לדף ראשי



מקור המנהג הוא כנראה מעשה המובא על רבי עקיבא, שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא אמר "חמרא וחיי לפום רבנן" [יין וחיים לחכמים] "חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון" [חיים ויין לחכמים ותלמידיהם] (שבת ס"ז).

הסבר נוסף לאמירת לחיים: בתלמוד נאמר כי משקים את הנדון למוות יין כדי לטשטש אותו לפני הוצאתו להורג. כדי להבדיל בין יין זה, לבין יין של שמחה, אומרים "לחיים", כלומר: יין זה הוא לחיים ולא למיתה.

זו גם משמעות הנוהג אצל ספרדים, בשעת הקידוש: המקדש אומר: "סברי רבותי", והמסובים עונים: "לחיים". פירוש: המקדש אומר: מה אתם סוברים, יין זה הוא יין של חיים או יין של מיתה. והמסובים עונים: "לחיים".


הערות לערך:
שם המעיר: חוזה ישי
הערה: למה לא להסביר כפי מובנה בתלמוד? כביטוי של אישור והסכמה. וכפי שעולה מהגמרא בגיטין (ו:)
וכפי משמעותו בפי יהודי תימן,בחלקם לפחות.
מקור ההערה: ידע אישי

שם המעיר: ד"ר יעקב מעוז
הערה: יוצאין הסנהדרין וכל ישראל עמם [ועם העדים] לרחוב העיר, ומוציאין לשם לאיש שהוא מחוייב סקילה, או אחד מארבע מיתות ב"ד, ויוצאין שנים מהם או ג' הגדולים מהם [מהסנהדרין] ודורשין לעדים, וכששבין מלחקור, אומר להם [התליין]: סברי מרנן? והם אומרים אם לחיים לחיים, ואם למיתה למיתה. אם הוא מחויב סקילה, מביאין לו יין טוב וחזק, ומשקין אותו, כדי שלא יצטער מן הסקילה... (תנחומא פקודי ב)
מקור ההערה: ספרות חז"ל

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן