לדף ראשי



לפי המקרא התייחסו יושביה על צאצאי שם בן נוח ("בני שם עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם" - בראשית י, כב: דהי"א א, יז), שמשפחתו קרובה הייתה לשבטים שמיים שבצפון מסופוטמיה.

ארמים
עם שמי שדיבר ארמית - אף הם, בדומה לעברים, בעבר הנהר ישבו אבותיהם (לבן הארמי, למשל, ישב בפדן ארם), כעדות הנביא עמוס (ט, ז) על מוצאם: "הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתים מכפתור וארם מקיר" (ובדרום מזרח לבבל). אף אביהם, כאבי העברים, היה "ארמי אובד" (דברים כו, ה), לאמר: ארמי נודד. בנדודיהם ממזרח למערב התישבו בארצות סוריה על סף האלף הראשון לפני הספירה.

לפי מקורות חיצוניים שנתגלו בשנים האחרונות מסתבר, שכבר בראשית האלף השני נזכרים יחידים ומשפחות בשם ארמו. נראה ששבטי ארם התחילו להתגבש כבר במחצית האלף השני לפני הספירה.

"מבחינה גיאוגרפית - כותב בר דרומא - אפשר לחשוב שתיהן (סוריה וא"י) לחטיבה אחת: שתיהן ארצות הרים ובקעות אשר למטר השמים ישתו מים, ובשתיהן מתחלקת השנה לימות החמה ולימות הגשמים, וגם מבחינה אתנוגרפית והיסטורית הן דומות אחת לשניה..."

ארם וישראל
חלק מארם נחשב ב"גבול האבות" של הארץ המובטחת, אשר הובטחה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טו, יח), ואשר עליה נאמר ליהושע בלכתו לכבוש את כנען: "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו... מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת... ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם (יהושע א, ג - ד). למעשה, רק בימי דוד ושלמה, הייתה ארם תחת שלטונם: דוד הכניע את ארם דמשק "וישם דוד נציבים בארם דמשק ותהי ארם לדוד לעבדים נושאי מנחה" (שמואל ב ח, ו), וכן הכה את ארם צובא "בלכתו להציב ידו בנהר פרת" (דברי הימים א יח, ג). גם שלמה בנו "היה רודה בכל עבר הנהר (פרת) מתפסח (בצפון סוריה) ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר" (מלכים א ה, ד) וגם הוא הרחיק ללכת עד "חמת צובא ויחזק עליה. ויבן את תדמור במדבר ואל כל ערי המסכנות אשר בנה בחמת" (דברי הימים ב ח, ג - ד).

לאחר חלוקת המלוכה בישראל הרימה ארם ראש, ומלכיה הציקו לממלכת אפרים וקרעו ממנה שטחים רבים בצפון הארץ ובעבר הירדן מזרחה, עד לתקופת ירבעם בן יואש "אשר השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה... ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל" - קרי: ואת חמת לישראל (מלכים ב יד, כה, כח).

המקור לשנאה וליחסי האיבה הקשים בין שני עמים אלה, בעלי מוצא משותף וקשרי משפחה הדוקים בתקופת האבות, היו, ככל הנראה, השאיפות להשתלט על האוכלוסיה המעורבת - הישראלית והארמית - של שני השטחים הגדולים והרחבים: עבר הירדן מזרחה וצפונה של א"י. גשור ומעכת, למשל, ש"לא הורישו בני ישראל... וישב גשור ומעכת בקרב ישראל עד היום הזה" (יהושע יג, יג) היו שטחי מחלוקת כעין אלה. על שטחים אלה, שכללו חלקי גליל העליון ועבר הירדן, נלחמו לא פעם בגלל החשיבות האסטרטגית והכלכלית שלהם.

דרכים
בצפון הארץ עוברות דרכי החיבור שבין הים התיכון וארצות ארם דרך גשור ומעכת, וכשאין ארם שלטת על דרכים אלה הרי היא תלויה במסחרה עם כנען ומדינות הים בחסדי ישראל. ויותר מזה חשובה הייתה לארם הדרך במזרח הירדן המקשרת אותה עם ים סוף והאוקינוס ההודי ואשר דרכה הגיעו כל חמודות המזרח: "יגיע מצרים וסחר כוש..." (ישעיהו מה, יד), "שבא ודדן ו... תרשיש..." (יחזקאל לח, יג). לעולם זה יכלה ארם להגיע רק אם השתלטה על דרכי עבר הירדן שבשטחי ישראל ועל אילת ועציון גבר, וזו הסיבה למלחמותיה הבלתי פוסקות בישראל, עד שהיא עצמה נפלה בידי תגלת פלאסר מלך אשור בשנת 732 לפני הספירה.

השפה הארמית הייתה עוד בימי מלכי אשור לשפה רשמית מקובלת בתעודות ממלכתיות, ובמשך הזמן הייתה לשפת קשר בין לאומית, בייחוד בתקופה הפרסית. שפה זו, הקרובה מאד לעברית, קנתה לה זכות אזרח בחיי היהודים ובספרותם, מתקופת המקרא והתרגומים הארמיים ועד היום הזה.

ארץ ארם הייתה אף היא, כארץ כנען שבדרומה, מחולקת לממלכות קטנות, שנוסדו בחבלי הארץ השונים ואשר החשובות שבהן היו: ארם בית רחוב, ארם דמשק, ארם מעכה, ארם נהרים וארם צובא (גם: צובה).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן