חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

שטירל

דג שטירל, שיש לו מעין קשקשים, ובמאה הי"ח עלתה השאלה אם הוא דג כשר, למרות מסורת כשרותו שהייתה לו בקהילות ספרדיות/

התעוררות השאלה במאה הי"ח
במאה הי"ח עלתה שאלת כשרותו של השטירל (Sterlet באנגלית; acipenser ruthenus בלטינית), שיש לו בליטות מעין קשקשים מצדי גופו. שאלה בדבר כשרות דג זה, שמקובל היה לאכלו בחזקת דג כשר בקהילות ספרדיות, כגון קונסטנטינופל וסלוניקי, נשלחה על ידי הרב צבי הירש סגל, רב בקהילה האשכנזית בטימישווארה שבטרנסילבניה, אל מורו ורבו, הרב יחזקאל לנדאו, בעל שו"ת "נודע ביהודה", מן הדמויות הבולטות בעולם הרבני במחצית השנייה של המאה הי"ח. הרב לנדאו מספר בתשובתו שמכתבו של הרב סגל הגיע "עם הדג למחרת יום הכיפורים". אחר שבדק את הדג, הכריע הרב לנדאו בשאלת כשרותו. וזה לשונו:
ואמנם אני ניסיתי דג זה, ויש לו שתי שורות קשקשים, שורה אחת בצד ימין ושורה אחת בצד שמאל, ומה בכך שאין נקלפים ביד, והלא נקלפים בכלי, וגם ניסיתי לאחר ששרה... במים מן העפר שקורין לויג (solution lye) כמו שלש שעות, ונקלפו ביד.
השאלה שעולה היא אם תהליך מסוג זה עובר את מבחן הקילוף. לכאורה, השטירל נקלף בידי הרב לנדאו בקושי רב, וקשה להאמין שהרמב"ן התכוון להסרת הקשקשים על ידי השריית הדג בחומר כימי במשך כשלוש שעות.

תשובתו של הרב לנדאו להשגה זו מורכבת למעשה משתי תשובות, פשוטה ומורכבת. התשובה הפשוטה היא:
ולדעתי, אפילו לא היו נקלפים לפני שרייה כלל, רק אחר שרייה הנ"ל, ג"כ הוא סימן טהרה. ואין לומר שהשרייה במים העזים הנ"ל גרם לו שיקלפו, דמה בכך? סוף סוף "שריון קשקשים הוא לבוש".
התלמוד אינו מזכיר את עניין הקילוף אלא את הצורך שיהו הקשקשים כעין מלבוש לדג. מכאן שהמבחן העיקרי בשאלת כשרות הדג הוא אם ניתן להפריד בין עורו לבין קשקשיו.

לעומת זאת, תשובתו העיקרית מורכבת יותר, והיא עוסקת במתודולוגיה המשפטית של ההלכה:
וגוף החומרא שהמציא רבינו הרמב"ן בפירוש התורה... שאם אינן נקלפים כלל, לא נחוש בו לסימן טהרה, אלמלא אמרהּ אדם אחר, הייתי דן כנגדו [=חולק עליו]: ומה בכך שאינן נקלפים? והיכן הוזכר הקילוף בבבלי או בירושלמי או בתורת כהנים [=מדרש ההלכה לויקרא]? אדרבה, במשנה אמרו קשקשים הקבועים בו. והרמב"ן שם בפירושו נדחק בזה, וכתב: אם אין נקלפים, לא נקרא לבוש, שהרי הם דבוקים בעור. ואני אומר שהעור עצמו וגם הבשר נקרא לבוש, וכן כתיב: 'עור ובשר תלבישני' (איוב י, יא)... ואמנם מדברי רבותינו בעלי התלמוד היה לי להביא סתירה בפרק אין מעמידין: "רב אשי איקלע לטמדוריא. אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לצלופחא. נקטיה להדי יומא, חזא דהוה ביה צמחי ושרייה" [=רב אשי נזדמן לטמדוריא. הביאו לפניו דג שהיה דומה לצלופח ((eel. נטלו לאור החמה, ראה בו גידולים והתירו]. ולדברי הרמב"ן, מה בכך דחזי לעין השמש שהיו בו צמחי [=שראה באור החמה שהיו בו גידולים]? אכתי מאן יימר [=עדיין מי יאמר] שנקלפים ממנו, והיה לו לנסות, אלא ודאי שכל זמן שהיו קשקשים, לא איכפת לן אם נקלפים. אבל מה אעשה ורבנו הגדול הרמב"ן אמרהּ, והמגיד משנה הביאו... ורמ"א... [לכן] צריכין אנו לכוף אוזנינו ולשמוע דבריהם באימה. אבל על כל פנים, כל שנקלפים, יהיה על ידי איזה פעולה שיהיה, כבר הם נקראים קשקשים, ודג טהור הוא. ולכן ידע שדג זה ששלח לכאן טהור הוא בלי ספק כלל, ואם גם מין השני שהזכיר במכתבו יש להם גם כן שורות קשקשים הללו, גם הם מותרים בלי שום חשש. דברי הדורש שלומו.
הרב לנדאו מחלק את תשובתו לשלושה חלקים:

תחילה הוא קובע מדרג ספרותי-נורמטיבי, ולפיו רק דין שמקורו בתלמוד או במדרש הלכה זוכה להיות נורמטיבי ממדרגה ראשונה ואילו דין שאין לו מקור בהם אין לו מעמד מחייב מעין זה, ואם הוא מנוגד לדין שיש לו מקור בתלמוד או במדרש ההלכה, מעמדו אינו ברור. למבחן הקילוף של הרמב"ן אין מקור בתלמוד או במדרש ההלכה, ואף נראה שהוא מנוגד לתקדים תלמודי. לאור זה, יש להטיל ספק גדול בתוקפו.

אחר כך מרכך הרב לנדאו את דעתו ואומר שיש להתחשב בדעותיהם של חכמים ופוסקים, אף אם אין דבריהם מתיישבים עם המקורות ממדרגה ראשונה, התלמוד ומדרש ההלכה. מבחן הקילוף נזכר על ידי הרמב"ן, בעל מגיד משנה והרמ"א - כולם חכמי הלכה חשובים, ואין לדחותו על הסף.

לבסוף, הרב לנדאו מצרף את שני החלקים הראשונים ומגיע למסקנה שבגלל משקלו החלש של מבחן הקילוף, אפשר להסתפק ביישומו באופן סמלי בלבד: "אבל על כל פנים, כל שנקלפים, יהיה על ידי איזה פעולה שיהיה, כבר הם נקראים קשקשים, ודג טהור הוא". על יסוד זה, התיר את השטירל וכל דג הדומה לו, וכן נפסק בעקבותיו ב"ערוך השולחן". וזה לשונו:
הקשקשת צריכים להיות נקלפים מהדג... אמנם הקליפה יכולה להיות גם על פי כלי וגם על פי תחבולה, כגון שביד אי אפשר לקולפה אלא בכלי ועל ידי שרייה במים רותחים, מכל מקום הא הם נקלפים.
האמנם חזר בו הרב לנדאו
כחמש שנים לאחר פטירת הרב לנדאו, סערו הרוחות בעולם הרבני בעניין כשרות השטירל וההיתר לאכלו. בשנת 1798 הוציא לאור הרב אהרן חורינד, רבה של אראד שבטרנסילבניה, חוברת בשם "אמרי נועם", וטען בה שהדג כשר, והתבסס בעיקר על היתרו של הרב לנדאו.
כעבור שנה, הוציא לאור הרב יצחק גריסהבר מפאקש חוברת בשם "מקל נועם" וטען בה שהדג אינו כשר, משום שאין לו קשקשים הניתנים לקילוף. לחוברת צורפה הסכמת הרב מרדכי בנעט,החוזר על הטענה שהדג אינו עומד במבחן הקילוף, וכן אוסר את הדג בשל מנהג אשכנז שלא לאכלו. הוא גם שער שהדג שהיה לפני הנודע ביהודה לא היה דג שטירל.

אולם בעל "מקל נועם" לא הסתפק בהסברו של הרב בנעט לעובדה המביכה שהגאון המפורסם, הרב לנדאו, בעל שו"ת "נודע ביהודה", התיר את הדג לאכילה, והוסיף טענה משלו: לדבריו, אחרי ששאל בעצמו את הרב לנדאו בדבר כשרות השטירל, שלח לו הרב לנדאו שהוא חזר בו מן ההיתר וביקש ממנו להעביר את המכתב אל הרב סגל שהופנה אליו ההיתר המקורי. לטענתו הוא שלח את המכתב אל הרב סגל כפי שנתבקש, אבל המכתב הלך לאיבוד בדואר:
עדותי נאמנה, ואבי שבשמים נאמן עלי שכתב אלי [הרב לנדאו] כאשר כתבתי... אך בודאי מעשה השטן הצליח שלא הגיע האיגרת [אל הרב סגל, שלא אסר את השטירל אחרי קבלת התשובה המקורית]... כאשר נתוודע לי בבירור דכמה כתבים נאבדו, הן מה שכתבתי לאחרים הן מה שאחרים כתבו לי.
דחיית הטענה שחזר בו הרב לנדאו
טענת הרב גריסהבר שהרב לנדאו חזר בו מן ההיתר עוררה את חמתם של תלמידו הגדול של בעל "נודע ביהודה", הרב אלעזר פלעקלס, שמילא את מקומו בפראג ובכל חבל בוהמיה, ושל בנו של הנודע ביהודה, הרב שמואל לנדאו.

הרב פלעקלס מביא שלושה דברים הסותרים את טענת הרב גריסהבר:
הראשון, היעלמותו של המכתב מעידה שהטענה בדבר קיומו שקרית;
השני, שאילו ביקש הרב לנדאו לבטל את ההיתר, לא היה כותב רק להרב גריסהבר מפאקש, אלא ודאי היה שולח עותק להרב סגל מטימישווארה, שאליו שלח את ההיתר מלכתחילה;
והשלישי, שאם אמנם חזר בו מן ההיתר, ודאי היה משנה את תשובתו המקורית והיה נמנע מלפרסמה בספרו "נודע ביהודה", כדי שלא ייכשלו הבריות באכילת דג טמא.

בהמשך דבריו מעיר הרב פלעקלס הערה כללית בדבר הצורך להימנע מחומרות יתרות. וזה לשונו:
והלווי שיתפלל כל היום ולא יחפש אחרי חומרות חדשות. ואינו כן דעת ר' יצחק במערבא [בתלמוד הירושלמי] פ"ט ממסכת נדרים, שאמר שם: "לא דייך במה שאסרה התורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים המותרים". ועיין מה שכתב הרמב"ם בפ"ד משמונה פרקיו... ואני תפילה, אולי ה' צבאות יחנן, שיקבל האמת מינן, וישב בשקט שלום ושאנן, ויתערה כאזרח רענן, ויצחק ירנן, ישמח לבי גם אני....
גם בנו של ה"נודע ביהודה", הרב שמואל לנדאו, שקם נגד הרב גריסהבר, חוזר על נימוקיו של הרב פלעקלס נגד טענתו בעניין מכתב החרטה ומטיח בו במפורש שהוא שקרן:
ותמה אני שכתב מעלתו שאדוני אבי ומורי הגאון ז"ל הדר [=חזר] בו מהוראה זאת, וצווה על מעלתו לשלוח איגרת ההדרנא [=החזרה] להרב מט"ו [=מטימישווארה]. ימחל לי מעלתו, שדבר זה הוא שקר מוחלט.
פירוט מלא של הויכוח ההלכתי והטענות, וכן התייחסות לעיקרון של פסיקת הלכה [אמיתית] בטענות שקריות, במאמרו המעניין של פרופ' דניאל סינקלר


מקור הערך: על פי פרופ' דניאל סינקלר, פרשת השבוע, משרד המשפטים, תשס"ו, גיליון 247

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
מאכלות אסורות
דגים
קשקשים