לדף ראשי




דברים הנאמרים לכבוד הנפטר, להזכיר מעלותו ומעשיו הטובים, להביע רגשות אבל ועצב ולעורר עליו בכי.
הספד נעשה בשעת הקבורה, ובמשך השנה הראשונה לפטירתה.
אברהם הספיד את שרה, ובני יעקב וכל מצרים הספידו את יעקב. כשמת שמואל הנביא ספדוהו כל ישראל (ש"א כ"ה).
בעבר שכרו ספדנים ושלמו להם שכר. הספדנים היו מספידים את המת לפי השכר שקבלו, ולכן נוצרו מצבים שהספידו יותר מן הראוי או פחות מן הראוי. ביקורת על כך אמרו חז"ל:

כשם שנפרעים מן המתים, כך נפרעים מן הספדנים (ברכות ס"ב.)

על ארבעה דברים חמה לוקה:
על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה (סוכה כ"ט. יו"ד סי' שמ"ד).

כתבו הגאונים שנוהגים בישיבה להספיד לפני המיטה לשאר תלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש, ומניחין את המיטה במקום שהיה דורש, וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל. וכשמוציאין את המטה סופדין אותו עד לבית הקברות, וכל ישראל הקרובים והרחוקים מספידין אותו בירחי אדר ואלול (שהם ימי כלה) וכו' (מאה שערים הל' אבל עמ’ מ"ד).

לכבוד מי ההספד
בגמרא דנו אם ההספד הוא לכבוד המת או לכבוד החיים:

יקרא דשכבי או יקרא דחיי (סנהדרין מ"ו:),

משמעות העניין הוא אם אדם ציווה לפני מותו שלא להספידו. ההלכה היא שחייבים לקיים צוואתו (ש"ע יו"ד סי' שמ"ד מ', עי' פתחי תשובה), כמו שמצינו ברבי שציווה אל תספדוני בעירות (כתובות ק"ג:).
גדול הדור מספידים אותו אע"פ שצווה שלא להספידו, וכן הורה ר' עקיבא איגר ז"ל (עי' נחלי מים דרושי כ"ג).
נהגו בז' אדר, יום שמת בו משה רבנו, להספיד כל גדולי הדור שנעדרו בשנה ההיא.

לא כל הזמנים ראויים להספיד בהם, כי ימים שנוהגים בהם מקצת יום טוב אין להספיד בם. ובמגילת תענית נמנו הימים "דלאו למספד בהון" (פ"א).

מקור הערך: מבוסס על אוצר דינים ומנהגים לי"ד אייזענשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן