חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

יין נסך, סתם יינם

איסור שתייה או הנאה מיין של נכרי.

התוכן:
יין נסך
סתם יינם
יין נסך בזמן הזה
נטייה להקל בסתם יינם
סתם יינם של נוצרים

יין נסך
אסור לשתות יין נסך, שנאמר (דברים ל"ב):
אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם.
(ס' המצוות להרמב"ם סי' קצ"ד, יו"ד סי' קכ"ג-קל"ח).

יין של גויים גם אם אינו מיועד לפולחן, נאסר בזמן אנשי כנסת הגדולה.
נאמר בדניאל שלא התגאל בפת בג המלך וביין משתיו (דניאל א' ח).
ובזמן חזקיה בן גרון גזרו חכמים י"ח גזרות, וביניהן הייתה הגזרה על פיתן ושמן ויינן ובנותיהן של גוים, ובטלו אח"כ האיסור של שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל, אך גזרת היין נתקבלה (ע"ז ל"ו.).

עיקר האיסור הוא משום הסתה:
כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים (דברים ז' ד).
וכמו שעשו בנות מואב בעצת בלעם –
שעשו להן קלעים למכור כלי פשתן, ואח"כ אומרת לו הרי את כבן בית שב, ברור לעצמך, וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גוים. אמרה לו רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו... הוציאה יראתה מחיקה אמרה לו עבוד לזה... שנאמר וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב (סנהדרין ק"ו.).

רמב"ם אף מונה איסור זה במניין המצוות [לא-תעשה קצד.], והוא קובע שמדובר באיסור מן התורה שלוקים עליו. ברם, לדבריו יש להבחין בין יין נסך, היינו יין שהתנסך בפועל לעבודה זרה, לבין "סתם יינם", היינו יין שגוי בא במגע עמו, שאינו אסור אלא מדרבנן.

לאיסור סתם יינם יש שני מקורות תלמודיים.
האחד מובא בבבלי שבת יז ע"ב:
"גזרו על פתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן".
השני בגמרא בבלי עבודה זרה ל ע"ב:
אמר רב אסי אמר רבי יוחנן משום רב יהודה בן בתירא, שלשה יינות הן: יין נסך - אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית, סתם יינם - אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית, המפקיד יינו אצל עובד כוכבים - אסור בשתייה ומותר בהנאה.

יש להבחין בין שני איסורים שונים:

יין נסך: יין שהתנסך בפועל לעבודה זרה.
סתם יינם: יין של גויים, שאין אנו יודעים בו אם נתנסך לעבודה זרה, וכן יין של גוי שאינו עובד עבודה זרה.

סתם יינם
סתם יין של גוים, היינו שלא נודע אם הוא להקרבת ע"ז או לשתייה, אסור בהנאה ובנגיעה.
טעם האסור הוא משום חתנות ומשום הסתה. אבל לא החמירו בו כמו ביין נסך ממש.

אמר שמואל: יין מבושל אין בו משום יין נסך (ע"ז כ"ט.), וכן אם מערבים בו דבש או פלפלין באופן שנשתנה טעמו, אינו נאסר בהנאה ולא במגע הגוי. יש מתירים יין מזוג בששה חלקים מים (ב"י בשם הרשב"א).
נגיעה בלא שכשוך (תנועה) אינה אוסרת בהנאה (ש"ע יו"ד סי' קכ"ד וש"ך שם).
יין בכלי סתום מותר הגוי לטלטלו ממקום למקום אע"פ שהיין מתנודד בו (תיו"ט ע"ז פ"ה ז' בשם הרמב"ם).

המפקיד יינו אצל גוי, אסור בשתייה ומותר בהנאה (ע"ז ל"א.), ואם חותמים היין - מותר לשתות, במקום שהגוי חושש שלא יתפס כגנב. ובמקום שאינו חושש - צריכים שתי חותמות, היינו חותם בתוך חותם או חותם ומפתח, ובדרך הזה יוכלו גם לשלוח היין ע"י גוי בלי שמירת ישראל (יו"ד סי' ק"ל).

מוסלמים לא נחשבו עובדי ע"ז כנוצרים, ויין נסך שלהם מותר בהנאה, אך אסור בשתייה משום חתנות (ש"ע יו"ד סי' קכ"ט י"א). אם מוסלמי נגע ביינו של ישראל מותר היין בהנאה ואסור בשתייה (רבנו ירוחם, אדם וחוה נתיב י"ז דף קנ"ג).

לפי הרמב"ם, איסור סתם יינם קבוע ועומד בתוקפו גם בימינו, וכך הוא כותב:
יין הגויים שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך, והוא הנקרא סתם יינם, אסור בהנאה כמו יין שנתנסך, ודבר זה מגזירת סופרים הוא. והשותה מסתם יינם רביעית, מכין אותו מכת מרדות. וכל יין שיגע בו הגוי הרי זה אסור, שמא נסך אותו, שמחשבת הגוי לעבודת כוכבים. הא למדת שיין ישראל שנגע בו הגוי, דינו כסתם יינם שהוא אסור בהנייה. [מאכלות אסורות יא ג-ד].
מסתבר שאיסור סתם יינם אינו משום ספק אם היין נתנסך, כי במקרה כזה היין היה אסור משום הכלל ההלכתי ספק דאורייתא לחומרה. מדובר באי-ידיעה שמקבלת מעמד הלכתי דומה לספק דאורייתא, ללא ביסוס ממשי של הספק, וחכמים גזרו לאסור.

יין נסך בזמן הזה
בתשובות הגאונים כתבו, שהגוים בזמן הזה אינם בקיאים ואינם רגילים לנסך, והרי הם כתינוק בן יומו ומותר בהנאה (האגור סי' אלף שמ"ז),
וכן כתב הרא"ש, דהאידנא אין הגוים בקיאים בטיב הניסוך, ובכולהו תליא לקולא. ולכן כל מגע גויים בזמן הזה אוסר בשתייה ולא בהנאה (יו"ד סי' קל"ב א), ומותר לגבות מגוי סתם יינם בשביל חובו, מפני שהוא כמציל מידם (טור בשם רשב"ם והרא"ש והמרדכי).

מנהג הקהילות באיטליה לקנות גת מלאה ענבים דרוכות מבית הגוי. ויש ללמוד עליהם זכות אף שאין טעם ברור להיתר (חות יאיר סי' קי"ד), ונראה כי הטעם הוא שלא נקרא יין בעודם עם הזגים והחרצנים.
אם נגע הגוי ביין באמצעות דבר אחר, אע"פ שיודע שהוא יין וכיון לגעת בו, מותר אפילו בשתייה. (הגהת הרמ"א יו"ד סי' קכ"ד כ"ד) והוסיף: "ואין לפרסם הדבר בפני עם הארץ".

כתב באור זרוע, הגוי שנגע ביין של ישראל וכוונתו להכעיסו ולהפסידו, מותר אפילו בשתייה, דבדבר זה לא גזרו רבנן. ונמצא כתוב בתשובת רב נחשון גאון שפעם אחת היה בורו של ישראל מלא יין, ובא אנס אחד והושיט ידו לתוכו להכעיסו, והיה שם זקן אחד ירא שמים שנהרג (אח"כ) על קידוש השם, ולקח מן היין בכלי ושתה הימנו בפני האנס, כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לישראל אחר (האגור סי' אלף שמ"א).

מותר לשתות שכר של גוים, מ"מ אסרו חכמים משום חתנות לשתות במסיבת גוים, והמדקדק לא ישתה אלא בביתו, בגמרא (ע"ז ל"א.):
רב פפא מפיק ליה אבבא דחנותא ושתי. ור"א מייתי לביתא (ספר האשכול ח"ב, סי' מ"ט).

בעל השולחן ערוך כותב, בעקבות הרמב"ם, בהתחלת הלכות יין נסך:
"סתם יינם של עממים עובדי כוכבים אסור בהנאה, והוא הדין למגעם ביין שלנו". [יורה דעה קכג.]
והרמ"א מוסיף:
משום גזרת יין שנתנסך לאלילים. ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים, יש אומרים דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אוסר בהנאה, רק בשתייה. וכן סתם יין שלהם אינו אסור ליהנות ממנו, ולכן מותר לגבות בחובו מעובד כוכבים סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם [...] אבל לכתחילה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו, ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר.

נטייה להקל בסתם יינם
בתשובות הרמ"א (סי' קכ"ד) כתב:
"על מה סמכו שנתפשט המנהג במדינת מעהרין בפרט ובשאר מדינות בכלל להקל בשתיית סתם יינות ואין מוחה בידם".
ואומר:
"ירא אנכי לאומרו, שלא ילמדו עוברי עבירה מקום לסמוך עליו ויקילו עוד יותר, .... כי נתפשט להם היתר היינות במקומות שנהנו להקל מפני חיי נפש".

[תשובה זו של הרמ"א הושמטה במהדורות רבות. (ראה יונה בן-ששון, "משנתו העיונית של הרמ"א", ירושלים תשמ"ד, עמ' 291 הערה 88). מהר"ל התקומם בצורה נחרצת נגד נטייה מקילה זו (ראה בנימין גרוס, "יהי אור, נר מצווה למהרל מפראג", עמ' 225-236).]

הט"ז מבאר:
משום בנותיהם אסרוהו בשתייה, ומשום גזירת יין נסך אסרוהו אף בהנאה, ולפי טעם זה יש היתר עכשיו.
וכך כותב הש"ך:

קיימא לן דעובדי כוכבים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הם, אלא מנהג אבותיהן בידיהן. אם כן מה שמנסכים יין לעבודת כוכבים אין קרוי ניסוך, כיון דקרינן בהו שאין יודעים בטיב עבודת כוכבים ומשמשים.
הרמ"א מסתמך בפסיקתו על שיטת בעלי התוספות [עבודה זרה נז ע"ב ד"ה לאפוקי מדרב ], אשר נטו להקל בהנאה מיין של גויים.

סתם יינם של נוצרים
השיטה המקילה מבוססת על מספר עקרונות, כדלהלן:
ישנן שתי גזרות, שטעמן אינו זהה. [ראה כסף משנה הלכות מאכלות אסורות יא:ז ודברי הרשב"א המובאים שם.] איסור שתייה הוא "משום בנותיהם", היינו כדי להגביל ולצמצם את המגע החברתי שבין יהודים לגויים - טעם זה תקף בימינו כבימי חז"ל וכבימי בעלי התוספות. לעומת זאת, לאיסור הנאה יש זיקה לעבודה זרה, וטעם זה כבר אינו תקף מזמן ימי הביניים בחברה המערבית, משום שאין לראות בנוצרים עובדי עבודה זרה.

זאת בגלל כמה סיבות:
* חכמינו סוברים שאף אם רואים בנצרות דת אלילית, אין הנוצרים מתייחסים לפעולות הפגניות של דתם ברצינות: "אין העובדי כוכבים אדוקין כל כך בעבודת כוכבים". [רש"י ע"ז ז ע"ב, ד"ה "בגולה".]. "נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן, אלא מנהג אבותיהן בידיהן". [בבלי חולין יג ע"ב.]
* אחרים סוברים כי אין נוהגים לנסך יין בדת הנוצרית: "עובדי כוכבים של עכשיו אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים". [תוספות שם].
* יש מרחיקים ומוציאים את דת הנוצרית משורת הדתות שיש בהן עבודה זרה. הרי הנוצרים מכירים בעליונותה של הקב"ה, אלא שצירפו לו שתי ישויות - ה"בן" ו"רוח הקודש" - כך שנוצר ה"שילוש הקדוש". לכן יש שפסקו שאין לראות בזה עבודה זרה ממש, בגלל ש"אין בני נח מוזהרים על השיתוף" [תוספות על סנהדרין סג ע"ב ד"ה אסור.].
* בנוסף לכל, משמע מדברי התוספות שבכל מקרה ההיתר כבר התפשט, ולא יהיה קל לאסור את מה שכבר נתפס כמותר. ולכן: "והנח לישראל שיהו שוגגים ואל יהו מזידין" [ע"ז נז ע"ב ד"ה לאפוקי מדרב.].

את דרך השתלשלות ההיתר מתאר כץ:
יין של גוי אסור ליהודי בשתייה, ולפי ההלכה המקורית אסור אף בהנאה. בימי הביניים עדיין החזיקו באיסור המסחר בסתם יינם, ובקושי מצאו היתר למכור יין של יהודי שנאסר לשתייה במגעו של גוי ולקחת מהם סתם יינם בתורת פירעון לחוב. ואילו בתקופה זו הולך ופושט ההיתר בעיקר במקומות, כגון בערי פולין הסמוכות לגבול ההונגרי ובקהילות מוראביה, שמסחר היין היה שם מקור פרנסה מובהק. מתחילה התנגדו לכך המחמירים שבין הרבנים, אבל לא יכלו להעמיד את דבריהם מפני הלחץ הכלכלי המוגבר, ובמשך הזמן הלך ונגנז גם איסור זה, והמסחר ביין היה להתעסקות ייחודית מובהקת במחוזות רבים באירופה המזרחית והמערבית. [יעקב כץ, מסורת ומשבר, ירושלים תשמ"ו, עמ' 30-31].


לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
דין מחלל שבת בפרהסיא בזמן הזה, הרב שלמה גורן

מקור הערך: איזק יצחק, קליין אלכסנדר: תולדות ההלכה והחיים המודרניים, באתר דעת; י"ד איזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
גפן כרם


נושאים קרובים באתר דעת
יין נסך