חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

מפקד

האיסור לספור בני אדם מחשש לנזק שייגרם בשל כך

התוכן
מבוא
מקורות מקראיים
דברי חז"ל
האיסור בעיני הפרשנות הקלאסית
מהות "עין הרע" לפי הגישה המיסטית
מהות "עין הרע" לפי הגישה הרציונאליסטית
איסור או סכנה?
איסור המנייה בהלכה
סיכום
הערות

מבוא
נוהג רווח בישראל שלא למנות יהודים אלא בצורה עקיפה בלבד. נוהג זה מעוגן היטב במקורות ובהלכה הפסוקה. ברם, לרבים משומרי מצוות בימינו - בעיקר בקרב החוגים הדוגלים ב"תורה ומדע" - יש אי-נוחות מסוימת כלפי איסור זה, משתי סיבות עיקריות. מצד אחד, יש לנוהג זה קונוטציה מאגית, והוא עלול להיתפס כקשור לאמונות תפלות שנקלטו ביהדות ושמקורן מחוצה לה. בנוסף לכך, איסור זה נוגד לכאורה את דרישותיה של חברה מודרנית, המבוססת על תכנון מדויק הניזון מנתונים דמוגראפיים עדכניים ואמינים.

בכוונתנו אפוא להתמודד עם השאלות הבאות:

- מה מקורו וטעמו של איסור מניית היהודים?
- מהם קשרי הגומלין בין סכנה ואיסור?
- באיזו מידה חשש זה משותף לעמים נוספים?
- האם ניתן להבין את האיסור בהתאם לתובנה של התקופה המודרנית?
- איך ניתן להתאימו לדרישותיה של חברה מודרנית כמו מדינת ישראל בימינו?

מקורות מקראיים
בתורה מובא (שמות ל יב-יג):
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה'.
מכאן משתמע כי קיימת סכנה מוחשית לספור את בני ישראל, וכי הדרך להתגונן מול סכנה זו היא לתרום כל אחד מהנפקדים מחצית השקל בתור "כופר נפש" [1].

גם מסופר כי המלך שאול נמנע מלספור את חייליו בצורה ישירה, על פי המובא במקרא (שמואל א טו ד): "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה". וכך אמנם רש"י מבאר שם: "אמר לכל אחד ואחד שייקח טלה מצאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים. לפי שאסור למנות את ישראל, שנאמר בם: לא יספר מרוב (בראשית לב יג)" [2].

לעומתו, דוד המלך לא נמנע מלפקוד את העם, והתוצאה הייתה טראגית:
וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל. וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם. [...] וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. [...] וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ (דברי הימים א כא א-יז).
מהמסופר בספר דברי הימים נמצאנו למדים כי זו עבירה חמורה למנות ישראלים, וכי עבירה זו גררה אחריה אסון עליהם.

דברי חז"ל
מה שבמקרא היה בגדר סכנה או חטא המביא לידי סכנה, הופך להיות בעיני חז"ל הוראה נורמטיבית חד-משמעית. כך מובא בתלמוד:

אמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצווה, דכתיב [...] (שמואל א טו ד) "וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים" [3]. אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב א) "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד". רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין שנאמר "לא ימד ולא יספר". [4]

וכן אמנם נהגו, כמו שמשתמע ממקום אחר:
תנו רבנן: פעם אחת ביקש אגריפס המלך ליתן עיניו באוכלוסי ישראל. אמר ליה לכהן גדול: תן עיניך בפסחים. נטל כוליא מכל אחד, ונמצאו שם ששים ריבוא זוגי כליות. [5]
הסכנה לספור יהודים גם קשורה כנראה עם האמונה כי אין ברכת ה' יכולה לחול אלא על אוכלוסייה שאין האדם יודע בבירור את מאפייניה. כך מובא בגמרא [6]:
אמר רבי יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין [...] תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר (דברים כח ח) "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ". תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זה תפילת שווא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין.
לכאורה, ההיגיון שמאחורי עיקרון זה הוא כדלהלן: כל עוד אין האדם יודע בבירור ובאופן מדויק את היקף רכושו, הוא יכול להתברך על ידי הקב"ה. לעומת זאת, אם האדם יודע בדיוק מה יש לו, הפעלת ברכה מאת ה' תתגלה בהכרח, ואין הקב"ה חפץ בכך. צעד אחד נוסף הוא לגזור מהעדר ברכה לקללה, ומרכוש לבני-אדם: ספירת קבוצה של אנשים תגרום לכך שקבוצה זו תהיה בסכנה.

האיסור בעיני הפרשנות הקלאסית
דעות שונות הובעו על ידי הפרשנים, והן יובהרו להלן. יש אמנם להקדים הערה מתודולוגית עקרונית: לפעמים מאמציהם להבין את מה שנאמר במקרא מובילים למסקנות שאינן עולות בקנה אחד עם מה שנפסק להלכה בתלמוד. לכן, הרב וולדנברג, בראש דבריו בנידון, מצהיר כי:
מפרשים שתחילת פירושם בזה בא על פי התאמצות לבאר פשוטו של מקרא והמה בהחלטיות נגד האמור בחז"ל בזה לא הובאו פנימה בקונטרסי זה, כי דבר אין להם עם ההלכה. [7]
לדעת הרב וולדנברג, יש לחלק אפוא בין פרשנות להלכה. יתכן כי פרשנים מסוימים יבארו את התורה בניגוד לפרשנות חז"ל, והדבר לגיטימי, כל עוד לא מתכוונים להסיק מפרשנות זו מסקנות הלכתיות הנוגדות את אלה הנובעות מפרשנות חז"ל, המוסמכים הבלעדיים לקבוע הלכה.

הובהר לעיל כי במקור האיסור, יש סכנה המאיימת על הנפקדים. באיזו סכנה מדובר? רש"י כותב: "שהמניין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, כמו שמצינו בימי דוד". נמצאנו למדים כי סכנה זו לא מוגבלת לתקופת המקרא אלא היא אקטואלית בכל הזמנים, וכתוצאה מכך תמיד קיים חיוב לספור יהודים בליווי "כופר נפש" כדי להתגונן מן הסכנה שבדבר. כך גם משתמע מדברי הרמב"ן על אתר: "הנה ציויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם".

האם יש חובה להשתמש דווקא במחצית השקל? לדעת הרמב"ן, נערכו בשיטה זו של מתן מחצית השקל כל המפקדים שנצטוו עליהם בני ישראל במדבר, גם אם דבר זה לא מוזכר במפורש. ר' אליהו מזרחי [8] סבור כי אין צורך בחצאי שקלים דווקא, וכי ניתן להשתמש לצורך המניין בכל אמצעי אחר - כמשמע ממעשה שאול בתנ"ך וממעשה אגריפס בתלמוד - אלא שהייתה לאיסוף השקלים מטרה נוספת - תרומה למשכן.בעל "הכתב והקבלה" מחלק: "במניין כל עדת ישראל הצריכה התורה נתינת כופר להשם דווקא, מה שאין כן במניין קצתם ולאלה דיי להם שלא ימנו לגולגלותם כי אם על ידי דבר אחר".

האם הספירה חייבת להיות על פי ה', או לפחות לשם מצווה, בנוסף לדרישה למנות באופן עקיף? לפי הרד"ק, תנאי הכרחי נוסף הוא אמנם שהמנייה תהיה לצורך - קרי לצורך מצווה:

נראה כי אפילו מנה אותם בדבר אחד, כיון שמנה אותם שלא לצורך הם חסרים, שאם כן למה לא לקח יואב מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא ולא יהיה בהם נגף. וכן כשמנה אותם לצורך, צריך שימנה אותם בדבר אחד כמו שאול שמנה אותם בטלאים, וכן במלחמה הראשונה שפקדם בבזק שפירושו באבנים כמו שפירשנו. [9]

כדי להינצל מסכנה הכרוכה במניית היהודים ישנם אפוא לפי הרד"ק שני תנאים הכרחיים:

א. שמטרת המפקד תהיה מוצדקת.
ב. שהמפקד יבוצע לא באופן ישיר, אלא על ידי חפץ כלשהו.

לעומתו, ר' יצחק אברבנאל סבור כי במפקד שנערך במדבר נמנו האנשים עצמם, לא על ידי דבר אחר, כפי שעולה במפורש מלשון הכתוב: "במספר שמות כל זכר לגלגלתם". ואלה דבריו:

לא הייתה המצווה ההיא ממחצית השקל שיתנו בעת המניין מצווה לדורות שיעשו כן תמיד, אלא עצה נכונה, שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו, שיעשה כן כדי שלא יהיה בהם נגף [...] לכן עתה, שהיה המניין הכרחי בעם, ציוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע [=מחצית השקל], ולא מדבר אחר מפחד המגפה, כי שלוחי מצווה אינם נזוקים, והמְצווה יתברך במצווה ההיא ישמרם מדֶבר הוות. ועל זה נאמר שימנה את העם ולא יפחד מניצוצות העין הרע המזיקים בראש המניין.

כשהיזמה למפקד באה מאת הקב"ה, הוא ביטוי של חיבה, "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה", ואין בו סכנה. לא כן כשהיזמה באה מבן אנוש, ורק אז דרוש מניין על ידי דבר אחר - גם אם מדובר בספירה לצורך.

מהות "עין הרע" לפי הגישה המיסטית
כאמור, יש המסבירים את הסכנה שבמניית היהודים ואת האיסור הנובע ממנה על ידי זה שפעולה זו מעוררת "עין הרע". במה מדובר?

עין הרע היא אמונה עתיקה המייחסת לאנשים אחוזי קנאה כוחות להרע במבט עינם בלבד. לפי אמונה זו, מחשבות האדם מסוגלות לעצב את המציאות. העקרונות הבסיסיים של חכמת הקבלה מלמדים שהאדם נושא באחריות למה שקורה לו ולסביבתו, כי ניתן לו כוח להשפיע על היקום.

במסכת אבות (ב יא) מובא: "רבי יהושע אומר עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים את האדם מן העולם". ובגמרא מובא: "רב סליק לבי קברי, עבד מאי דעבד (רש"י: יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת: אם מת בזמנו אם בעין רעה). אמר: תשעין ותשעה בעין רעה, ואחד בדרך ארץ". [10]

בעקבות משנה זו מבהירה הקבלה כי רוב מקרי המחלות, האסונות או התאונות נובעים כתוצאה מעין הרע, מלשון הרע, משנאת חינם ומאנרגיות שליליות שבני אדם חשופים אליהם. כיוון שתפקידן של אנרגיות אלה להרוס כל אשר נקרה בדרכן, על כל אדם לנהוג זהירות כדי לא להיות חשוף לכוחות אלו.

מהן אנרגיות אלו? וכיצד ניתן להימנע מחשיפה להשפעתן?

בספר הזוהר נאמר [11]:
כל אדם שעינו רעה, עין המשחית שורה עליו, והוא נקרא משחית העולם, וצריך האדם להישמר ממנו, שלא יקרב אליו, ולא יינזק. ואסור לקרב אליו בגלוי, כלומר שיהיה נגלה לעינו הרעה. ומשום זה, מאדם רע עין צריכים להישמר ממנו.
על פי תורת הקבלה, אנרגיה יכולה להיות מועברת באמצעות העין לאדם אחר או לעצם - לטוב או לרע. אם האנרגיה, המשודרת על ידי מבטים או מחשבות, היא בעלת אופי שלילי והאדם הקולט אותה אינו מוגן, החצים הרוחניים המזיקים עלולים לחדור לתוך פרצות במערכת ההגנה של האדם ולפגוע בו, הן גשמית והן רוחנית. אף יתכן מצב שאדם אינו מתכוון אמנם לגרום נזק במזיד, אך בשל חסר מסוים שקיים אצלו, יקרין אנרגיה שלילית כלפי אדם אחר ויפגע בו. [12]

האמונה בעין הרע והחשש מפני נזקו - במיוחד בעקבות ספירת העם - איננה ספציפית ליהדות. לפי פרזר, שאינו מסתיר את הסתייגותו ממנה, האמונה שקיימת סכנה מוחשית בכל ספירה - הן של אנשים, הן של בעלי-חיים והן של פריטי רכוש - היא אוניברסאלית ומכל הזמנים. כך הוא כותב:
האמונה הטפלה המוזרה הזאת [...] נראית נפוצה בקרב השחורים באפריקה [...] האנשים עצמם לא אוהבים שיספרו אותם, בגלל שהם מפחדים שספירה תמשוך עליהם את תשומת ליבם של הרוחות הרעים, וכתוצאה מספירה זו כמה מהם ימותו [...] בקרב הבולונקי או הבנגלה שבקונגו העליון, היליד מחזיק חזק באמונה השוללת ספירת ילדיהם, כאשר הוא מאמין שאם הוא עושה את זה, או אם הוא ינקוט במספר המדויק, הרוחות הרעים ישמעו אותו וכמה מילדיו עלולים למות. לכן, כאשר אתה שואל אותו שאלה פשוטה כמו "כמה ילדים יש לך?" אתה מעורר את הפחד הקשור לאמונות התפלות, והוא יענה: "אני לא יודע". [13] ההתנגדות הטפלה לספור את האנשים נראית די נפוצה באפריקה הצפונית. בקרב האינדיאנים צ'רוקי של אמריקה הצפונית יש כלל לפיו אין לספור או לבדוק בעיון יתר מלונים ודלעות, כאשר הם עדיין צומחים פן יפסיקו לגדול [...] האינדיאנים אומהה אינם מנסים לזכור את גילם. הם חושבים שרע מסוים יפגע בשנותיהם [...] אמונות טפלות דומות עדיין קיימות באירופה ואף במדינתנו (אנגליה) היום. [14]
מהות "עין הרע" לפי הגישה הרציונאליסטית
בכל התקופות פרשנים שונים לא הרגישו בנוח עם פרשנות מיסטית מעין זו שהוצגה לעיל, ועשו מאמצים כדי להסביר את הנזק הנגרם על ידי מניית היהודים בדרכים הגיוניות ורציונאליות. הרלב"ג ניסה לעשות זאת, אלא שלפי מה שידוע היום, ניסיונו נראה פתטי ומופרך מיסודו. כך הוא כותב:
הסיבה בהיזק הנמצא בו, לפי מה שאחשוב, כי כבר יותכו ויצאו מהעין קצת אדים והמותרים אשר ידחה הטבע. עד שכבר ספר הפילוסוף [15] כי המראה החדשה, אם תסתכל בה האישה בעת וסתה, יראה בה כתם דם, יישאר רישומו בה זמן מוחש. ואלו האדים יתכן שימיתו קצת האנשים בהיותם ארסיים להם ולקלות הפעלתם מהם. והוא מבואר שהעין הוא האבר שינזק יותר מפני זאת ההבטה הארסית ויביא באמצעותו ההיזק אל המוח מצד היותו שכן לו. ולזה תמצא שלא היו מקפידים אם היו הדברים הנמנים חלק מהאנשים, כאלו תאמר אצבעותיהם, כי האברים ההם אין בטבעם שייזקו בזה הפעל [...] כי הסכנה היא כשתהיה ההבטה אל הפנים. כי שם מקומות יעברו בהם אלו האדים בקלות ויובלו אל המוח, כאלו תאמר העיניים, לקלות הפעלתם, והאף והאוזן להיותם פתוחים אל המוח.
ר' יצחק אברבנאל בפירושו על התורה מציע הסבר דומה מאוד לזה של הרלב"ג.

בניגוד לרלב"ג ולאברבנאל, שהסבירו את הנזק הנגרם על ידי עין הרע בצורה פיזיקלית, רבנו בחיי מציע הסבר רוחני יותר, בכותבו כי "העם הנפרט במניינו כל אחד לגלגלתם הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטים לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחילה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטים אי אפשר מבלתי עונש". [16] לפי ר' בחיי, כל עוד היהודי אינו מתבלט מתוך הכלל, הוא נהנה מהיחס המועדף שמעניק הקב"ה לעמו. המנייה הייחודית הופכת אותו לפרט, ואז הוא עלול להיות נשפט בהתאם לחובותיו.

לפי משה חפץ (איטליה, מאה ה-17), התורה חייבה את כולם לתרום אותו סכום בדיוק באופן שווה, ללא הבדל מעמד ורמה סוציו-כלכלית, כך שלא תיווצר מחלוקת ושנאת חינם בין חלקי העם. הנגף שעלול להכות בעם אם כל אחד היה תורם לפי יכולתו הוא ההתרוצצות בעת התרמה, וזאת התכוונה התורה למנוע [17].

בתקופה מאוחרת יותר, יש שמסבירים את נזק עין הרע כעונש מאת הקב"ה על בטחון מופרז של האדם בהצלחתו הכלכלית - ולא כתגובה ספונטאנית-טבעית. כך מבאר שמואל דוד לוצאטו:
כשאדם מונה את כספו ואת זהבו או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו ובריבוי חייליו ויתגאה בלבו ויאמר בכוחי ועוצם ידי עשיתי חיל, או אעשה חיל. ואז יקרה על הרוב שייהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, "לפני שבר גאון", (משלי טז יח)), וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות, ומזה נולדה בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכול וכול, יען יסודתה על אמונת ההשגחה והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכוחו והונו, וזה עיקר כל התורה כולה.
אליבא דשד"ל, ישנו בסיס אמוני חשוב ביסודו של האמונה בעין הרע, למרות שמדובר ברעיון עממי שלא התחדש בסיני אלא היה משותף לכל עמי קדם. לדעתו, אין הקב"ה מצא לנכון לבטל אמונה זו, בגלל היסוד שהוא בא לאשש: עיקרון ההשגחה. וכך הוא מתבטא בהמשך, בעניין איסור ספירת היהודים:
אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאוות המושל, אז ייתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאווה ולפי דרכי ההשגחה העליונה [...] ההמון ייחס זה לעין הרע ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת ולא הקללות מביאות רעה. אבל המשפט לאלהים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מסיבות הטוב והרע.
בתקופתנו, יש שניסו להסביר את החובה להביא את מחצית השקל בלי להיזקק לטיעונים הקשורים לאמונות שלדעתם טפלות. הרטום מסביר כי "מפקד העם לשם קביעת מספרם נחשב כחטא הטעון כפרה, כי הוא סימן לחוסר בטחון בה'". היות ו-"המפקד עלול לגרום לכך שיחרה אף ה' בעם ויביא עליו מגפה", על כל בן ישראל להביא כופר נפשו. לפי יעקב פוטשבוצקי, אין התורה מתכוונת אלא ללמד אותנו את ערך האדם. כך הוא כותב:

אנו, מכל מקום, אין לנו עסק בנסתרות, ונראה לנו שיש לשער שאיסור המפקד מקורו ברעיון הנעלה של כבוד האדם. מכיוון שכל יחיד ויחיד הוא עולם מלא, אסור להפוך אותו למִספר. [18]

איסור או סכנה?
מתברר כי בעניין ספירת היהודים יש מרכיב שאינו קיים באף מצווה אחרת: ממה שנאמר בתורה ואף בנביאים הראשונים, משמע שספירת היהודים היא במקורה סכנה ולא איסור [19]: "וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם". כביכול, הקב"ה מייעץ לעם ישראל להתגונן נגד הסכנה האורבת לו אם הוא יתפקד בלי לנקוט באמצעי זהירות. וכך אמנם נהג שאול המלך.

מצד שני, ממה שמסופר בדברי הימים, משמע לכאורה שמדובר בחטא. אבל גם שם, משתמע כי חטא זה מתאפיין בכך שהוא גורר אחריו פגיעה בעם: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל". החטא בוצע על ידי דוד המלך [20], אבל כביכול מתחייב שהעונש יפגע בעם ולא בו - כאשר ברור שפגיעה בעם מענישה גם את דוד עצמו.

מלשון הגמרא משמע שקיים איסור בדבר. אבל אין ספק שלפי הגמרא מקור האיסור הוא הסכנה האורבת למי שאינו נזהר בזה, בגדר "חמירא סכנתא מאיסורא" (בבלי חולין י ע"א). אלא שבנידון, ובניגוד להלכות אחרות שמובאות בתלמוד משום סכנה, יש כאן אישור מצד התורה והנביאים שאמנם הסכנה ממשית.

איסור המנייה בהלכה [21]
בעניין בחירת הכוהנים שיעסקו בהקרבת הקורבנות, הרמב"ם מבאר שהיא מתבצעת על ידי הגרלה, כדלהלן [22]:
כיצד מפיסים? עומדים בהיקף, ומסכימים על מניין שמונים מאה או אלף או כל מניין שיסכימו עליו, והממונה אומר להם הצביעו, והן מוציאים אצבעותיהם אחת או שתים [...] ומתחיל הממונה למנות מן האיש הידוע שהסיר מצנפתו תחילה, ומונה על אצבעותיהם וחוזר חלילה עד שישלים המניין שהסכימו עליו. והאיש ששלם המניין אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה.
ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמם, לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר "ויפקדם בטלאים".
בהלכות תפילה מוזכר שאין למנות את האנשים הנאספים למניין כדי לדעת אם יש עשרה, וכך מובא בקיצור שולחן ערוך (טו ג):
צריכים ליזהר, שלא למנות את האנשים לגלגלותם לידע אם יש מנין, כי אסור למנות את ישראל לגלגלותם, אפילו לדבר מצווה.
השאלה ההלכתית התעוררה בכל חומרתה כאשר מדינת ישראל החליטה להנהיג מפקד אוכלוסין כמקובל במדינות המפותחות. הרב אליעזר יהודה ולדנברג, חבר בית הדין הרבני הגדול, בחיבורו "קונטרס מפקד תושבים" [23], סוקר את צורות המפקד השונות בתנ"ך ופירושן, ובכלל זה הוא דן בהרחבה במפקד שעשה דוד ובתוצאותיו. לדעתו, יש להבחין בין מניינים שונים: בין מניין מלא לבין מניין חלקי; בין מניין לצורך מצווה לבין מניין שלא לצורך מצווה; בין מניין ישיר למניין הנעשה בעקיפין, באמצעות דבר אחר. הוא מביא את דעות הפוסקים, לפיהן אין איסור לקבל פרטים אישיים ולצרפם לרשימות, לצורך חלוקת מצרכים, ארגון עלייה לארץ וכיוצא בזה, והוא הדין לגבי השתתפות בבחירות באמצעות הטלת פתקים בקלפי ומנייתם - בכל אלה הכוונה אינה למנות את מספר המשתתפים אלא לבחון את דעותיהם.

המסקנות העיקריות שאליהן הגיע הרב ולדנברג הן:
- ישנם גם איסור וגם סכנה למנות יהודים, הן בארץ והן בחוץ לארץ, אף אם מדובר במניין של מצווה.
- האיסור חל הן על הפוקדים והן על הנפקדים, ובכל שלב של המנייה.
- מותר למנות יהודים על ידי דבר אחר בתנאי שהמניין יהיה לצורך.
- אם עברו והתפקדו באופן שהמפקד היה אסור, יש לתת כופר נפש לצדקה בצורה של נתינת מחצית המטבע הרגיל באותה תקופה.
- ישנו ספק אם מותר לאמוד [24] את מניין התושבים.

עם זאת, אין בחיבורו תשובה חד-משמעית אם יש להתיר מפקדים אם לאו, ונראה שהשאלות בסיסיות עדיין הן: האם האיסוף הסטטיסטי כשלעצמו, בהתחשב ביישומיו השונים כיום, הנו איסוף לשם מצווה? והאם שיטת המפקד כיום, שאינה מנייה ישירה של נפשות, אלא נעשית באמצעות מילוי שאלונים, סיכום הנתונים שבהם ופילוחם, כלולה באיסור.

תשובות לשאלות אלה ניתן למצוא במאמרו של הרב שאול ישראלי, אף הוא חבר בית הדין הרבני הגדול, "בדבר מפקד האוכלוסין" [25]. גם הרב ישראלי מסביר שלדעת רוב הפוסקים יש היתר לערוך מפקד אוכלוסין אם מתקיימים בו שלושה תנאים, ואלה מתקיימים, לדעתו, במפקד הנערך לפי פקודת הסטטיסטיקה:

א. המפקד צריך להיות לדבר מצווה. [26] מאחר שמפקד האוכלוסין במדינת ישראל נועד לאסוף נתונים שיאפשרו למדינה לספק שירותים שונים לציבור ביעילות, הרי זהו מפקד שנועד לצורך מצווה.
ב. אסור למנות את האנשים עצמם, אלא יש לערוך את המפקד "על ידי דבר אחר". גם תנאי זה מתקיים במפקד האוכלוסין. במהלך המפקד מופצים שאלונים בקרב האוכלוסייה, והתושבים מתבקשים למלאם. נמצא שהספירה נעשית על ידי דבר אחר - השאלונים - ולא על ידי ספירת האנשים עצמם.
ג. אסור לכלול במפקד את כל העם. אף תנאי זה מתקיים במפקד האוכלוסין, משום שבמסגרת המפקד נאספים נתונים על תושבי מדינת ישראל בלבד, ולא על מי שגר מחוץ לגבולותיה [27].

הרב ווינברג פוסק שאין איסור בדבר, היות ו-:

א. תהליך ביצוע המפקד הוא כעין מנייה על ידי דבר אחר.
ב. ספירה זו היא "לצורך, כי כן נהוג בכל הארצות למנות את מספר התושבים ומינוי זה נחוץ מאד מכמה בחינות, כי הממשלה צריכה לדעת מספר יושבי הארץ לשם ענייני כלכלה, ייצוא ויבוא של צרכי אוכל נפש וצרכי חיים שונים, וגם לשם ההגנה הארצית, וכיוצא בו" [28].

בהמשך, ניתנו סיבות נוספות להתיר את ביצוע מפקד האוכלוסין, וביניהם:

א. התועלת היא גם בנושא תכנון מפת בתי החולים ברחבי הארץ, כך שיש בצורך זה גם מימד של פקוח נפש. [29]
ב. היות והמניין כולל גם גויים, יש מקום להקל. [30]
ג. הפוקד אינו אלא מצרף את השמות שמוסר לו בעל הבית ואינו מונה בעצמו. [31]
ד. צירוף המספרים נעשה על ידי מכונה ולא בידי אדם. [32]

אלא שיש חוגים מסוימים שסירבו להקל בנושא: בפסק דינו של העדה החרדית פורסם כי "יש מקום לאסור למנות בני ישראל ואין להשיב לפוקדים ולא להיפקד כלל, והנזהרים יתברכו בכל טוב". [33] וכן פורסם כגלוי דעת בעיתון המודיע (ד' סיון תשמ"ג) בחתימתו של הרב חיים קניבסקי: "יש להיזהר מלהיפקד, ויש בזה חשש איסור דאורייתא ואף שנעשה על ידי כתב [...] והנזהר תבוא עליו הברכה".

סיכום
בתום חקירתנו, מתברר כי מקור האיסור למנות את בני ישראל הוא האמונה כי פעולה זו אמורה להזיק לאוכלוסייה הנמנית, אלא אם כן נוקטים באמצעי זהירות קפדניים וכן בתנאי שהספירה תהיה לצורך מצווה. יחד עם זה, ניתן להבחין במניעי האיסור רעיונות נוספים, כמו חשיבות האדם האינדיבידואלי, עיקרון ההשגחה וביטחון בה'.

מבחינה מעשית, ניתן לבצע מפקד אוכלוסין כמו שהוא נהוג היום במדינת ישראל, בתנאי שתנאים מסוימים יישמרו, כך שאין באיסור זה כדי לסתור פעילות כלכלית מודרנית ומתוכננת.

הערות
[1] ד"ר מנחם בן ישר מציע להבין את הפסוק הזה בצורה התואמת יותר את הגישה הרציונאלית:
פסוק זה (שמות ל יב) מבהיר את טעם החוק: בני עשרים שנה ומעלה מתפקדים לצבא, הם מתגייסים ומתאמנים לקראת מלחמה. למלחמה יוצאים על מנת לשפוך דם, להרוג או להיהרג, וזה איסור חמור (בראשית ט ו). האומנם יידונו היוצאים למלחמה בשפיכת דמים? בוודאי שלא, כי הם יוצאים למלחמת מצווה [...] לכן נפשות שכאילו [...] צריכות לכפר בכופר נפש. בעקבות כך, "לא יהיה בכם נגף" דהיינו מגפה ומפלה במלחמה (המכללה האקדמית אשקלון, מקראי שבת ומועד, מספר 21).
החייל המתפקד עלול לשפוך דם, וכדי לכפר על מעשה זה - גם אם מדובר במלחמת מצווה - עליו להביא "כופר נפש". כתוצאה מזה מובטח לו שלא יאונה לו כל רע בקְרָב.

[2] לכאורה זה חידושו של רש"י לקשור את האיסור לפסוק הזה. המקורות לעומתו מתייחסים לפסוק של הושע כמוזכר להלן.
[3] לכאורה תמוה מדוע הגמרה נזקקת לפסוק בנביא ואיננה מסתמכת על הפסוק בתורה "כי תשא וכו'". ראה מהרש"א על אתר, וכן בספרו של הרב יעקב צבי מעקלענבורג, הכתב והקבלה, שמות ל יב, שמציע יישוב לשאלה זו: לדעתו, "קרא קמא דכי תשא לא משתעי ממניין של מצווה, כי לא היה כאן מנין כלל, ורק אזהרה לדורות, אם כן אינו מוכח דאף למצווה אזהר", ובנוסף לכך: "תלמודא רוצה למילף איסור מנין לדבר מצווה אף במקצת ישראל". וראה גם בספר "באר שבע" על מסכת תמיד פרק א', ד"ה הממונה, ובמה שכותב על זה הרב יחיאל יעקב וויינברג בספרו שו"ת שרידי אש חלק א סימן קמ עמוד תנ.
[4] בבלי יומא כב ע"ב.
[5] בבלי פסחים סד ע"ב.
[6] בבלי בבא מציעא מב ע"א.
[7] ציץ אליעזר, חלק ז סימן ג - קונטרוס מפקד תושבים פרק א.
[8] טורקיה, המאה הט"ז, ממפרשיו של רש"י.
[9] ראה גם תוספות רי"ד יומא כב ע"ב.
[10] בבלי בבא מציעא קז ע"ב.
[11] פרשת נח סעיף קצ"ז, על פי פרוש הסולם.
[12] על פי http://kabbalah.co.il/kabbalah/badenergy.asp
[13] James George Frazer, Folf-lore in the Old Testament, Abridged Edition, New York 1927, p. 308
[14] שם, עמ' 309-310.
[15] הכוונה לאריסטו.
[16] רבינו בחיי ב"ר אשר, פירוש על התורה, ירושלים תשמ"ח, שמות ל יב ד"ה וגלה.
[17] משה חפץ, מלאכת מחשבת, ורשא 1929.
[18] http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/27-2.htm
[19] כך כותב ר' יצחק אברבנאל בצורה מפורשת: "כי הנגף הבא בעקב המניין אינו בא מדין עונש שמימי, אבל הוא דבר טבעי שהמניין שנעשה פנים בפנים, גורם היזק רב".
[20] הרמב"ן (פירוש על התורה, במדבר טז כא) הרגיש כנראה בבעייתיות זו והסביר שגם העם השתתף בחטא, כאשר הם היו צריכים לדאוג להימנות באמצעות מטבע כמוזכר בתורה: "והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם".
[21] ראה ביבליוגרפיה מפורטת במאמרו של י"ב רודיק, "מפקד האוכלוסין והדיור", תחומין ד תשמ"ד עמ' 327-336. כאן הובאו עיקרי הדברים בלבד.
[22] הלכות תמידין ומוספין ד ג-ד.
[23] שו"ת ציץ אליעזר, חלק ז, סימן ג.
[24] בלשון הרב ולדנברג: "על ידי אומדנא ומחשבה".
[25] הרב שאול ישראלי, עמוד הימיני, סימן יג, "בדבר מפקד אוכלוסין", עמ' קלח-קמז.
[26] "כל זמן שנמנו ישראל לצורך - לא חסרו; שלא לצורך - חסרו. ואי זה זמן נמנו לצורך? בימי משה, בדגלים ובחילוק הארץ, ושלא לצורך - בימי דוד" (במדבר רבה, פרשה ב, סעיף יז). וראה רמב"ן, לעיל, הערה 18. הרב ישראלי מעיר שיש לפרש שה"צורך" האמור במדרש הוא צורך מצווה בלבד, משום שאם הוא כולל גם מטרה שאינה בגדר מצווה, הדבר יהיה אסור. הרי גם המניין של דוד היה לצורך, הוא נועד לשמח את לבו של דוד.
[27] לפי יעקב פוטשבוצקי, שם.
[28] הרב יחיאל יעקב ווינברג, שו"ת שרידי אש חלק א סימן קמ עמוד תנ .
[29] רודיק שם, עמ' 331.
[30] תורה שלמה חלק כא במילואים; המחבר: ה"ר מנחם כשר.
[31] שם
[32] שם
[33] נועם ספר טז תשל"ג, נספח.

מקור הערך: אלכסנדר קליין


הערות לערך:
שם המעיר: יוחאי שלם
הערה: לפני שנים רבות שמעתי הסבר למה המםפר הניתן לזכר הוא במשקל של נקבה, ז"א קמץ ו ה' כמו ילדה ולהפך לנקבה.
הסיבה, כפי שהוסבר, היא כדי להטעות את ה"עין הרע".

מה דעתכם?


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן