חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

אנטיוכוס

שם של שושלת מלכים במלכות יוון.

היו מלכים שיחסם ליהודים היה טוב והיו שגזרו גזרות שמד. אנטיוכוס שכנגדו יצאו בית חשמונאי להלחם בשנת 166 לפה"ס הוא הרביעי, המכונה "אפיפנס" - המפואר. אחרון המלכים לבית סלייקוס המכונה בשם דיאוניסוס, בן גריפוס, מת במלחמה נגד אלכסנדר ינאי.

התוכן:
אנטיוך
אנטיוכוס השני - תיאוס
אנטיוכוס השלישי - הגדול
אנטיוכוס הרשע
אנטיוכוס החמישי - אופטור
אנטיוכוס הששי
אנטיוכוס השביעי - סידיטיס
אנטיוכוס השמיני - גריפוס
אנטיוכוס התשיעי - קיזיקינוס
אנטיובוס הי"ב - דיאוניסוס

אנטיוך
אנטיוך, אנטיוכוס - ב"סדר עולם רבה" פ' ל' נחשבו שמונה מלכי יוון, ובהם אנטיוך ואחריו אנטיוכוס. רפאפורט משער כי המלך הראשון בשם זה נקרא אנטיוך בלא "ס" בסופו, רק המלכים שנקראו על שמו נוסף להם אות "ס", לאמר שהם ממשפחת אנטיוך הראשון. אך לפעמים נקרא גם הראשון אנטיוכוס משגרת הלשון (עי' ב"ר פכ"ג).

אנטיוכוס השני - תיאוס
מכונה בשם התואר "תיאוס" (אלהים), מלך בסוריה (246-261). ימים רבים לחם עם תלמי השני מלך מצרים, ואחרי שכרת ברית שלום לקח את בירניקי בתו לו לאשה, וגירש את אשתו הראשונה לאודיקי (248). כעבור שנתים ימים החזיר את גרושתו, והיא המיתה אותו ואת בירניקי ברעל והרגה את בנם. הדברים האלה נרמזו בדניאל:
"ולקץ שנים יתחברו ובת מלך הנגב (=מצרים) תבא אל מלך הצפון (=יוון) לעשות מישרים ולא תעצור כוח הזרוע, ולא יעמד וזרועו, ותנתן היא ומביאיה והיולדה ומחזקה בעתים" (י"א ו').
כנראה היה אנטיוכוס השני אוהב ישראל (ע' יוסיפוס קדמוניות חי"ב 3. 2.).

אנטיוכוס השלישי - הגדול
מכונה "הגדול", מלך בסוריה (223- 187). יש אומרים שהוא רמוז בדניאל (מ' י'-כ"א). היה המלך הראשון ביוון אשר אודותו ספרו כותבי דברי ימי היהודים בא"י ובאלכסנדריה. ימיו היו ימי צרה לכל עם הארץ, כי נלחם עם תלמי פילופיטור במצרים. היהודים באלכסנדריה שמחו לקראת אנטיוכוס שמשל במשפט ואהבת צדק וקדמו פניו בשמחה. כאשר נצח אנטיוכוס את שקאפאס על יד ראש הירדן, קבלו אלופי ערי יהודה את צבאו ברצון, הביאום לבתיהם, כלכלום ונתנו מספוא לפילים. כמו כן עזרוהו לגרש את המשמר המצרי במבצרי ירושלים.

אנטיוכוס לא נשאר כפוי טובה ליהודים. כאשר חזקה המלוכה בידו, שלח לשרי צבאו והודיעם כי יגמול טוב ליהודים. וזה תוכן המכתב שכתב לאחד מנציבי ארצו בשם תלמי:
המלך אנטיוכוס אל תלמי שלום! היהודים הראו לנו אותות אהבה בצאתם לקראתנו ואלופיהם בראשם ויקדמו את פנינו ופני צבאותינו בלחם ומים ויושיטו לנו יד עזרה נגד חיל מצרים. והנני משיב להם תודה על כל הטובות האלה:
למען ימצאו דרך להושיב את עריהם אשר נשמו בשנות המלחמה ולמען יאבו יושביהן אשר נפזרו לכל רוח לשוב ולהתיישב בתוכן הננו פוקדים:
לכבד עבודת בית מקדשם אשר דבקה נפשם בו.
עשרים אלף אדרכמון כסף יינתן להם לקנות בהמות לקרבנות, יין ושמן לקטרת.
אלף וארבע מאות וששים מעדומים (מדה ידועה בימים ההם) חטים מתבואת הארץ לסלת ושלש מאות ושבעים מעדומים מלח.
לתת להם כל הנדרש לבנין עמודי ההיכל ותיקון בדק הבית.
כל העצים אשר יובאו לארץ יהודה מן הארצות הקרובות ומהרי הלבנון לתכלית מקדשם יהיו חופשים מכל מסי המלך, כמו כן יתר צרכי הבנין ותיקון ההיכל.
הרשות נתנה להם לחיות ולהתנהג על פי דתם ומנהגיהם.
זקניהם, שריהם, אלופיהם, כהניהם, סופריהם ומשורריהם יהיו חופשים ממס הגלגלת, ממס העטרה (כלילא) ומיתר המסים.
כן יהיו פטורים כל יושביה הנמצאים בה כיום וכל אשר יבוא לגור בה עד חודש היפרברטי מן המסים לזמן 3 שנים.
דרור יהיה לכל הנשבים והנגלים מן העיר ונלקחו לעבדים. דרור להם ולבניהם וישובו אל אחוזתיהם אשר יחזירו להם.
כל בן נכר לא יבוא אל הקודש שלא ברצון היהודים.
כל איש יהודי אשר לא הטהר כחוק תורתו לא יבוא אל הקודש.
לא יבוא אל העיר כל בשר סוס, פרד, חמור מדברי וביתי, ברדלס, שועל, ארנבת וכל בשר בהמה וחיה טמאה ליהודים, וכן לא יובא גם עורות הבהמות האלה.
לא יגדל איש את הבהמות הטמאות להם בעיר (עי' משנה כ"ק פ"ז ו' ואדר"נ הוצאת שעכטער ל"ו ק"ו).
לקרבנות לא יביאו הנכרים הגרים בעיר כי אם מהבהמות הטהורות אשר יקריבו היהודים.
העובר על הפקודות האלה יענש בשלשת אלפים דרכמונים בין ענושים לכהנים.
יש לשער כי רוב הפקודות נעשו לבקשת הכהן הגדול ואחיו הכהנים החרדים לדבר ה' ולמקדשו. הכהן הגדול שהיה בימים ההם הוא שמעון הצדיק (שמעון השני בן חוניו) שעליו נאמר כי נתכבד מאת אנטיוכוס הגדול.

אחריתו
אנטיוכוס נלחם גם עם הרומיים על יד מגנזיא. הוא הוכה במלחמה, נכנע וקבל עליו כל דברי השלום והם:
- לתת לרומא כל ארצות אסיא הקטנה עד הרי טוירוס ועמהם כל אניות המלחמה והפילים אשר עשה בהם פלא במלחמתו עם בית תלמי.
- לשלם חמישה עשר אלף ככרי כסף.

כדי לכפות עליו את תנאי הכניעה, אסרו הרומאים עשרים איש מנכבדיו ואת בנו אנטיכוס והביאום לרומא כבני ערובה. חרפה זו שברה את לו והעבירה אותו על דעתו. כאשר בא להיכל האליל בל בעילם לקחת את אוצרותיו כדי לשלם את כסף הענושים, קמו עליו אנשי הארץ והרגוהו.
אנטיוכוס קבל שם התואר, "גדול" בשובו ממלחמותיו בארצות אסיא, הוא היה גדול גם בחכמה מכל המלכים מבית סיליקוס.

אנטיוכוס הרשע
אנטיוכוס הרשע, אנטיוכוס הרביעי המכונה אפיפאנוס = "המפואר": מלך סוריה (164-175 לפסה"נ). אביו אנטיוכוס הגדול שלחו לרומא עם 19 בני ערובה נוספים כערובה לקיום תנאי הכניעה שהטילה עליו רומא.
כששמע אנטיוכוס אפיפאנוס כי היליודורוס הרג את סולייקוס אחיו, ותפס את השלטון, מיהר לצאת מרומא ושב אל ארץ אבותיו. יחסו ליהודים היה שונה מזה של אביו אשר הטה חסד ליהודים.
בימיו קמו אנשי בליעל מתוך שומרי המקדש ויבקשו להדיח את חוניו הכהן הגדול. ישוע, הנקרא יזון, אחי חוניו, רצה להיות כוהן במקום אחיו. הוא הבטיח למלך אנטיוכוס כי יתן במחיר הכהונה שלוש מאות ושישים ככר כסף מאוצרות בית המקדש, שמונים ככר כסף מתרומת הארץ, וחמישים ומאה ככר כסף בעד הרשיון להקים איצטדיון בירושלים לחנך את נערי ישראל כמשפט היוונים. והמלך נתן לו את אשר שאל, וציווה ללכת בדדכי הגויים, לא למול את בניהם, ולעזוב ברית הקודש.

אנטיוכוס ראה כי אין לבב תלמי פולומיטור שלם עמו, וכי הוא מתכנן להסב אליו את חיל סוריה. דבר זה הבטיח לו אביו אנטיוכוס הגדול בתתו לו את קליאופטרה בתו (היא אחותו) לאשה.
אנטיוכוס יצא לבקר את ערי המדינה ולדרוש בשלומם, כדי לזכות באמונם. הוא יצא גם לירושלים, וישוע הכהן הגדול וכל העם יצאו לקראתו בלפידים ובכבוד גדול (חשמונאים ח"ב ד' כ"ד-כ').
לאחר שלוש שנים שלח ישוע את מנלאוס אחיו אל אנטיוכוס להביא לו את הכסף שהבטיח לו. מנלאוס מעל בשולחו, החניף לאנטיוכוס, והוסיף שלוש מאות ככר כסף על הכסף שנשלח מאת ישוע. הוא קנה את לב המלך וקבל לו את הכהונה הגדולה.

בעת ההיא יצא הקול כי אנטיוכוס מת במלחמה במצרים. יושע שנחבא עד עתה, שב לתפקידו, נלחם במנלאוס, כבש את העיר וגרש את מנלאוס.
כאשר גילה כי השמועה על דבר מות אנטיוכוס בשקר יסודה, עזב את ירושלים ונס לנפשו. אנטיוכוס החליט לנקום ביושבי ירושלים. היהודים קמו לעמוד על נפשם וסגרו את שער העיר בפניו. אנטיוכוס גבר עליהם, לכד אה העיר ושפך את חמתו על יושביה באכזריות גדולה מאד. הוא ציווה לאנשיו להרוג בעם בלא חמלה.
שלושה ימים נמשך הטבח, וכארבעים אלף איש נער וזקן, טף ונשים מצאו את מותם בו.
אניוכוס בא לבית ה' לקודש הקודשים, הוציא משם את כלי הקודש ואת כל היקר שנדבו המלכים לפאר את כבוד הבית, ומנלאוס הולך לפניו להנחותו הדרך. אנטיוכוס יצא מירושלים, ומינה פקידים אכזרים על כל הארץ. על ירושלים הפקיד את פוליפוס מארץ פריגיא שהרבה להרע ממנו.

בימים ההם השלימו ביניהם שני האחים מלכי מצרים, פילומיטור ופיזיקון. הדבר היה בניגוד לרצון אנטיוכוס שהיה מעוניין במריבות פנימיות במצרים כדי שתהיה חלשה. הוא יצא למלחמה במצרים והצליח במלחמה. רומא דרשה ממנו להפסיק את המלחמה במצרים, ואנטיוכוס נאלץ לציית. הוא שב לארצו סר וזעף. אנטיוכוס חשש שמבני יהודה, שהצר להם מאוד, יכרתו ברית עם מלכי מצרים שהיו טובים להם מאז. הוא גם שמע כי כבר החל תהליך של קשירת קשר עם מלכי מצרים.
אנטיוכוס שלח בשנת 167 (לפה"ס) את אפוליאניוס שר המסים, ועמו 22,000 חיילים לירושלים, וצווהו לעשות בה שפטים. אפולוניוס עשה כאשר צווה, הצית אש בעיר, הרס את הבתים והחומות והרג הרג רב. את הנשים והטף, כעשרת אלפים, הגלה (קדמוניות חי"ב 3).

מהיום ההוא החל אנטיוכוס לחוקק חוקים שמטרתם לאבד את דת ישראל ולהפיר ברית עם ה'. ציוה להכריח את היהודים לעזוב את תורת ישראל, לטמא את המקדש בירושלים ולתת בו שקוץ משומם, לקרוא את שמו על שם האליל יופיס אלימפוס. לטמא את מקדש השומרונים בהר גריזים ולהסב שמו יופיס קסענוס. היוונים באו למקדש, הקריבו חזיר על המזבח, ואילצו את היהודים לזבוח זבחים מדי חודש בחודשו ביום הולדת המלך, ולעטר מקלעות פרחים על ראשם לכבוד האליל באכוס כמשפט היוונים. גם פקד בכל ערי הגויים סביבות ירושלים, כי כל איש מבני ישראל אשר לא ילך בחוקות היוונים ולא יזבח כזבחיהם - מות יומת.

בט"ו כסלו שנת 166 לפסה"נ הקים פסל האליל (בפי חז"ל: "שיקוץ משומם") על המזבח, ותשבות העבודה לאלהים. בכ"ה בכסלו זבחו זבחיהם על הבמה אשר הקימו, ובנו במות בכל ערי יהודה. את ספרי התורה קרעו לקרעים ושרפום באש, וכל מי שנמצא אתו ספר תורה - נהרג.
בין הנהרים היה אלעזר, כבן תשעים שנה. המלך הפציר בו להערים ולאכול בשר טהור על יד מזבח היוונים, כדי שהרואים יחשבו כי אכל מבשר זבחיהם. הזקן בחר למות מות אכזרי מעשות שקר בנפשו ולהוליך שולל את אחיו. המלך הפציר ג"כ בחנה ושבעת בניה לאכול מבשר החזיר, אבל הם לעגו לו ומתו מיתה קשה ומרה.

כאשר שמע אנטיוכוס כי מרדו בו היהודים, ואת אשר מתתיהו ובניו עושים לישראל, בערה חמתו. אסף צבא רב ונתן לחיילים שכר שנה מראש, כדי שיהיו נאמנים לו. וצום להיות נכונים לקרב. כדי שיהיה לו כסף להוצאות המלחמה, החליט ללכת לפרס לגבות את המסים. שם רצה לשלוח יד בהיכל האליל דואנא אשר בפרזיפוליס הבירה, כי שמע שאוצרות מלאים טמונים שמה מגנזי אלכסנדר מוקדון. אנשי העיר יצאו נגדו וגרשוהו. הוא פנה משם ובא לבבל.

כאשר שמע על הצלחותיו של יהודה המכבי, שהכה את צבאו, טיהר את המקדש והשיב את העבודה התעצב אל לבו, נפל למשכב וחלה. הוא קרא את פוליפוס וצוהו להמליך את בנו אנטיוכוס אופאטור תחתיו. אנטיוכוס מת בתחלואים גדולים בשנת 162 לפה"ס).

לפי המסופר חשמונאים א (א' נ"ג) נכנע אנטיוכוס לפני מותו, והתודה אשר חטא לאלהי ישראל ולעמו. לפי חשמונאים ב' נדר אנטיוכוס שאם יקום מחוליו ייטיב את מעשיו. גם נשבע להתיהד, וכתב אל היהודים להיות שלמים ונאמנים עם בנו. וינגע ה' אותו בנגע נסתר שלא יוכל להרפא, כאב אחז בבטנו ובמעיו, עצמותיו התפרקו, רקב עלה במעיו, תולעים רחשו בבשרו ויבאש, עד כי נלאו אנשיו נשוא. וימת בארץ נכריה בין הרי המדבר (חשמונאים ח"ב ט').

כעין זה נמצא ביוסיפון העברי, אך סיפור ספר חשמונאים הראשון מסכים עם יוסיפוס היווני (עי' קדמוניות חי"ג; ערך מלין 146).

לפי דברי הסופרים היוונים והרומיים לא היה אנטיוכוס אפיפנוס חסר דעה ואויל מלידה, כי אם פרוע והולך שובב בדרך לבו. נתן לנשים חילו ובכיס שם עינו, אהב מהתלות ושחוק כל הימים כנער משולח ונעזב. לא ידע בושת, והתארח בחברת משחקים בתיאטראות והזונות, ובא בחברת זוללים וסובאים בבתי מרזח. עם זאת היה גבור חיל במלחמה, מפזר הונו, ולפעמים היה גם ארך רוח ונדיב לב, אוהב מלאכה וחכמה. בשל כך כינוהו מיודעיו החנפים "אפיפנוס", = "המפואר הנדיב". אחרים שינו את השם ל"אפימאנוס" = "משוגע".

השמועה על דבר מות אנטיוכוס אפיפנוס הביאה שמחה בלב חיהודים והם יפרקו את עול היוונים מעליהם.

אנטיוכוס החמישי - אופטור
מכונה אופטור (=מיוחס). בנו של אנטיוכוס אפיפאנוס: מלך סוריה (162-164 לפסה"נ). בן תשע (או 12) שנים היה במלכו.
בראשית מלכותו הציעו לו שריו לפנות לבני יהודה ולקרוא להם לשלום. היהודים, אמרו, יקבלו את מרות אם יתן להם לעבוד את אלהיהם וללכת בחוקותיהם כמשפטם. הם בארו למלך כי כעס היהודים עליהם ומלחמותיהם נגדם הוא רק בגלל שהפריעום מעבוד את אלהיהם.
הדבר הוטב בעיניו. הוא שלח לאנשי יהודה לשלום, ויהודה ענתה לו שלום. המלך אנטיוכוס אופטור נשבע להקים את דברו, והיהודים עזבו את המבצרים בהם התבצרו בימי המלחמה. כאשר ראה אנטיוכוס בירושלים את מבצר הר ציון כי חזק הוא מאוד, הפר את הברית והשבועה, ציווה להרוס את החומות מסביב עד היסוד, אבל לא הוסיף להרע להם.

לדעת סופרים אחרים לא היה אנטיוכוס בעת המלחמה הזאת בארץ יהודה, ורק ליסיאס נלחם בהם. אחרי שנכשל במלחמה אתם, שלח וקרא להם לשלום, והבטיח להיות להם למליץ לפני המלך להשלים עמהם, ובני יהודה רצו במנוחה ויאותו לשלום.

סופר חשמונאים מביא אגרת אנטיוכוס אופטור לליסיאס בדבר היהודים בדברים האלה:
"המלך אנטיוכוס נותן את ברכתו שלום אל אחיו ליסיאס. בהאסף אבי אל אבותיו נתתי לבי לדרוש את שלום עמי, ועתה שמעתי על היהודים לאמר כי מאנה נפשם ללכת בחוקות היוונים ורצונם אך להדבק בחוקות אבותיהם, על כן חשבתי למשפט לתת שלום גם אל העם הזה וצויתי להשיב להם בית אלהיהם, ולחיות על פי מוצא משפטיהם. ועתה שלח נא מלאכיך אליהם וכרות להם ברית שלום למען ידעו את אשר עם לבבי וישבו לבטח בארצם" (חשמונאים ח"ב י"א, כ"ג-ל"ו).
היהודים נאותו לסור למשמעתו ולשלם מסים, ובלבד שיתן להם לעבוד את אלהיהם, ולנהל את הנהגת המדינה על פי שריהם ושופטיהם מקרבם. היהודים ויתרו בפעם הזאת על תקוותם לכונן להם ממשלה עצמאית.
לדברי הסופר השני לחשמונאים, אחרי אשר השלים אנטיוכוס אופטור את יהודה, הקריב קרבן לה' וכיבד את ההיכל. היטיב עם העיר ומינה את יהודה המכבי למושל מעכו ועד גבולות ארץ גריני (גרר בארץ פלשתים). כאשר התלוננו על כך יושבי עכו בבאו לשם, השתיק ליסיאס אותם (חשמונאים ח"ב, י"ג). ואפשר שלזה רמזו במגלת תענית (פי"א):
"בעשרים ותמניא ביה (בשבט) אינטיל אנטיוכוס מלכא מן ירושלים, מפני שהיה מיצר לבני ישראל, ובא להחריב את ירושלים ולהשמיד את כל היהודים, ולא היו ישראל יכולין לצאת ולבוא ביום אלא בלילה. ושמע שמועות רעות והלך לו, ואותו היום שנטלוהו משם עשאוהו יום טוב.
סופו של מנלאוס
כשזרחה שמשו של יהודה המכבי שקעה שמשו של מנלאוס. הבוגד הזה, בראותו כי יהודה המכבי מפליא לעשות לטובת עמו, הלך אל אנטיוכוס אופטור כשהוא נושא לו מנחה, כדי למצוא חן בעיניו להחזירו לתפקיד הכוהן הגדול. אך ליסיאס מסר למלך כי מנלאוס הוא זה שגרם לכל הרעות שמצאו את הארץ. המלך שלחו לעיר כיריאה, ציווה להטביעו במגדל הדשן אשר שם, והוא נחנק. המלך מינה את אליקום לשרת בקודש תחתיו.

סופו של אנטיוכוס אופטור
סופו של אנטיוכוס היה רע. דמיטריוס בן המלך סליקוס בן אנטיוכוס הגדול, שהיה בן ערובה ברומא יחד עם אנטיוכוס אפיפנוס, זכר כי המלוכה היא ירושה לו מאביו סילייקוס. במות אנטיוכוס אפיפנוס רצה לצאת מרומא ולשוב אל נחלת אבותיו. זקני רומא לא נתנוהו לצאת, כי העדיפו שאנטיוכוס אופטור הילד ימלוך, ובגלל חולשתו תהיה עליו משמעת רומא כל הימים. בשנת 162 הצליח דימיטריוס לברוח, מעט מעט נאספו אליו רבים, והוא בא לאנטיוכיא בראש צבא גדול, והרג את אנטיוכוס אופטור והוא בן אחת עשרה שנה.

אנטיוכוס הששי
בן אלכסנדר בלס: מלך סוריה (142-146 לפסה"נ). בהיותו נער צעיר הומלך בהשתדלות דיאודוטוס טריפון שר צבא אביו. דיאודוטוס טריפון מרד בדמיטריוס שהתנשא למלוך, והשיב את בן אוהבו ומלכו תחתיו.
תחילה היה יונתן והיהודים נוטים אחרי דמיטריוס, אבל כשהוחל לקרא בשם המלך אנטיכוס החמישי, זכר יונתן את הטובות אשר עשה עמו אביו, נטה אחר בנו, והתאמץ לחזק את מעמדו כמלך. הנער אנטיוכוס ידע להעריך את פעולות יונתן. ע"י טריפון אפיטרופא מסר ביד יונתן את הכהונה הגדולה ואת הנפות אשר הושבו ליהודה. א
נטיוכוס הרשה ליונתן ללבוש ארגמן ולחגור אזור זהב על מתניו, לאות נשיאות וממשל חופשי. את שמעון אחי יונתן מינה לשר צבא סוריה, והפקידו להיות שליט מחבל צור עד קצה גבול מצרים ולרוחב כל חבל הארץ עד ים התיכון.

שני האחים החשמונאים לחמו בעד הנער אנטיוכוס בן בלס, בעל בריתם מלפנים, בידעם כי בשלומו יהיה שלום גם להם. אך ממשלת אנטיוכוס לא ארכה. בראות טריפון כי הצליח למשול בסוריה בשם מלכו הנער, החל ליזום מזימות נגדו, ולאט לאט הסיר מן הארץ את פסל דמות המלך אנטיוכוס אשר בשמו משל. הוא חתר לקבל את המלוכה. טריפון פחד מיונתן שהיה נאמן לאנטיוכוס, בגלל חסדי אביו אלכסנדר. כדי למנוע התנגדות, התנקש בכהן הגדול, והמיתהו (143). בשנת 142 גילה את פרצופו האמיתי, והרג את אנטיוכוס המלך הנער.

אנטיוכוס השביעי - סידיטיס
מכונה סידיטיס, בן דמיטריוס הראשון: מלך סוריה (138-129). בראשית מלכתו נתן לחשמונאים זכויות טובות. כאשר אבדה תקוותו להדיח את טריפון שתפס את המלוכה, בגד בהם. כאשר שלח לו שמעון אלפיים אנשי צבא וכסף לעזור לו במלחמה נגד טריפון שהסתגר בעיר דאר, השיב אנטיוכוס את המנחה, כי בוש לקבל טובה מנשיא העם שהוא זומם לעשות לו רעה.
כאשר עלה על כסא המלוכה שלח את שארו (שלישו אטינוביוס) להוכיח את שמעון:
"אתם שלחתם יד באחוזות סוריה, ותלכדו את יפו וגזר עם מצודה אקרא (אנטוניא) בירושלים, השמותם את ערי מלכותי ותרעו לי רעה גדולה. ועתה השיבו נא את הערים המצודות לבעליהן, שקלו על ידי אלף כסף בעד תרומת המסים אשר הרמותם שלא במשפט והשמות אשר שמתם בארץ, ואם תמאנו ואצא לקראתכם בחרב מלחמה".
שמעון ענה לאנטיוכוס על ידי שליחו כדברים האלה:
"לא משכנות זרים ירשנו, כי אם אשר הורישו לנו אבותינו מאז ומקדם שכנו ולקחנו מיד עושקינו כח; ויפו וגזר לכדנו במלחמה, כי יושבי הערים האל הרעו והציקו לנו מאד, ובכל זאת יש את נפשי לכפר את פניך בעדן במאה ככר כסף".
אנטיוכוס לא שמע אל הדברים האלה, ושלח את שר צבא קינדיביוס מהורקני עם חיל רגלי ופרשים לעלות על יהודה ולהביאה שנית בעול מלכות סוריה.
כאשר זקן שמעון, הפקיד את שני בניו, יוחנן ויהודה, למפקדים. במלחמה (137) ניגף חיל אנטיוכוס לפני חיל יהודה, הם ברחו מהמערכה כאשר חיל יהודה רודף אחריהם עד אשדות ולכדוה. הדבר הרגיז את אנטיוכוס סידיטיס, אך מחוסר יכולת להכות את יהודה במלחמה, רצה לפעול במרמה. אנטיוכוס מצא רוצח שהסכים להיות לרצוח את שמעון. היה זה תלמי בן חבוב, חתן שמעון הנשיא. שמעון נתן לו את בתו לאשה וגם העשירהו עושר רב. אבל זה רצה לרשת את ממשלת חותנו ביהודה בעזרת בני הנכר צריהם.
תלמי ושכיריו המרצחים התנפלו על שמעון ושני בניו והרגום. אנטיוכוס מצא לו שעת כושר לעלות על יהודה בחיל כבד מאוד, ועשה שמות נוראות בכל מקום. הוא הטיל מצור על העיר שיוחנן התבצר בה, בנה דיק, שפך סוללות מסביב, חפר תעלות עמוקות ובנה מגדלים גבוהים, והתכונן להרוס את החומה. זמן רב ארך המצור. כאשר קצרה רוח שניהם נטו להשלים. יוחנן שלח שליחיןם לאנטיוכוס סידיטיס לבקש כי יחדל ממלחמה בשמונה ימי החג. אנטיוכוס הסכים, ושלח גם בקר וצאן לקרבנות החג, קרניהם מצופות זהב, וקערות זהב וכסף מלאות קטורת ומזון לחיל היהודים. יוחנן ראה בזה אות כי אנטיוכוס נוטה בלבו את השלום.

אנטיוכוס סידיטיס לא היה עריץ כאבותיו, גם לא היה חזק לצאת למלחמה כבדה מבלי לדעת את תוצאותיה. הוא שם לפני נשיא יהודה תנאי שלום נוחים להתקבל: בני יהודה יתפרקו מנשקם, ישלמו כסף עבור הערים גזר ויפו שלקחו מסוריה, ומשמר צבא סורי יעמוד בירושלים. התנאי האחרון נראה ליוחנן קשה, והוא ביטל את מהלך השלום. הורקנוס הסכים רק לתת חמש מאות ככר כסף בעד הערים אשר לקח, ולתת לאנטיוכוס כבני ערובה את בני גדולי העם ובהם גם את אחיו, להבטיח כי יקים את הברית. אנטיוכוס קבל את התנאים של נשיא יהודה. אחרי שקבל מיוחנן שלוש מאות ככר כסף על חשבון החמש, נתץ את מגדלי העיר לאות נצחון ועלה מירושלים.

יוחנן התאונן באזני זקני רומא על אנטיוכוס, כי למרות ששלחה רומא לבני בריתה שלא יגעו ביהודה לרעה, לקח מיהודה שלא כמשפט את מבצר יפו עם החוף, את העיר גזר ועוד מקומות רבים.
הסינאט ברומי נענה לפנייתו, וכתב ספר גלוי אל אנטיוכוס, שעליו להשיב את העיר אשר שבה ולקח מיהודה, אין לו רשות להעביר צבא דרך ארץ יהודה, והיהודים לא יחשבו כנתונים תחת עול סוריה.
אנטיוכוס נאלץ למלא את דבר הסינאט, והראה ידידות להורקנוס בעומדו על סף מלחמה עם הפרתים. הוא גם בקש וקיבל עזרה מיוחנן.
אנטיוכוס נשא פני היהודים בני בריתו ברצון ובכבוד, וכאשר גבר על אויביו במלחמה השבית את מחנהו שני ימים רצופים בגלל היהודים ששרתו בצבאותיו, כי בקשו היהודים לנוח בשבת ולמחרתו ביום הראשון שהיה חג השבועות. אנטיוכוס מת במלחמה הזאת בשנת 129.

אנטיוכוס השמיני - גריפוס
מלך סוריה (113-125). מת בשנת 96 לפסה"נ. היה בן קליאופטרה אשר ילדה מאנטיוכוס סידיטיס באתונה. בשנה השש עשרה לחייו המליכתהו קליאופטרה על סוריה, באמרה כי הוא היורש את אביו אנטיוכיוס סידיטיס.
אלכסנדר צבינא בן אלכסנדר בלס התנגד למינוי, ואנטיוכוס נלחם בו, נצחו, והחזיק במלוכה. כדי לרבות תומכים נטה חסד להיהודים כשמונה שנים.
באו עליו ימים רעים: אחיו בן אמו אנטיוכוס קיזיקינוס יצא נגדו למלחמה ורצה את המלוכה. קליאופטרה אמו נסתה להמית אותו ברעל, אבל הניסיון לא עלה יפה. לבסוף השלמו שני האחים וחילקו ביניהם את נחלת אבותיהם. הוא לא חדל להראות אותות חן וחסד ליהודים גם אחרי החלוקה, כי השלום שהיה לו עם היהודים הביא לו טובה רבה ותקווה גדולה כי תכון מלכותו.

אנטיוכוס התשיעי - קיזיקינוס
אנטיוכווס התשיעי, המכונה קיזיקינוס מלך סוריה (95-113 לפסה"נ). בן קליאופטרה ואחי אנטיוכוס גריפוס. נטל את המלוכה מאחיו והראה שנאה להורקנוס נשיא היהודים. כפעם בפעם פשטו גדודיו ביהודה, לכדו ערים ומקומות בחוף הים והעמיד חיל מצב ביפו. כאשר צר הורקנוס על שומרון בירת הכותים, בתגובה לכך שהציקו לאדומים שהושיב שם (107), קראו הנוצרים לאנטיוכוס קיזיקינוס להושיעם. הוא עלה על שומרון בחיל כבד מאד, אבל ניגף במלחמת תנופה נגד אריסטובלוס בן הורקנוס הבכור מפקד חיל המצור. אנטיוכוס קיזיקינוס ברל עד בית שאן. כאשר ראה אנטיוכוס שנכשל במלחמתו נגד היהודים, קרא לעזרה לתלמי השמיני, אבל בני הורקנוס הכוהו והבריחוהו משם.

האגדה מספרת כי כאשר עבד יוחנן הורקנוס את עבודת הכהן הגדול בקודש הקודשים ביום הכפורים, נתבשר כי בניו נצחו. הוא שמע בת קול מקודש הקודשים קוראת בלשון ארמית לאמר: "נצחו טליא דאזלי לאגחא קרבא לאנטיוכיא" (תוספתא סוטה פי"ג ובבלי שם ל"ג; יוסיפוס מלחמת היהודים ח"א 10, 3.). ויהי לנס, כי ברגע ששמע את הדברים האלה מבית לפרכת, גבר ישראל על אויביו.

אנטיוכוס עזב את ארץ יהודה והפקיד שני שרי צבא: קלימנדרוס ואפיקרטוס על צבאו להתגרות ביהודה אך גם ידיהם לא עשו תושיה.

אנטיובוס הי"ב - דיאוניסוס
בן גריפוס: המלך האחרון ממלכי סילייקוס שהיה להם מגע ומשא עם היהודים. במלחמתו נגד אריטאס מלך ערב היה בדעת אנטיוכוס לעבוד דרך ארץ יהודה. אלכסנדרוס ינאי יצא נגדו, ובמלחמה הזאת מת אנטיוכוס.

מקור הערך: מעובד על פי אוצר דינים ומנהגים לא"י איזנשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן