לדף ראשי



האחים
שמעון ולוי, אחיו הצעיר ממנו, באו על העיר שכם "ויהרגו כל זכר על אשר טמאו אחותם". מעשה נקמה זה בכל יושבי שכם, ולא בעושי הנבלה בלבד, עוררה את חמת אביהם שלא שככה כל ימי חייו. גם בברכתו לבניו לפני מותו הוכיחם על "כי באפם הרגו איש, וברצונם עקרו שור", וקללם: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (שם מט, ו-ז). על כך דרשו חז"ל: "רובן של עניים משבט שמעון היו" (בראשית רבה צח, י).

מדברי יעקב עולה כי שמעון ולוי אחים היו באפיים הקשה, אשר אפם עז ועברתם קשה, אנשי חמס מטבעם. הקשה מביניהם היה שמעון. את הקריאה "הנה בעל החלומות הלזה בא ועתה לכו ונהרגהו..." (בראשית לז, יט-כ) מייחסים חז"ל לשניהם (בראשית רבה צט, ז: ורש"י בראשית מב, כד), אבל שמעון הוא שהפשיט את יוסף את כתונת הפסים, ודחף אותו לבור (בראשית רבה פד, יד: צא, ו). לדברי המדרש (בראשית רבה פד, יד) נפרע ממנו יוסף במצרים, כאשר בחר בו מכל אחיו כבן ערובה, ואסר אותו לעיניהם (בראשית מב, כד). לפי מדרש אחר נתכוון להפריד בינו ובין לוי, כדי "שלא ייטלו עליו עצה" (בראשית רבה צא, ו) וינסו לחזור על "מעשה שכם".

עונשו של שמעון
חז"ל הפליגו מאוד בגבורתו הרבה של שמעון, שהיה מחריד את אויביו בשאגתו בלבד (בראשית רבה צא, ו). ממלחמותיו וניצחונותיו נראה, כי גם שבטו היה שבט לוחמים, ובניו היו מרובים במספרם. במפקד הראשון של יוצאי צבא בישראל, שנערך במדבר סיני, היו מספרם 59,300 (השלישי בגדלו בקרב השבטים), ואילו במפקד השני בערבות מואב כבר היה מספרם הקטן בשבטים, 22,200 (במדבר א, כג: כו, יד). יש שתלו זאת, במגפה שפרצה בישראל בעוון פעור, כאשר זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני היה בראש הנמשכים לזנות את בנות מואב ומדין (במדבר כה, ו, יד). במגפה זו מתו ארבעה ועשרים אלף (במדבר כה, ט), וייתכן שפגעה בעיקר בבני שמעון, כפי שנקם פינחס בן אלעזר בנשיאם (במדבר כה, ז-ח). בעוון פעור ירד גם ערכו של שבט זה בישראל. ומעשיו גרמו, שאין שמו נזכר בברכת משה לפני מותו (דברים לג, ו ואילך).

על העדר שמו של שמעון בברכת משה עמדו חז"ל, ודרשו: "וזאת ליהודה - מלמד שנתפלל משה על שבטו של שמעון..." (ספרי וזאת הברכה, שמ"ח). בעקבות המדרש כתב רש"י:

"שמע ד' קול יהודה. כאן רמז ברכה לשמעון מתוך ברכותיו של יהודה, ואף כשחלקו ארץ ישראל נטל שמעון מתוך גורלו של יהודה... ומפני מה לא ייחד לו ברכה מפני עצמו? שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים..."

יש חוקרים המוצאים בברכת משה רמז למצבו בימי המלוכה, כאשר שבט שמעון נבלע בחלקו בשבט יהודה, ואיבד את חשיבותו בין שבטי ישראל.

בתקופת ההתנחלות, ואחר כך בימי המלוכה, נפרדו שמעון ולוי. בני לוי הפכו ברבות הימים לשבט של כוהנים משרתי עליון, שאינם נוטלים חלק במלחמות ואף לא בהתנחלות. בני לוי קבלו ערים בודדות ומגרשיהן בנחלת כל שבט ושבט (יהושע כא, ג), והם התפזרו ברחבי הארץ כפי שאמר יעקב בברכתו: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט, ז).

בני שמעון היו לשבט קטן ודל, אחד משבעת השבטים "המתרפים" שנותרו בבני ישראל "אשר לא חלקו את נחלתם" (יהושע יח, ב). בחלוקה השניה, שנעשתה בשילה, יצא הגורל השני למטה בני שמעון, אך נחלתם הייתה "בתוך נחלת בני יהודה". הם קיבלו חלק "מחבל בני יהודה". הסיבה לכך: "כי היה חלק בני יהודה רב מהם, וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם" (יהושע יט, א, ט). יש רואים כאן תמונת מצב גיאוגרפי מדיני של החיים בשולי הנגב גם בימי מלכות יהודה.

תחום נחלת שבט שמעון
בשני קטעים במקרא נשתמרו ידיעות מפורטות על נחלה זו: ביהושע יט, ב-ז, ובדברי הימים א ד, כח-לב. ביהושע רשומות בנחלת שמעון שתי קבוצות ערים: בראשונה "ערים שלש עשרה וחצריהן", שבפרטן אנו מוצאים 14; בשניה 4 ערים, כיוון שביהושע (בניגוד לנחמיה יט, ט) נחשבות עין ורמון כשתי ערים נפרדות. גם ברשימה בדברי הימים מנויות שתי קבוצות ערים: בראשונה 13, ובשניה 5 ערים. הרשימה מקבילה ביסודה ובהרכבה לזו שביהושע, פרט לאי אלה שינויים בשמות המקומות: נעדרה העיר שבע, ונוספה העיר עיטם, שאיננה ביהושע. סכום הערים הוא 18, כמספר הערים שנמנו ביהושע.

כיוון שנחלת שמעון הייתה חלק מנחלת יהודה, אין להתפלא שערים רבות בנחלת שמעון (15-14 מתוך 18) נזכרו כבר במניין ערי יהודה, שלוש מהן בשינוי שם: בעלה, כסיל, שלחים (יהושע טו, כו-לב, מב).

השותפות הגיאוגרפית כרוכה הייתה בראשית הכיבוש הישראלי בשותפות גורל. מכאן ההליכה המשותפת של יהודה ושמעון להלחם בכנעני: "ויאמר יהודה לשמעון אחיו: עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני, והלכתי גם אני אתך בגורלך, וילך אתו שמעון" (שופטים א, ג). שמעון עזר ליהודה, ואחריה גמל יהודה לשמעון: "וילך יהודה את שמעון אחיו, ויכו את הכנעני יושב צפת, ויחרימו אותה, ויקרא את שם העיר חרמה" (שופטים א, יז).

פיזור וטמיעה
נחלת שמעון הקטנה, שהשתרעה בחלק הדרומי של נחלת יהודה, סביב באר שבע, במקום בלתי פורה בנגב, מוקפת הייתה אויבים משלשה עברים: הפלשתים מצפון מערב, עמלק מדרום, ואדום ממזרח. רק בצפון היה לה גבול משותף עם נחלת יהודה.

נחלה דלה זו, שמלבד באר שבע לא הייתה בתחומיה אף עיר חשובה, לא יכלה לספק את צרכי השבט. משפחותיו "לא הרבו עד בני יהודה" (דברי הימים א ד, כז) ולא היו רבים כמותם, אבל השבט התחזק, ובהיות דוד בחברון באו "מן בני שמעון גיבורי חיל לצבא שבעת אלפים ומאה" לעזור לו להסב את מלכות שאול אליו (דברי הימים א יב, כג, כה).

יש לשער, כי כאשר "בית אבותיהם פרצו לרוב" (דברי הימים א ד, לח) ניסו בני שמעון להתפשט בנחלת יהודה, ועוררו את רוגזם. ייתכן שבימי מלכות שאול ונדודי דוד לא היו אנשי יהודה חזקים כדי להתגבר על בני שמעון, אך משמלך דוד בן שבטם, קמו וגרשו את בני שמעון מנחלתם. למעשה זה רומז הכתוב: "וישבו (בני שמעון) בבאר שבע ומולדה... ובשערים, עד מלוך דוד" (דברי הימים א ד, כח-לא). לפי פירוש רד"ק נשארו לבני שמעון רק חמש ערים (עיטם ועין, רמון ותכן ועשן) שלא גרשום מהן.

לבני שבט שמעון שביהודה לא היו שטחי מחייה, והם התפזרו, כבני לוי, במקומות שונים בארץ. היו שהלכו למבוא גדר (או: גרר) עד למזרח הגיא. אחרים נדדו להר שעיר, שם הכו "את שארית הפלטה לעמלק וישבו תחתם..." (דברי הימים א, לט, מב-מג). ראיה לכך שבני שמעון נעקרו ממקומות מושבותיהם יש למצוא גם בכך, שאת צקלג שבנחלת שמעון נתן אכיש מלך גת לדוד, ואחר כך הייתה למלכי יהודה (שמואל א כז, ו). כמו כן נמצא במניין הערים אליהן שלח דוד שלל לזקני יהודה, חמש ערים מנחלת שמעון (בית אל היא בתול-בתואל: רמות נגב היא ראמת נגב: חרמה: בור עשן, או כור עשן, היא עשן: עתך היא עתר). מכאן שבני שמעון כבר לא ישבו בהן.

כאשר ניתנים הערים ללוויים, נזכרים פעמים-שלש שבטי יהודה ושמעון יחד: "ויהי לבני אהרן הכהן, מן הלוים, ממטה יהודה וממטה השמעוני וממטה בנימין בגורל ערים שלש עשרה" (יהושע כא, ד), ועוד: "ויתנו ממטה בני יהודה וממטה בני שמעון את הערים האלה..." (יהושע כא, ט: וכן בדברי הימים א ו, נ).

בסיפור חלוקת המלוכה בישראל נעלם שמו של שבט שמעון. "ויבא רחבעם ירושלים, ויקהל את כל בית יהודה ואת שבט בנימין... להלחם עם בית ישראל..." (מלכים א יב, כא). בחזון הגאולה של יחזקאל, בתכנית האידיאלית של חלוקת הארץ הנבנית, קובע הנביא נחלה לשמעון בגודל נחלות שאר השבטים, וקורא לאחד משערי ירושלים בשם שער שמעון (מח, כד-כה, לג). אבל לא כך היו הדברים בשטח.

נראה כי בימי שיבת ציון לא היה שבט שמעון קיים, ועל כן אינו נזכר בספרי עזרא ונחמיה. העולים שבי הגולה הם רק מבני יהודה ובנימין, ואף בערי שבט שמעון כמו: מולדה וחצר שועל ובאר שבע וצקלג ועין רמון ישבו בני יהודה (נחמיה יא, ד, כה-כט). שבט שמעון נעקר ממקומו, התפזר באזורים שונים בארץ, ולבסוף נטמע מקצתו ביהודה ומקצתו בשבטים אחרים, וירד מבמת ההיסטוריה.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן