חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

פרושים

חברת בעלי תורה הכתובה והמסורה, שיצאן מקרב החסידים ואנשי מעשה וביחוד אלה שחיו בימי החשמונאים, ונבדלו בפרט מן האיסים והצדוקים ומעם הארץ.

שמרו את כל דברי התורה והקבלה, ונזהרו בדיני טהרות ומתנות כהונה ולויה ובכל קדשים. הפרישות הזאת וההתדבקות בתורה גברה בימי רדיפות היונים. רוב הפרושים שומרי התורה לא נפרדו מן הצבור: הם אחזו בפרישות, ומענייני החיים לא הניחו ידם. הפרושים פרשו את התורה בהתאמה לדברי הקבלה. הצדוקים מתנגדיהם אמרו כי תוצאות החיים תלויות ברצון האדם, ואין תועלת בדינים והמנהגים שבאו לנו במסורת אבות, די לנו בתורה הכתובה. מדברי יוסיפוס נראה שהפרושים היו רוב העם ביהודה בימי בית שני, והם היו הסופרים והחכמים ותלמידיהםרוח הפרושים ניכרת לנו מדברי חז"ל בתלמוד. לפעמים התקוממו נגד השלטון, והעירו את שנאת המושלים. הנוצרים התאמצו להטיל דופי בפרושים.

פרושים - מפרשי התורה בהתאמה של דברי הקבלה לתורה שבכתב, ולהוציא משתיהן חוקים ודינים חדשים עפ"י מדות הדרש. ראשי הפרושים היו הסופרים והחכמים יודעי התורה והקבלה.

התורה המסורה לנו עתה בתלמוד היא תורת הפרושים, והגישות האחרות לא השאירו רישומן על התורה לדורותיה.
הפרושים קבלו את מסורת חז"ל ואת האמונה בעולם הבא, בעוד שהצדוקים קבלו רק את התורה שבכתב, וחלקו בעניינים רבים על מסורת התורה שבעל פה שביד הפרושים.

בדרך כלל החוגים הקרובים לשלטונות היו צדוקים, והמוני העם וחכמיו היו פרושים.
הפרושים הרימו דגל האמונה והדת, ואמרו כי ביד ה' גורל כל איש ואומה, ולשוא תשועת אדם. מגמתם הייתה לתקן את חיי היהודי ע"פ התורה הכתובה והמסורה.

הצדוקים טענו כי תוצאות החיים תלויות ברצון האדם, ואין תועלת בדינים והמנהגים שבאו במסורת אבות. די לנו בתורת משה הכתובה.

הפילוג הזה החל בימי יונתן החשמונאי, בעת אשר יצא העם לחרות מתחת עול היונים, אך גבר לאחר זמן. ככל שרבו הפרושים וגדלה השפעתם על המון העם, כן רבתה התנגדות הצדוקים אליהם מימי יוחנן הורקנוס עד חורבן ירושלים.

דברי יוסיפוס על הפרושים

יוסיפוס בדברו בכתות שהיו בעם מזמן החשמונאים ועד זמנו, מונה תמיד שלושה:
פרושים צדוקים ואיסיים.
הוא קורא להן כתות פילוסופיות, כי נבדלו בדעות ודברי אמונה ומוסר. הוא מלביש את ההבדלים בלבוש המובן לקוראיו הרומאים.
ואלה דבריו:
"בעת ההיא (של יונתן חשמונאי) היו בין היהודים שלוש כתות שנפלגו בדעותיהן על מעשה בני אדם: כת פרושים, וכת צדוקים וכת איסיים. הפרושים סוברים שאין כל הנעשה בעולם הווה בגזרה מוכרחת, ובמערכת שאין להמלט ממנה, אלא שקצת הדברים בידי האדם שיהיה על ידם נעשים או נחדלים" (קדמוניות ספר י"ג פ"ה, תרגום קראכמאל במונה"ז).
לעומת זה היו האיסיים אומרים כי הכל נעשה בגזרה מן השמים, והצדוקים סוברים כי הכל תלוי ברצון האדם.
"הפרושים מסתפקים במועט, ומואסים את החיים היקרים במאכל ובמשתה, ואינם רודפים אחר התענוג כלל, ואך מה שיורם השכל הטוב, אותו ישמרו לעשות בדיוק ובשקידה. נוהגים כבוד בזקניהם, ולא ישליטו על נפשם הגאוה לבטל דבר שהנהיגו הזקנים מקדם. ובשביל דעותיהם ומדותיהם אלה השפעתם גדולה על העם, העושים בדברי עבודת ה' בתפילה וקרבנות, בכל מה שיורום הפרושים. וגדול כבודם בערים בשביל מנהג חסידותם כן במעשיהם וכן בדבוריהם" (קדמוניות סי"ח פ"א).
"הפרושים העמיסו על העם חוקים ומשפטים ומנהגים הרבה שקבלום מאבותיהם ובחוקי משה אינם נמצאים" (שם פי"ג פ"י).
"הפרושים אשר רב כוחם בפרוש התורה... ומאמינים בהשארת הנפש, וכי נפשות הצדיקים חוזרות לגופתן, ונפשות הרשעים הולכות לגיהנום, אוהבים איש את רעהו, ורודפים שלום ודורשים שלום הבריות" (מלחמות ס"ב פ"ח).
בסיפור תולדותיו הוא כותב:
"כשהייתי בן י"ט שנה החילותי לערוך דרך חיי לפי מנהג כת הפרושים שהיא הקרובה בדרכיה לדרכי הפילוסופים הסטואיקים אצל היונים".
מדברי יוסיפוס נראה שהפרושים היו רוב מנין ורוב בנין עם יהודה בימי הבית השני, והם היו הסופרים והחכמים ותלמידיהם. העם הלך אחריהם, התורה הייתה להם דרך חיים, ואת קבלת אבותיהם באמונה ודת ומוסר שמרו. הם שמרו את חוקי התורה בכל ענייני החיים הפרטים והכללים, ובענייני המדינה בפנים ובחוץ.

דעת הפרושים ומנהגיהם
רוח הפרושים ניכרת לנו מכל דברי חז"ל בתלמוד המתאימים למה שאמר יוסיפוס אדותם. בנוגע להנהגת העולם אומרים חז"ל: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ו"הכל צפוי והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון".

כל המדות הטובות שמרימים חז"ל על נס: מוסר, צניעות, רדיפות שלום, מעוט תענוגי העולם הזה, וכיבוש היצר, הן המדות שהטיפו להן הפרושים.
דעת הפרושים בדיני נפשות נראה מדבריהם: סנהדרין ההורגת אחת לשבעים שנה נקראת חובלנית (מכות פ"א).
חכמי הפרושים ותלמידיהם יקראו לעצמם "חברים". החברים היו פרושים בתכלית הפרישות, והיו אוכלין חולין בטהרה (חגיגה י"ח).
הם התרחקו מאכילה אצל עמי הארץ, מפני שהיו חשודים שאינם נותנים מתנות כהונה ולויה.
"והמקבל עליו להיות חבר אינו מוכר לעם הארץ לח ויבש, ואינו לוקח ממנו לח, ואינו מתארח אצל עם הארץ, ולא מארחו אצלו בכסותו (והכל מפני ספק טומאה).
רבי יהודה אומר, אף לא יגדל בהמה דקה, ולא יהיה פרוץ בדברים ובשחוק, ולא יהיה מטמא למתים ומשמש בבית המדרש (דמאי פ"ב ג').
הפרושים דאגו גם לשלום האומה, ולקחו חלק בכל ענייני המדינה ומעשי החיים. לפעמים התקוממו נגד הנהגת הממשלה, ועוררו את שנאת המושלים. יוחנן הורקנוס פנה להם עורף והתחבר לצדוקים, וכן עשה בנו אלכסנדר ינאי. אשתו שלמציון כרתה ברית שלום עמהם. הרומיים חיזקו את ידי הורקנוס בנה, שהיה איש בריתם.
הפרושים התנגדו להורדוס. כאשר התפשטה כת הנוצרים, ובקשה לעקור את חוקי ישראל - נלחמו בהם הפרושים. הנוצרים וכותבי ברית החדשה מצידם שופכים את חמתם על הפרושים, ומשמיצים את שמם, עד כי בלשונות אומות העולם היה השם Pharasee לשם נרדף עם צבוע.

המלך ינאי אלכסנדר אמר לאשתו בשעת פטירתו: "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". (מסכת סוטה דף כב עמוד ב)

דעת הנוצרים ופרושים צבועים
הנוצרים התאמצו להטיל דופי על הפרושים בכל מעשיהם. אין לך דבר רע שלא אמרו כותבי האונגליון על הפרושים: שישבו בלי רשות על כסא של משה רבנו, שיש בהם גסות רוח, שישבו בראש הכנסיות ובראש הסעודות, שיש בהם חנופה, שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס, שכל מעשיהם אינם לשם שמים (עי' מתי כ"ג א', מרקוס י"ב ל"ה, לוקוס י"א ועוד).

חז"ל תיארו גם הם פרושים שהתחזו לשומרי מצוות, ולא היו כאלה: בברייתא נמנו שבעה פרושין: פרוש שיכמי, פרוש נקפי, פרוש קיזאי, פרוש מדוכיא, פרוש מה חובתי ואעשנה, פרוש מאהבה, פרוש מיראה.
ומפרש בגמרא:
א) פרוש שכמי, זה העושה מעשי שכם, שמלו שלא לשם שמים, אף זה מעשיו להנאתו שיכבדוהו בני אדם;
ב) פרוש נקפי, זה המנקף את רגליו, מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ;
ג) פרוש קיזאי, אמר רב נחמן בר יצחק זה מקיז דם לכתלים, עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא;
ד) פרוש מדוכיא, אמר רבה בר שילא דמשפע כי מדוכיא, בוכננא עשו כמקבת וראשו כפוף;
ה) פרוש מה חובתי ואעשנה, דאמר מה חובתי תו ואעשנה, מה לעשות עוד ולא עשיתי, ומראה עצמו כאילו קיים את הכל;
ו) פרוש מאהבה, מאהבת שכר המצוות, ולא מאהבת מצות הבורא;
ז) פרוש מיראה של עונשין. כי ראוי לעשות מאהבת ה, וסוף השכר לבוא.
ובשניהם עושה את המצוה שלא לשמה (סוטה כ"ב: רש"י).

גם בספרים החיצונים מצינו את הפרושים החנפים.
בצוואת אשר מונה את המנאפים הנזהרים מלאכול דבש האסור, שיושבים ועוסקים בתענית ועושים דבר רע ובליעל, מדקדקים במצות והולכים אחר הגזל השקר והגניבה.
בצוואת נפתלי מכנה את אלו בשם בעלי שתי פנים או מחלוקות.
בספר חכמת שלמה מזכיר את עוונות החנפים בתוך קהל הפרושים, שהם מדברים צדקות וחסד, אולם נושאים עיניהם לנשים, משקרים בתוך השבועה, בלילה עוברים עבירות שלא יראו אותם האנשים (קייטש, ח"א עמ' 128).

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):

למחלוקות הפרושים והצדוקים, חנוך אלבק
הפרושים והצדוקים בעניין פרה אדומה, ₪ קוק

מקור הערך: ע"פ אוצר ישראל לי"ד אייזענשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
צדוקים
איסיים