חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

קראים

כת יהודית שאינה מקבלת את התורה שבעל פה ומפעילה הלכה המבוססת בעיקרה על התורה שבכתב.

ראשית הקראים
דעת הקראים האחרונים
דעת חכמי הרבנים על הקראים
גייגר אודות הקראים
יסוד התנועה הקראית
במאות העשירית והאחת עשרה
הקראים במאה ה- 12
במאות 13-15
בתקופה האחרונה
הקראים בדיני ישראל
הקראים בימינו
ויכוחים אידיאולוגיים עם הקראים

כת יהודית אשר חלקה על התורה שבעל פה שהם פירושי התורה וכלליה המקובלים בידי חכמי התלמוד. כת זו נולדה במחצית השניה של המאה השמינית, והתפשטה בכל הארצות מזמן הגאונים עד זמננו. מספר הקראים קטן, והם מרוכזים במספר ישובים בישראל.


מיסד הכת היה ענן בן דוד בדור שלפני רס"ג. הוא קבע כלל: "חפישו באורייתא שפיר", לאמור: יש למצוא בתורה שבכתב את הפתרונות לכל בעיות ההלכה. התורה הכתובה נתונה לכל איש לפרשה כפי הבנתו.
הכינוי "קראים" – בשל עיסוקם רק במקרא. הקראים לקחו לעצמם שם זה כדי להיבדל מן הרבנים לומדי התלמוד. הם קוראים לשאר היהודים "רבניים".

ראשית הקראים
אין לקראים מסורת ברורה לגבי ענן מיסד דתם, וגם לא מה היו הסיבות שגרמו להם להיפרד מכלל ישראל. חכמי הקראים אומרים כי תורתם אינה מחודשת מענן, אלא מקובלת איש מפי איש עד משה. הרבנים, לדעתם, הם שחידשו את התורה שבע"פ.

הראשון והחשוב בין חכמי הקראים שתיאר את ענן וראשית הריב בין הרבנים והקראים היה אבו יוסף יעקב אל-קרקסאני. בספרו הערבי "המאורות" (נכתב בשנת 937, הוצאת הרכבי 284) אמר:
"אחר יודגאן הופיע ענן ראש הגלות, וזה היה בימי הכליף געפאר אלמנצור (777-764). הוא היה הראשון אשר גילה את כל האמת אודות המצוות (צדוק מיסד כת הצדוקים גלה לדעתו מקצת האמת). הוא היה בקי בדברי הרבנים ולא נמצא בהם איש הטוען אחר חכמתו".
הוא מתפאר בכך שתורת הקראים היא התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אחרי מות שלמה המלך קרע ירבעם בן נבט את המלכות מבית דוד, בדה תורה חדשה והחליף רוב המצות לתפוש את לב העם לבל ישובו לבית דוד. מאז נחלק ישראל לשני בתים: בית ישראל אשר הלכו אחרי ירבעם בן נבט ותורתו המזויפת, והם הרבנים, אולם בית יהודה שנשארו נאמנים לבית דוד ולדת הטהורה - הם אבות הקראים.

המשכילים בין הקראים לא האמינו לדברי הבאי אלה שאין להם אחיזה בהיסטוריה (פינסקר ל"ק נספחים 98). קראים אחדים מסרו לסופרים הערביים כי ענן בא מן המזרח, והביא עמו "נוסח המשנה" בכתיבת ידו של משה רבנו! (מקריזי חוכא בעקומי קדמוניות צד ח').

דעת הקראים האחרונים
הקראים מהמאה ה- 15 והבאים אחריהם אומרים כי כל ישראל היו קראים עד זמן ינאי המלך אשר הרג את כל החכמים (קרקשין ס"ו. יוסיפוס קדמוניות סי"ג פ"י ה'), מלבד שמעון בן שטח. בן שטח הוא שחידש את דת הרבנים. הוא בדה מלבו כי יש עוד תורה מקובלת איש מפי איש עד משה, והוסיף וגרע ושינה בפירושי התורה והמצות כחפצו. קל היה לו להטעותם, כי הוא היה החכם האחד שנשאר בחיים.
אליהו בן משה בשייצי בהקדשתו לספרו אדרת אליהו יאמר "אם היה שמעון בן שטח נהרג כשאר החכמים שנהרגו היינו כולנו לעם אחד". כך אומר גם כלב אפונדופולו בספרו עשרה מאמרות, והובאו דבריו בס' דוד מרדכי ט' ע"ב).

הקראים במאה ה- 16 הוסיפו עוד לסיפור זה כי יהודה בן טבאי, שגם הוא נשאר בחיים בזמן ינאי המלך, קם להלחם נגד התורה שהמציא שמעון בן שטח, והיה לראש אלה שנשארו נאמנים לדת הטהורה - הם הקראים.
המסורת הרבנית היא משמעון בן שטח לאבטליון, וממנו להלל וממנו קבלת הרבנים. לדברי הקראים הקבלה הנאמנה נמסרה מיהודה בן טבאי לשמעיה, ומשמעיה לשמאי "הצדיק והחסיד", וממנו מדור לדור עד ענן, שהיה חכם מובהק חסיד ועניו מכת הצדוקים (הקראים האחרונים יקדימו זמן ענן כמאה שנה). בגלל חכמתו וחסידותו קבלו אותו כל ישראל לנשיא, אב ב"ד הגדול וריש גלותא.
כאשר התחיל ענן לדרוש ברבים נגד התורה שבע"פ הנכללת במשנה ובתלמוד, ורצה להחזיר עטרת הקבלה הישנה והאמיתית לתוקפה, שנאו אותו הרבנים, התנכלו להמיתו, והלשינו עליו לפני המלך שהוא מורד בו. המלך רצה להרגו, אך ה' הצילו מידיו. ענן בחל ברבנות, התפטר ממשרתו והלך הוא בניו ותלמידיו לירושלים (משה בשייצי, הובאו דבריו בדוד מרדכי שם, אפריון לשלמה הטרוקי ועוד).

אין גם אמת בספור זה. האגדה כי תורת הקראים קבלה היא משמאי הזקן ולכן הם מכנים עצמם "שמאים" מקורה בקראים המאוחרים. הקראים הראשונים כמו קרקסאני, יוסף הרואה וישועה בן יהודה ספרו בספריהם כי הרבנים נחלקו לשתי מפלגות: בני בבל ההולכים בשיטת בית הלל ובני א"י האוחזים בשיטת בית שמאי. הם לא ציינו כי שיטת בית שמאי היא של הקראים.

הקראי הקנאי שלמה בן ירוחם בן דורו של רס"ג אמר על ב"ש וב"ה:
געיית בית שמאי על בית הלל לחלל דבריהם
וגם בית שמאי על בית הלל להפוך פירושיהם,
זה מברך וזה מקלל בראשיהם,
תועבת ה' גם שניהם" (אוצר נחמד ח"ד 12):
שלמה בן ירוחם זה מודה כי הקראים מקרוב באו, ובתשובתו לר' סעדיה גאון אמר:
"באמרך בעלי מקרא חדשים ורבותי הישנים הם קדושים,
אם בעלי התועבות האלה וכאלה מקודשים
סיסרא והמן וזולתם בגן עדן נפושים" (פינסקר, נספחים 19).

דעת חכמי הרבנים על הקראים
לדברי רוב חכמי הרבנים מימי הביניים, הייתה שנאת ענן בן דוד לגאונים וראשי ישראל בבבל על שבכרו את אחיו הצעיר חנניה במשרת הנשיאות ולא נתנוה לענן, מפני שחסרה בו יראת שמים, וגם פריצות מצאו בו. הדבר גרם שיסד את כת הקראים, והדיח והסית את ישראל מקבלת חז"ל.
"וחבר ספרים והעמיד תלמידים ובדא מלבו חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהן. כי אחר חורבן הבית נתדלדלו הצדוקים (נ"א: המינים) עד שעמד ענן וחזקם" (הראב"ד בספר הקבלה הוצאת גייבויער 68-4).
לדברי רב סעדיה גאון, שהיה הראשון להלחם בקראים, נתחברו אל ענן "כל איש רע ובליעל הנותרים מתרבות צדוק וביתוס" (שם). ראב"ע קרא את הקראים בשם צדוקים (בהקדמתו לפירושו עה"ת ובפירושו לויקרא ג' ט', כ"ג י"ז). גם רמב"ם מכנה אותם צדוקים וביתוסים, וכן הרמב"ן והר"ע מברטנורא (ידים פ"ר ז'). חכמים רבים מכנים את הקראים בשם צדוקים (עי' מאור עינים חלק אמרי בינה פ"נ).

ר' יהודה הלוי ידע כי הקראים הם כת שונה מן הצדוקים, אבל חשב כי לא התחדשה בענן, והתחלתה מבית שני, בימי ינאי המלך שהרג את החכמים. כך כותב ריה"ל על הקראים (תרגום אבן שמואל):
ואחריו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח וחבריהם בימיו נולדה שיטת הקראים לרגל מה שארע לחכמים עם ינא, /כי ינאי כהן היה ונפל חשד על אמו כי חללה היא, ואחד מקהל החכמים רמז על כך באמרו: ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהנה לזרעו של אהרן. אשר על כן יעצו רעים את ינאי לבעוט בחכמים להשפילם להגלותם ולהמיתם. אך הוא שאל את רעיו אם אאבד את החכמים מי ילמדנו תורה, ועל זה ענו לו והרי תורה שבכתב אתנו כל הרוצה ללמד יבוא וילמד, ואשר לתורה שבעל פה, אל תשגח בה. וקיבל מהם והגלה את החכמים ובכללם שמעון בן שטח שהיה גיסו. אז ירדה הרבנות מטה לזמן מה, אולם כאשר בקשו לקים את המצוות מתוך שקול דעת, לא עלתה בידם. אז הושבו שמעון בן שטח ורוב תלמידיו מאלכסנדריה, וחזרה המסורת לקדמתה. והנה הקראים ששורשם יצא בימים ההם, הם אנשים שדחו תורה שבעל פה, והתחכמו כנגדה בטענות מעין אלה שאתה מוצא את הקראים טוענים היום. ויש להבדיל בינם ובין הצדוקים והביתוסים, האנשים שכפרו בעולם הבא, והם המינים שאנו מתפללים על אבדנם בתפלה. אשר לישו וחבריו, הם המשומדים שהצטרפו לכת הטובלים בירדן. ואילו הקראים הודו בשורשי התורה, אך התחכמו בענפים, ויתכן שהגיע מזה הפסד גם אל השורשים, אבל רק מתוך חוסר ידיעה לא בכוונה. (מאמר ג' סי' ס"ה):
ר' יהודה הלוי מבטל את דעת הקראים ששמעון בן שטח חידש את תורת הרבנים, וטוען כי החכמים שנהרגו ע"י ינאי היו רבנים, וחוסר יכלתם ללמוד תורה גרם להתפתחות הגישה הקראית, עד שבא שמעון ב"ש והחזיר את התורה ליושנה, והקראים נשארו בכפירתם.

בדעה הזאת אחז ר' יצחק אברבנאל בספרו נחלת אבות, ור"ש דוראן - בספרו מגן אבות (על אבות פ"א מ"ג).
הגאון רב נטרונאי בן הלאי (סדר ר"ע גאון ל"ת ע"א), ורב שרירא גאון באגרתו (הוצאת נייבויער 37) יאמרו כי הקראים החלו בימי רב יהודאי גאון, וכן יאמר רס"ג (ל"ק נספחים 19) כי הם חדשים מקרוב באו.
נראה כי הרבנים שכינו את הקראים צדוקים, עשו זאת בגלל המשותף להם: כפירה בתורה שבע"פ ובקבלת חז"ל, וכדי לבזות אותם בעיני העם אשר שנאו את הצדוקים באשר כפרו בתחיית המתים ובגמול ועונש. .

גייגר אודות הקראים
באמצע המאה ה- 19 קם אברהם גייגר וטען כי הקבלה וההלכה הכלולה במשנה ובתלמוד, ואשר על פיה אנו חיים, היא ההלכה שחידשו הפרושים במלחמתם נגד הצדוקים - הכוהנים מבני צדוק שהיו אז ראשי העם, אשר להם ולשומרונים הייתה ההלכה הקדומה. רשמים מהלכה זו נמצאים עוד במכילתא ובספרי ובתרגום התורה המיוחס ליונתן בן עוזיאל. לפעמים הקראים הם צאצאי הצדוקים שנאלצו לשנות את שמם ולקבל דעת הפרושים בענייני אמונה כמו תחיית המתים וגמול ועונש. ענן בא והפיח בהם רוח חיים.

בתיאוריה זו "סבל הירושה" של הקראים היא תורת הצדוקים. אחרי התיאוריה נמשכו חכמים רבים ובתוכם פירסט, האלדהיים, חוואלסון, הרכבי ופוזנאנסקי (יידישע צייט-שריפט ח"ח צד 227 והלאה).
אין יסוד לדעה זו, כי ברוב הדברים שנחלקו בהם הצדוקים והפרושים, מסכימים חכמי הקראים עם דעות הפרושים נגד הצדוקים. גם הרעיון של הלכה קדומה שבידי הצדוקים ופירושי מצוות ישנים המקובלים מדור לדור סותרת את התפיסה הקראית שרשות לכל איש לפרש את המקרא ולקיים את המצווה כפי השגתו והבנתו.

הסכמת הקראים בדברים מעטים עם השומרונים אינה ראיה שהקראים ירשו אותם מהשמרונים והצדוקים. להפך: רוב הדברים האלה נלקחו על ידי השמרונים המאוחרים מן הקראים (עי' ל' וורעשנער, סאמאריטא-נישע טראדיציאנען, ברלין 1888).

יסוד התנועה הקראית
בראשית המאה השמינית כאשר החל האסלאם להתפתח היו חילוקי דעות בין המאמינים, וביחוד בארצות בבל ופרס. שיטות פילוסופיות הצמיחו כתות שונות, וזמן קצר לפני הקרע עם הקראים קמה כת השיעים שהכחישו את הקבלה שמסר מחמד בעל פה, והאמינו רק בתורתו הכתובה בקוראן.

הפילוסופיה הערבית חדרה בין היהודים ויצרה כתות שונות שבישרו את בוא הגואל ופרקו את עול המצות. כתות אלה לא משכו אחריהם רבים ולא האריכו ימים, עד אשר בא ענן בן דוד

ענן הצליח לאחד את שרידי הכתות האלה, וכל אשר החלו להטיל ספק באמיתת התורה שבע"פ והנהגת הגאונים הייתה עליהם למשא. כאשר נודע לכליף געפאר אלמנצור כי ענן וחסידיו אינם מקבלים את מרות חנניה אחי ענן שנבחר על ידי היהודים בהסכמתו לריש גלותא - ציוה לכלוא את ענן.

כדי להינצל טען ענן כי דתו שונה מדת היהודים. הקראים מקדשים את החודש ע"פ הראיה כמו המוסלמים ולא כמו כרבנים, ולכן אין לראש הגולה ולהם דבר.

כפי שנראה מהקטעים מספר המצות לענן שהגיעו לידינו (נדפסו ע"י הרכבי ושכטר) הייתה ידיעת ענן בלשון, במקרא ובמדעים דלה. בהתנגדותו לדברי חז"ל ובפירושיו למצוות התורה הוא עושה רושם של אדם שאין האמת מטרתו, אלא תואנה יבקש להרוס את התלמוד ודברי המסורת.

ענן והקראים יצרו מערכת חוקים חדשה שאין לה שורש במקרא. כפי שמסר רב נטרונאי גאון, אמר ענן להולכים אחריו: "עזבו דרך המשנה והתלמוד ואני אעשה לכם תלמוד משלי" (סדור רע"ג לח).

ענן השתמש בכללים ובמדות התורה של חז"ל כדי לבסס הלכות שבדה מלבו. עשה כללים ומדות חדשים, ודרש דרשות מ-ה' הידיעה ומ-ו' החבור במקום שהיא מיותרת לדעתו (סה"מ לענן הוצאת הרכבי צד 61). גם דרש כל מילה וביטוי שחשבם למיותרים ע"פ המידה "אם אין עניין לדבר זה תנהו עניין לדבר אחר" (שם צד 11). דרש את המילים "את" שבכתוב להוציא דינים חדשים (שם 26, 32).
אם מצא בכתוב חלוף לשון זכר או נקבה דרש ע"ז הלכה. השתמש ברוב המידות של ר' ישמעאל, ובפרט בק"ו (משה בשייצי), ודרש גזירה שווה אפילו של אות אחת, ושל אותיות השימוש הדומות בשני עניינים להשוותם (שם 31, 86, 38). זאת בניגוד לדעת חז"ל שאין אדם דן ג"ש אלא א"כ קבלה מרבו. דרש דרשות מבנין אב מכתוב אחד (משה בשייצי בספרו מטה אלהים הובא אצל הרכבי שם צד 166), ודרש סמוכים.

בייחוד השתמש ענן במידת ההיקש שהסתעפה אצל הקראים לענפים שונים והשתמשו בה גם במצות השמעיות. לפעמים הוציא כתובים מפשטם ופרשם בדרך משל, או מצא להם הוראה אחרת. ענן והקראים אחריו דקדקו בספרי הנביאים והכתובים כמו בתורה, ולא הבדילו בין צווי לבין סיפור ואגדה. בהיותם חסרים קבלה ומסורת לפרש את המצות שאינן מפורטות בתורה, נאלצו לפרשן ע"י כתובים אחרים מהתורה ומספרי הנביאים והכתובים. אע"פ שענן העמיד את הכלל "חפשו באורייתא שפיר", לא הצליח לייסד תורה קראת על בסיס התורה שבכתב, והוכרח להכניס בתוך ספרו עקרונות של תורה שבע"פ. כמו רוב הדברים שבספר המצות שלו אין להם מקור בכתוב, כי לקח את המשנה והתלמוד, שינה את לשון המקור. ענן חידש דברים בפירושי המצות שלדעתו מתאימים לפשט הכתוב, והשתדל למצוא לדברים שורש בתורה.

כוונתו של ענן הייתה להסיר את לב העם ממסורת חז"ל. לכן החמיר, והוסיף על ההלכה המקובלת. בפרט הוסיף על איסורי עריות ע"פ שיטת "הרכוב" שהמציא.

אחרי מות ענן מלאו בנו שאול ובן בנו יאשיהו את מקומו. הקראים הוקירו את זכרם (עי' אשכול הכפר צ"ח ע"ד) אך הידיעות אודותם מעטות, כי גם הקראים לא שמרו את זכר ענן ואיבדו את ספריו. לדברי הקראים האחרונים היה יאשיהו רבו של בנימין הגהאונדי. הסופרים הערבים יכנו את הקראים "בני כת ענן ובנימין" (אצחאב עאנאן ובנימין).
לדברי שלמה בן ירוחם התחיל בנימין תקופה חדשה בדת הקראית, בזה "שהוסיף חיזוק וגילה דברים רבים שהיה ענן נגרר בהם אחרי מנהג הרבנים" (ל"ק דף כ"א).
כנראה שהתחילו אז בני כת העננים לקרוא את עצמם בשם "קראים". לדעת בנימין חובה על כל איש לדרוש ולהבין במקרא ולקיים את המצות כפי הבנתו והשגתו הוא, בפירושן עד כי יש שיחליף אח על אחיו ובן על אביו ותלמיד על מלמדו, ולא יאמר האחד לחבירו למה החלפת דברי" (הובא בספר המצות לענן, צד 176).

בנימין היה בקי בספרות הרבנית ולא הראה עוינות לחז"ל כמו ענן. בהרבה דברים נגרר אחרי דעת חז"ל, לדוגמה: שחיטת הפסח דוחה שבת; הבעל יורש את אישתו, בניגוד לדעת ענן.
כמעט כל ספר הדינים שלו, הכולל דיני ממונות, נפשות והלכות אישות - לקוח מן התלמוד, אם כי השתדל למצוא סיוע לכל דבר מן הכתוב.

שלשים שנה אחרי בנימין חי הקראי הידוע דניאל אלקומסי (או אלזמגאני) בפרס. הוא היה בתחילה ממעריצי ענן, וקרא לו "ראש המשכילים". בסוף ימיו חלק על ענן, וקרא לו "ראש הכסילים". הוא יסד את תנועת "אבלי ציון". מחיי דניאל ידוע מעט. לדעתו צריכים לפרש את דברי התורה כפשטם ולא בדרך העברה ומשל, כמו שעשה ענן. לשיטתו המלאכים הנזכרים בתורה הם כוחות הטבע.
הוא מסכים עם ענן שאסור לאכול בשר בגלות, וקידוש החודש הוא ע"פ הראיה. כתב ספרים אחדים בעברית שאבדו, וקטעים מהם נדפסו ע"י הרכבי ופוזנאנסקי. כתב ספר מצוות, וכנראה כתב גם ספר על דיני ירושה, ופירושים על רוב כה"ק.

בסוף המאה התשיעית קמו בין הקראים חכמים שהלכו אחרי ענן, והכחישו אמיתות התורה שבע"פ. הם פירשו את התורה הכתובה מתוך התורה עצמה, ובכך סרו בפרטים רבים מתורת ענן. קראים האלה היו קנאים גדולים לדתם, והם סבבו ערים ומדינות להפיץ תורתם ע"י פיתוים, דרשות ויכוחים, וגם ע"י חירופים וגידופים, עלילות נגד הרבנים וזיוף דבריהם. הם הצליחו להטות לב רבים מהחלשים באמונתם בא"י ובמצרים.

בין חכמי הקראים בעת ההיא היה בן זיטא או בן זוטא. כנראה גם הקראי אבן סאקויה אשר חבר ספר "כתאב אלפיציה" נגד המשנה ונגד הרבנים. הוא טען כי הרבנים מגשימים את הבורא; כי בענייני הדחיות (לא בד"ו פסח) ובאיסורי חלב (חלב האליה שאסרו הקראים), נידה ובעל קרי ועריות, נטו הרבנים האחרונים מחכמי המשנה שהסכימו עם הקראים. הוא השתדל להביא ראיות לדבריו מן המשנה והתלמוד.
רב סעדיה גאון השיב על דברי אבן סאקויה וגידופיו בספרו "כתאב אלרד עלי אבן סאקויה" אשר אבד, וקטעים ממנו נדפסו ע"י הרכבי ופוזנאנסקי.

על עליית הקראים מפרס לירושלים במאה התשיעית, אברהם יערי

במאות העשירית והאחת עשרה
החכם החשוב בין הקראים היה יעקב הקרקסאני שחי במחצית הראשונה של המאה העשירית והיה בן דורו של רב סעדיה גאון. לדעתו, הרבנים הלכו אחר ירבעם בן נבט; צדוק מיסד כת הצדוקים גילה מקצת האמת בטעמי המצות, וענן גילה את כל האמת. עם זאת חולק הוא על ענן בדברים רבים, ובייחוד באמונתו בגלגול הנפש. הוא החמיר מאד בדיני עריות, וטען שהרבנים הקלו במצות, וכי הם מגשימים את הבורא בספריהם (כמו בשיעור קומה ובספר היכלות). היה מוקיר חכמה, והוכיח את הקראים בני דורו כי נפלגו בדעותיהם, "ואין שני קראים אשר דעותיהם יתאימו יחד, וכל קראי דעה אחרת לו". הוא מתלונן על הקראים שלא למדו את ספרות הרבנים לידע מה להשיב להם.

שלמה (סלמון) בן ירוחם מירושלים היה בן דורו של קרקסאני, והיה קנאי גדול. בניגוד ליעקב היה שונא חכמות ולשונות, וקילל את העוסקים בהם. הקראים מוקירים את זכרו ומזכירים אותו בתפילותיהם על המתים אחרי בנימין הגהאונדי (סדור הקראים ח"א צד קל"ז). הקראים האחרונים מתפארים כי היה רבו של רס"ג.

בזמן ההוא חי הקראי חסון בן משיח אשר השתדל להתווכח עם רב סעדיה גאון ולא עלה בידו. הוא כתב תשובה נגד ספר הרס"ג בדבר הקראים. ראב"ע בהקדמתו לתורה מזכירו בין גדולי מפרשי המקרא מן הקראים. חסון מזכיר "כתבי צדוקים" (כתאב אלצדוקיה) שהיו בידי הקראים.

דוד בן אברהם אלפאסי מעיר פאס, חי באותו דור, והוא חיבר ספר שורשים בערבית הנקרא "אגרון" בסדר א"ב. הוא האמין עוד בשיטת השורשים בעלי שתי אותיות, והלך בשיטת המסרנים מטבריה ומנקדי א"י. חיבר ספר על ניקוד ופירושים על חלקים מכה"ק. הוא האשים את הרבנים שהם מכניסים את המתים לבתי הכנסת ואומרים עליהם צדוק הדין.
בזמנו היה דוד בן בועז (הנשיא, אלרייס). דברי שלמה הנשיא היה דור חמישי לענן, וכתב פירושים על חלקים מכה"ק וספר על שורשי הדת (כתאב אלאציל).
בייחוד הצטיינו בזמן ההוא בין הקראים יפת בן עלי הלוי וסהל בן מצליח.
סהל בן מצליח הכהן

קראים הידועים לנו מהמאה ה- 11:
לוי בן יפת הלוי. כנראה חי בירושלים במחצית הראשונה של המאה. חיבר פירוש על המצוות בערבית, וחלק בדברים רבים על הקראים הראשונים;
יוסף בן אברהם הרואה וישועה בן יהודה.

הקראים במאה ה- 12
קראים מצאו מאמינים במצרים כבר בזמן שרס"ג כתב שם את ספרו נגדם (925). במאה ה- 12 נמצאה קהלת קראים גדולה בקהיר, ובראשם נשיא ושופט שאושר ע"י הממשלה אשר התייחס לענן. כנראה שיד הקראים הייתה תקיפה אז בחצר הכליף.
כאשר בא הרמב"ם למצרים בשנת 1166 מצא כי פשטו מנהגי הקראים בין הרבנים וכי רבות מנשי הרבנים נטהרות מנדתן לפי מנהגי הקראים ע"י רחיצה במים שאובים. רמב"ם גזר בחרם לבל יעשו כן, ותיקן כי אשה שלא תטבול כדת הרבנים תאבד כתובתה (קובץ תשובות הרמב"ם ח"א סי' קמ"ט).
רמב"ם קרב את הקראים ואמר להתנהג עמם כאחים (שם סי' קס"ב). התיר למול את בניהם בשבת, אך לחם נגד דעותיהם והדגיש את חשיבות הקבלה ואמתות התורה שבע"פ. בימיו היו הקראים הולכים ומתמעטים במצרים, ורבים מהם שבו לדת הרבנים. כן גם בימי בנו אברהם הנגיד (כפתור ופרח צד י"ג, שו"ת רדב"ז סי ע"ב).

מצרים היה המבצר האחרון לתורת הרבנים בארצות המזרח, ובמאה ה- 12 עבר מרכז הקראים מאסיה לאירופה. אמנם הייתה לקראים אחיזה בספרד מזמן קדום, אך לא נדע מהם דבר. באמצע המאה הי"א שב אלתראם מירושלים, שם למד אצל ישועה בן יהודה, והביא עמו תורתו לקשטיליא ועשה נפשות רבות לתורת רבו. במותו הייתה אשתו מורה לקראים.
הקראים בספרד השתדלו להדיח את היהודים מאמונת אבותיהם ולבזות את הקבלה והתלמוד. המאבק היה כה קשה, עד שהנשיא יוסף אבן אלפרג' באמצע המאה ה- 12 נאלץ לבקש מהמלך אלפונסו הששי לגרש את הקראים מארץ קשטיליא "חוץ ממבצר אחד מפני שלא רצה להרגם שאין דנים דיני נפשות בזמן הזה" (הראב"ד בספר הקבלה). במות הנשיא יוסף שבו הקראים והתחזקו, עד שקם הנשיא ר' יהודה בן עזרא (בסוף המאה ה- 12) "והכניע אותם ולא הוסיפו לשאת ראשם ויהיו הולכים ומתמעטים" (שם).

חכמי טולידו: ר' יהודה הלוי בספר כוזרי, ראב"ע בפירושו לתורה והראב"ד בספר הקבלה נלחמו נגדם.
שני תלמידים אחרים של ישועה בן יהודה הפיצו את התורה הקראית במלכות ביזנטיון. טוביה בן משה המעתיק, היה קנאי גדול, התווכח הרבה עם הרבנים, והעמיד את הכלל כי כל העתקה (קבלה) שהקראים מודים בה יש לה רמז בכתוב. רוב חכמי הקראים במאה ה- 12 חיו ביזנטיון. בעיר קושטא חי יהודה הדסי שהיה הקראי החשוב ביניהם. הוא מפורסם ע"י ספרו הגדול אשכל הכפר, שהוא אוסף כל פירושי הקראים הראשונים.
אליהו בן אברהם מחבר הספר חלוק הרבנים והקראים חי כנראה במלכות ביזנטיון. (עי' פינסקר נספחים 98, 99 והלאה).

במאות 13-15
גדול חכמי הקראים ביזנטיון במאה הי"ג היה אהרן בן יוסף, המכונה הזקן, שחי בקושטא. הוא הודה בהקדמת ספרו "המובחר" כי הקראים נשענים על הקבלה גם אם אין לה רמז בכתוב, והסכים בכמה דברים עם התלמוד נגד דעות הקראים שקדמוהו. הוא סידר את תפלות הקראים. חשוב ממנו היה אהרן בן אליהו ניקומידיאו. הוא היה הקראי היחיד שניסה להמציא שיטה שלמה בחקר דעת אלהים.

במאה ה- 15 היה אליהו בן משה בן מנחם בשייצי, תלמידו של הרבני מרדכי כומטינו מקושטא ולמד אצלו תורת הרבנים. הוא כתב ספר דינים בשם "אדרת אליהו" שנתקבל בין הקראים גם בליטא. לא הספיק לגמור את ספרו, והספר הושלם ע"י גיסו ותלמידו אליהו בן כלב אפנדופולו אשר ידיו רב לו בספרות הרבנים והקראים וגם ידע לשונות וחכמות רבות.
בקושטא חיו במאה ה- 15 בני משפחת בגי.

בתקופה האחרונה
עד שלא שקעה שמשם של הקראים במלכות ביזנטיון זרחה שמשם בארצות פולין ליטא ורוסיה. כבר במחצית השניה למאה ה- 12 מצא ר' פתחיה מרגנשבורג יהודים בדרום רוסיה שהייתה אז תחת ממשלת הטטרים. כאשר לכדו הקדרים בני "שבט הזהב" את האי קרים (1238) התיישבו שם היהודים הקרימצאקים והקראים, וכפי שנראה מהכתובות של פירקוביץ, הייתה ראשית הקראים בליטא בתחילת המאה הי"ד.
קראי מזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - שפה קראימית ("לשון קדר"), ששורשה במשפחת השפות הטורקיות. אחרי שבמשך מאות שנים שימשה כלשון דיבור היא הפכה במאה ה-17 גם ללשון כתיבה. בכתיבתה נעשה שימוש בכתב עברי, ומאוחר יותר - בכתב לטיני וקרילי.

לפי דבריו הושיב הנסיך וויטאלד מליטא 830 משפחות קראים שהביא מקרים בעיר טרוקי אשר בנו עבורם המלכים קאזימיר הרביעי (1441) ואלכסנדר יאגעלאן (1492) ונתנו לקראים זכויות מיוחדות. הקראים התפשטו מליטא לפלך ווהלין, ובפרט לעיר לוצק ולעיר האליטש בגליציה. קראים אלה שהיו רחוקים ממרכז בני כתתם התרחקו מן הרבנים, התהלכו עם דלת העם והתושבים המקומיים. הם היו שקועים בבערות יותר מאחיהם במצרים ובקושטא ששם חיו חכמי הקראים. לפעמים החליפו מכתבים עם הקראים בקושטא, ובסוף המאה ה- 15 אף שלחו הקראים מליטא צעירים אחדים ללמוד תורה מאליהו בשייצי בקושטא. החכם הראשון בין הקראים מליטא היה יצחק בן אברהם, שחבר ספר "חזוק אמונה".

בסוף המאה הי"ז התחילו רבים מחכמי הנוצרים הפרוטסטנטים להתעניין בקראים. העובדה שהקראים מחזיקים בתורה שבכתב וחולקים על התורה שבע"פ גרמה להם לחשוב כי יעלה בידם להביאם במסורת הנצרות.

קרלוס הי"א מלך שבדיה, שלא נתן ליהודים לגור בארצו, שלח את החכם הנוצרי גוסטב פרינגר לחקור את הקראים בליטא. אחרי שנים אחדות (1696) נסעו עוד שני מלומדים, כנראה גם הם בשליחות המלך קרלוס. הקראי שלמה בן אהרן מהעיר פאסוואל במחוז זאמיט נלווה אליהם ומסר לשר יוהאן פיפנדורף מהעיר ריגה את עמדת הקראים על הזמן בו נפרדו מהרבנים ועל ההבדלים ביניהם. דברים אלה כתב בשנת 1700 בספר "אפריון עשה לו" - ספר מלא גידופים על התלמוד והרבנים.
אותו זמן החל הנוצרי יעקב טרינגולד, פרופסור באוניברסיטה בליידען שבהולנד, לחקור אודות הכתות בישראל. הוא שלח מכתב לכל הקראים ובו שאלות על ייחוסם לצדוקים, סיבת הפרדם מן הרבנים ושמות חכמיהם וספריהם. מכתב זה הגיע גם אל מרדכי בן ניסן מכיכיזוב שחי אז בעיר לוצק, והוא ערך את תשובותיו בספר "דוד מרדכי" ששלח לטרינגולד.
בין הקראים בלוצק נמצאו אז חכמים ידועים כמו שמחה יצחק בן משה. בן עירו היה יוסף שלמה בן משה, שהיה חכם הקראים בגוזלאווא והתגורר זמן רב בלוצק. הוא נסע בשנת 1827 יחד עם שמחה בן שלמה בבויץ לפטרבורג, וקיבל את הסכמת הקיסר ניקולאי הראשון שהקראים לא יגויסו לצבא.

החכם החשוב בין הקראים האחרונים הוא אברהם בן שמואל פירקוביץ. הוא אסף חומר רב על תולדות הקראים לשכנע את השר וואראנצאוו שהיה נציב בדרום רוסיה כי הקראים חיו בקרים מזמן קדום, והם לא לקחו חלק בהריגת ישו, ודתם שונה מדת הרבנים. מטרת פנייתו הייתה לזכות את הקראים בזכויות שלא נהנו בהן יהודים ברוסיה. הממשלה הטילה על פירקוביץ לאסוף את כל התעודות הנוגעות לקדמוניות הקראים בקרים. הוא חפר בבית הקברות הישן בטשיפיט-קלעי (סלע היהודים) בקרים, וביקר גם בערי קווקז. הוא אסף בדרכי מרמה כתבים עתיקים, ספרי תורה וכתבי יד שמצא בגניזות בבתי הכנסיות ואצל אנשים פרטים מיהודי קרים הנקראים קרימצאקים. בעזרת זיופים שונים ברשימות בספרי קודש ובכתובות על מצבות עלה בידו להוכיח כי הקראים התיישבו בקרים בזמן שלמנאסר מלך בבל, ולא היו מעורבים בהריגת ישו. הוא הגיש מסמכים מזויפים אלה לממשלה הרוסית אשר נתנה אמון בם ע"פ עדות חכמים אחדים, ובראשם המומר חוואלסון אשר העידו על אמיתותם משנאת הרבנים. בדרך זו זכו הקראים לשיוויון זכיות ע"פ חוק הקיסר אלכסנדר השני בשנת 1863. הזכויות אושרו מחדש על ידי השר הצורר ניקולאי איגנאטיעף בשנת 1881.
הקראים קנו שיווי זכויות זה במחיר בגידתם באחיהם, ובניתוק כל קשר בינם ובין היהודים הרבנים ברוסיה. פירקוביץ העליל עלילות על הרבנים והתלמוד כדי לשאת חן בעיני הממשלה, וזיופיו עזרו לו. רבים מחכמי ישראל האמינו בזיופי פירקוביץ, ובהם פירסט, יאסט, ובמקצת גם גרץ ושמחה פינסקר שהיה הראשון לחקור את הקראים בספרו "לקוטי קדמוניות". הוא שגה בהאמינו בפירקוביץ להקדים זמן קראים שונים, החליט כי כל אלה שעסקו בפירוש המקרא עד זמן רב סעדיה גאון היו קראים, וכי הקראים היו הראשונים בישראל בלימוד פילוסופיה, לשון, דקדוק והבנת המקרא על פי פשוטו. למרות כל זאת, חשובה פעולת פירקוביץ בכך שהדפיס רבים מספרי הקראים הראשונים אשר גילה.

הקראים בדיני ישראל
אסור למול את ילדי הקראים בשבת לפי מנהגי הקראים, מפני שאינם פורעים אחר המילה, ומילה בלא פריעה אינה מילה והוא חלול שבת בלא מצווה (ש"ך יו"ד סי' רס"ו י"ז). אין להתחתן עמם מפני שהם מקדשים לפי ההלכה ומגרשים שלא בגט כשר (אה"ע סי' ד; ל"ז, סי' מ"ז כ"ד). יש הסוברים שאין קדושיהם קדושין, לפי שהם פסולי עדות, ולכן אפשר להתחתן אתם (עי' לקט הקמח אה"ע דף ל"ב ע"ב). אין מקבלים אותם אם רוצים לחזור, והם גרועים מן האנוסים החוזרים לדת ישראל שמותר להתחתן בהם כמו בשאר גרים (אה"ע סי' ד' סוף בהגה"ה).
מצד שני נמצאו פוסקים שדעתם הפוכה, והם התירו לקבלם (נודע ביהודה אה"ע סי' ה', ועי' המביט ח"א י"מ,ויו"ד סי' קכ"ד).
מיוחסת לרס"ג האמרה "קראים אינם מתאחים לעולם".
ר"מ קפסאלי גזר שלא ללמד את הקראים תורה.

הקראים אינם אוכלים משחיטת ישראל, ושחיטתם אסורה לישראל אף אם ראה ישראל ששחט יפה (ש"ך יו"ד סי' ב' כ"ד).
הקראים שומרים שבת, לכן מיילדים אותם בשבת (מג"א סי' ש"ל ד').
קראים כישראלים הם, ואסור לומר להם שיעשו מלאכה ביו"ט (משפטי שמואל סי' קל"ד בנימין זאב סי' ת"ו ות"ז).
אסור להלוות להם בריבית (מרדכי פ' החל ץ).
ספר תורה שכתבו קראי צריכה גניזה ואין לקרות בה בציבור (רדב"ז).

הקראים בימינו
העמדות של חכמי ישראל ביחס לקראים מתחלקות לשנים: אלה המתייחסים לקראים באופן אוהד, ואלה המרחיקים אותם. גם הקראים עצמם התחלקו לשתי קבוצות: הקראים בקרים ובאירופה, שניתקו עצמם מעם ישראל אף הצטרפו לאויביו, והקראים במצרים, שהרגישו עצמם חלק מעם ישראל.

בזמן השלטון הנאצי הוקמה ועדת בדיקה לעניין מעמדם הגזעי של הקראים. הנאצים פנו למספר אישים יהודים בשאלה אם הקראים הם ממוצא אתני יהודי. אלה הצהירו שאין קשר בין הקראים לעם היהודי, מתוך מטרה להצילם. דיוני הוועדה נמשכו עד שהמלחמה נסתיימה, והקראים לא הוגדרו באופן ברור על ידי הנאצים. עם זאת, היו קראים שיתפו פעולה עם הנאצים, השתתפו בהתעללות ביהודי המקום (לוצק), ואף גויסו ליחידות גרמניות. היו שמסרו רשימות מדויקות של הקראים כדי שיהודים לא יוכלו להתחזות לקראים ולהינצל.
מול אלה קיימת הקהילה הקראית במצריים, שראתה עצמה חלק מעם ישראל.

כיום יש בין 3,000 ל- 4,000 קראים מוצהרים במזרח אירופה. רובם אינם רואים עצמם כחלק מהעם היהודי, אלא כקבוצה אתנית נפרדת הקרויה קראילאר.

הקראים במצרים בעת החדשה
הקראים המצרים הצהירו תמיד על היותם יהודים, וגם הרמב"ם בתשובתו אודותם מחזיק בגישה זו. קהילת הקראים בישראל מקורה במצרים.
בעת החדשה לא היו במצרים חכמים ילידי המקום, והקראים נאלצו להביא את חכמיהם ממקומות אחרים כמו טורקיה ומזרח אירופה. החכמים הבולטים במצרים היו:
החכם שבתאי בן אליהו מנגובי יליד טורקיה וכיהן כחכם הראשי במצרים 30 שנה;
החכם ברכה בן יצחק הכהן יליד טורקיה ממלא מקומו של מנגובי שימש בתפקיד החכם הראשי 7 שנים.
החכם טוביה בן שמחה לוי בבוויץ יליד רוסיה, שימש בתפקיד עד פטירתו בשנת 1956. הוא היה אחרון חכמי הקראים במצרים.
עם הקמת מדינת ישראל עלו רבים מהקראים לארץ ישראל. מחציתם עלו לאחר מבצע קדש.
קראי שמסר נפשו בשביל מדינת ישראל היה ד"ר משה מרזוק. רופא שגויס על ידי מדינת ישראל לרגל במצרים. נתפס, נגזר עליו עונש מוות, והוא נתלה במצרים.
הקהילה הקראית במצריים התחסלה.

הקראות בימינו
רוב הקראים בישראל עלו ממצרים, ומיעוטם מעיראק, טורקיה ורוסיה.
מספר הקראים בישראל הוא בסביבות 25,000 נפש, ובעולם עוד כ-10,000.
מבנה "מרכז היהדות הקראית העולמית" נמצא ברמלה. המרכז מוציא חומר הסברה, והוא גם מוציא בכל שנה לוח שנה לפי מנהגי הקראים: חג השבועות תמיד ביום א' בשבוע, ראש השנה יכול לחול בימים א,ד,ו; השנה המעוברת אינה זהה לשנה המעוברת בלוח המקובל.
סקירה על הלוח הקראי
קהילות קראיות קיימות ברמלה באשדוד, באופקים, בבאר שבע, בקרית גת, בבת ים, בירושלים ובמושבים מצליח ורנן.

בארצות הברית, בעיקר באזור סן פרנסיסקו, יש גם כמה אלפי קראים שרובם ממוצא מצרי.

נישואים בין רבניים לקראים נתקלים בהתנגדות מצד הקהילה הקראית כמו מצד הקהילה הרבנית. עם זאת נישואין כאלה מתקיימים, בשל העובדה שגם בקרב הקראים יש תהליך חילון ויש צעירים קראים שאינם הולכים במסורת הכת הקראית.

ויכוחים אידיאולוגיים עם הקראים
הויכוחים עם הקראים התרחשו לאורך כל הדורות. להלן אוסף מקורות העוסקים בקראות ומתווכחים עמה:

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מקדיש מקום רב לויכוח עם הקראים. הגרעין הראשון של ספר הכוזרי היה ויכוח זה.
הויכוח עם הקראים נמצא בספר הכוזרי במקומות אלה:
מאמר שלישי, כב – לט; מא – מב; מח – נ.

מהר"ל מפראג, מתווכח עם הקראים בספר תפארת ישראל


מקור הערך: ע"פ מ"ד אייזנשטיין, אוצר ישראל ומקורות נוספים


הערות לערך:
שם המעיר: שלום קוראים לי אסף ואני קראי
הערה: הידיעות שלכם על הקראים ברובם הגדול אינם נכונות, וכדי לכם שתשנו כי כל מי שנכנס ורוצה לדעת באמת על הקראים מקבל ידע שגוי. פשוט בושה.
מקור ההערה: ידע אישי (אני קראי).


שם המעיר: פרג' אברהם
הערה: מאמר זה אינו משדקף את המצאות,המגמה ליצור
שינאה ותוקפנות, לא קראתי על תרומת היהדות הקראית
לעם, למדינה לתרבות ולדקדוק העברי,לבטחון
ולדת היהודית, או דעה קראית אחת.
הדבר מזכיר לי דעות קדומות ועתיקות על אי צדק
ושויון, שבו לא מובאת תגובה, מאמר,דעה או התיחסות
של היהדות הקראית.
מקור ההערה: ידע אישי הנני בן העדה הקראית
לעיון נוסף: קראים נט


שם המעיר: אלי
הערה: כתבה חד צדדית התוקפת את הקראות ומציגה אותה כביזיונית. אני דורש לתקן את העיוותים ולהציג את כל האמת ביהדות הקראית.


שם המעיר: אבי
הערה: כואב לכם קראים יקרים שלי, כשאומרים עליכם דברים קשים? מתי לאחרונה קראתם מה כתבו רבניכם על היהודים "הרבניים"? אני מציע לכם לשוב ולקיים את מצוות "ושננתם לבניך", על ידי שתפתחו את הספר "אפריון עשה לו" ותקראו דברי שקר וזיופים שכתב המחבר.ההיסטוריה היהודית זוייפה וידו של המחבר לא רעדה...שמעון בן שטח מותקף תדיר על לא עוול בכפו, ורבני התלמוד מוצגים כטפשים רשעים ובורים. ועוד מרהיב המחבר מספר פעמים ואומר "ישחק ה' למו.."גדולי עולם שלא היה ספק ב"רבניותם" כגון יהודה בן טבאי, שמאי, ואף רבן יוחנן בן זכאי, נוכסו על ידיכם כקראים. עיינו גם ב"אשכל הכפר" ואולי בדברים הנאמרים למעלה על בית הלל ובית שמאי...כדאי גם לעיין באתר הקראים החדש, ולמצוא בו המון פנינים על עם ישראל- כגון שאנחנו משתפים מלאכים ושמות קדושים עם ה', או נותנים גוף ודמות הגוף לקב"ה חלילה.
על דא נאמר בדברי רבותנו ז"ל: "כל הפוסל- במומו פוסל". עשו תשובה רבותיי, נקו עצמיכם מדברי בלע על "אחינו הרבניים", ואף אחד לא יחזיר לכם כגמולכם..
אבי


שם המעיר: בן מקרא
הערה: שלום לך אבי...

גם אם החכמים והרבנים שלנו כותבים עליכם דברי בלע ולעז, מה אתה מוצא לנכון לרדת לרמה הזאת? אתה כותב מתוך הלך רוח שהוא לא רק ילדותי אלא גם נקמני וזה מנוגד למצווה "לא תיקום את בני עמך".
אתה באמת סבור שהתרופה או התשובה הנאותה למה שאתה מתלונן עליו הוא להחזיר באותה מטבע? אם כן, יש לך מושג משונה לגבי אופן ההתיחסות הראוי לכלל ישראל ואהבת כל יהודים באשר הם, לא כל שכן שומרי מצוות.

יתרה מזאת, מתי לאחרונה התלוננת באתר נייטרלי או אורתודוקסי על הגידופים, החרפות, הלעז והבלע שכותבים רבניך על היהודים הקראים על ימינו ממש? אתה באמת מחפש איזון והאוביקטיביות היא ממש לנגד עיניך? אני מסופק מאד.

אתה סבור שחכמים קראים גדולים לא יכולים להחשב גם הם גדולי עולם?

דרך אגב, אתה מכיר את שמואל ניסן שויכוחי סרק שהוא יוזם עם קראים באתר ה"חדש" שלהם הוא חלק מאחד התחביבים שלו? סגנון הכתיבה שלך מזכיר אותו מאד.

חביבי, נסה לקרא את המקרא מתחילתו ועד סופו (אולי לראשונה בחייך) תוך השתדלות להבינו לפי פשוטו של כתוב. אז אולי תבחין בהוספות ובגריעות לדברי התורה שיצרו רבניך ושמילאת אחריהם בלי דעת. ואז ייתכן שתוכל להתחיל במסע האישי שלך לעבר האמת של אלהינו.
מקור ההערה: ידע אישי


שם המעיר: יוסף
הערה: לכל הקראים שהגיבו,
איזה מהפרטים שנכתבו פה הוכח כלא נכון?
הוצגה פה דעת המחקר ההסטורי.
מקור ההערה: ידע אישי


שם המעיר: צבי הגלילי
הערה: שלום יוסף,

שים לב; אשתדל לענות בפירוט לשאלתך.

1. הטענה כי "[הקראים] מרוכזים במספר ישובים בישראל" אינה נכונה היות ויש יותר מאלף יהודים קראים בארה"ב, כאלף בצרפת, כ-100 בטורקיה, כמה עשרות או מאות בשוויץ וגם מתי מספר באנגליה, קנדה ואוסטרליה. כל אלה מלבד היהודים הקראים שמתגוררים ביישובים אחרים בארץ מחוץ ל"תחומי המושב" הקראיים במדינת ישראל.
אפילו מחבר המאמר מודה לקראת סוף מאמרו כי "מספר הקראים בישראל הוא... ובעולם עוד כ-10,000" וכי "בארצות הברית, בעיקר באזור סן פרנסיסקו, יש גם כמה אלפי קראים שרובם ממוצא מצרי.".

2. ההגדרה "כת יהודית" היא לא רק בעלת קונוטציות שליליות אלא אפילו לא נכונה. היהדות הקראית היתה תמיד תנועה או זרם בעם היהודי ולא כת - ממש כפי שהצדוקים וה"איסיים" לא היו כתות אלא זרמים או תנועות.
במאות ה-10 וה-11 לספירה הנוכחית מנו היהודים הקראים 40% מעם ישראל.

3. אינך מעודכן ב"דעת המחקר ההיסטורי". אחרת היית יודע שבשנים האחרונות המחקר אינו גורס עוד שענן בן דוד הנשיא ע"ה ייסד את הזרם הקראי. הוא ייסד את תנועת *הענניים* שלא הייתה קראית אלא למעשה פסאודו-רבנית כפי שמראה המאמר הנ"ל.

4.כוונתו של ענן בן דוד בכלל "חפישו באורייתא שפיר" הייתה שתלמידיו וההולכים בדרכו לא יסתמכו על קביעותיו ופירושיו בעיניים עצומות אלא יוודאו בעצמם אם דבריו תואמים את הכתוב.

5. יש ליהודים הקראים מסורת ברורה לגבי ענן ע"ה ואם תשאל את הבקיאים בנושא הם ישמחו לספר לך את הסיבות שגרמו להם, לדעתם, להיפרד מהיהדות הרבנית.

6. הקביעה "ענן והקראים יצרו מערכת חוקים חדשה שאין לה שורש במקרא" היא השמצה שממש מצחיקה במופרכות הברורה שלה בעליל.

7. גם הקביעה "ענן והקראים אחריו... לא הבדילו בין צווי לבין סיפור ואגדה" היא השמצה שמופרכותה זועקת מתוך הטקסט.

8. הקביעה "חלב האליה שאסרו הקראים" היא התעלמות מכך שספר ויקרא עצמו אסר על אכילת חלב האליה.

9. קביעות לגבי אב"ן רש"ף שעשה "זיופים שונים ברשימות בספרי קודש" וש"הגיש מסמכים מזויפים אלה לממשלה הרוסית" הוכחו כלא נכונות. למעשה אין אפילו טענה אחת על זיופים פרי ידיו של פירקוביץ ז"ל שהוכחה כנכונה.

10. אין זה נכון ששיווי הזכויות בין היהודים הקראים שהיו נתונים למרות הצאר הרוסי לנוצרים שניתן בשנת 1863 ואושר מחדש על ידי השר ניקולאי איגנטייב בשנת 1881 היה כרוך בניתוק כל הקשרים בינם ובין היהודים הרבניים ברוסיה לפני שנת 1917. זה פשוט שקר.

11. הקביעה "הקראים עצמם התחלקו לשתי קבוצות: הקראים בקרים ובאירופה, שניתקו עצמם מעם ישראל אף הצטרפו לאויביו, והקראים במצרים, שהרגישו עצמם חלק מעם ישראל." היא גוזמה מכוונת, ז"א שקר.
האמת היא שהיהודים הקראים ביוון ובטורקיה ראו ורואים את עצמם חלק אינטגרלי מע"י. כמו כן נמצא לפני שנים אחדות ספר שחלקו נתחבר בעברית ע"י שני חכמים קראיים בקרים שמוכיח שעדיין נותרו במלחה"ע כמה יהודים קראים בחצי האי קרים, רוסיה, פולין וליטא שראו עצמם חלק מע"י ויהודים לכל דבר.


לכן יוסף, עליך להבין מהי "דעת המחקר ההסטורי" לפני שאתה נוקב במונח הזה.

אני תקווה שתקבל את התיקונים שכתבתי ולא תפתח בויכוח סרק על העובדות הנ"ל.

בברכת החומש והמקרא,
צבי
מקור ההערה: ידע אישי ומחקר
לעיון נוסף: אורח צדיקים
מיהם היהודים הקראים


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
ענן בן דוד
סהל בן מצליח הכהן


נושאים קרובים באתר דעת
קראים