתם. ואם לא, אניח לבני כשם שאבותי עבדו למעני".
א"ל אדריינוס: אם תזכה לאכול מנטיעותיך הודיעני.
ויהי היום והאילנות נתנו פרים. ויקח הזקן את התאנים, וישימם בסל, ויביאם לפני המלך. ויאמר: ראה כי זכיתי לאכול מעמלי.
ויצו אדריינוס למלאות סלו דנרי זהב ולהוקירו.
ויאמרו לו עבדיו: מדוע כה תכבד לזה הזקן שהוא יהודי?
ויען אדריינוס: "הבורא מוקיר אותו ואני לא אוקירו?! "

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):

מקור הערך: ע"פ איזנשטיין, אוצר ישראל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן