לדף ראשי

בראשית פרק יז
(ט) ויאמר אלהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר אתה וזרעך אחריך לדרתם: (י) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר: (יא) ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם: (יב) ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדרתיכם יליד בית ומקנת כסף מכל בן נכר אשר לא מזרעך הוא: (יג) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם: (יד) וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר:

המצווה השניה בתורה היא המצווה לחתוך הערלה של בן זכר.

העובר על מצוות מילה עונשו כרת, נקרא מפר בריתו של אברהם אבינו (סנהדרין צ"ט.), ואין לו חלק לעוה"ב (אבות פ"ג).

טעם למצוות מילה
הטעם העיקרי למצווה הזאת היא שהוא "אות ברית" להבדיל את בני ישראל מעמים אחרים, כדי שיהיו מצוינים בגופם שהם מאומה הישראלית.

טעם שני: כי המילה מביאה לידי נקיות וטהרה לבל יסתר תחת העור איזה זוהמא.

טעם שלישי: משום בריאות הגוף. במדינות רבות מלים את הילדים בהמלצת הרופאים, גם מי שאינם יהודים.

דיני מילה
האב חייב בבנו למולו (קדושין כ"ט.). מילה בזמנה דוחה את השבת ושלא בזמנה מחמת חולי או ספק חשכה אינה דוחה וימולו ביום שלאחריו (שבת קל"ב.).

כל היום כשר למילה אלא שהזריזין מקדימין למצוות (פסחים ד'.).

אין מלין עד שתנץ החמה (שבת שם מגילה כ'.), ואם מל בלילה או בתוך שמונת ימים לא יצא והרי הוא כאילו נולד מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית בזמנו וביום (ש"ך ליו"ד סי' רס"ב, שאגת אריה סי' נ"ג).

חולה אין מלים אותו עד שיעברו עליו שבעה ימים מיום הבריאו, כי יום הבריאו כיום היוולדו (יבמות ע"א.). ודווקא בחולה בכל גופו, אבל אם חלה באחד מאיבריו, כשיבריא מלים אותו מיד.

רמב"ם פוסק שאם מתו שני בנים מחמת מילה, לא ימולו את השלישי, אלא ימתינו עד שיגדל ויחזק כוחו. ואפילו נולדו הבנים לאיש משתי נשים, ומתו מחמת מילה, לא ימולו השלישי, וגם משתי אחיות הוי חזקה לעניין זה (יבמות ס"ד: ועי' ב"י יו"ד סי' רס"ג).

הנולד מהול מברכים להטיף ממנו דם ברית (פחד יצחק ח"ד צ"ב.).
תינוק שמת לפני שנימול, מולין אותו על קברו בצור או בקנה ואין מברכים על המילה (ס' האשכול הל' מילה, ש"ע יו"ד סי' ר"ס-רס"ו),

יש במצוות מילה שלושה דברים:
מילה פריעה ומציצה.

פריעה
אופן הפריעה לא נזכר בתלמוד, אך רש"י כתב על מוהלין ופורעין (שבת שם): קורעים את העור המכסה ראש הגיד.
הרמב"ם, הסמ"ג והש"ע כותבים לעשות הפריעה בציפורנים, אך בתשובות הגאונים לרב האי גאון כתוב כי בני בבל יש להם חוק משנים רבות שעושים חתוך ופריעה בפעם אחת, ונראה מדבריו כי יכולים לעשות הפריעה גם בכלי.

בכללי המילה לר' יעקב הגוזר כתוב כי מנהג שאלוניקי לעשות מילה ופריעה כאחת באיזמל, כי נמצא תחת הציפורן ארס הרבה, והמוהלים לא ידקדקו לנקותן (מ"ע מאסף ירשלם שנת תרנ"ט).

מציצה
המציצה אינה מגוף המצווה רק משום סכנה.

ואמר רב פפא האי אומנא (מוהל) דלא ממץ סכנה הוא ומעבירים ליה (שבת קל"ג:), כדי שיצא הדם ממקומות הרחוקים ולא יבא לידי סכנה (רמב"ם הלכות מילה פ"ד ב'),

הסבר רפואי לדין מציצה - ד"ר מרדכי הלפרין
מתוך: שנה בשנה, תשס"א
מייד לאחר חיתוך או פגיעה בעורק דם, דפנות העורק מתכווצות וחוסמות, או לפחות מקטינות, את המשך הזרימה. ההתכווצות נגרמת הן על ידי רפלקס עצבי אך בעיקר על ידי תגובה מקומית של שרירי דפנות העורק, שגורמים, כנראה, להולכת פוטנציאל פעולה לאורך כמה סנטימטרים של דופן העורק . כריתת העורלה יכולה, אם כן, להביא לחסימה זמנית של עורקי-הגב עקב התגובה המקומית לחיתוך עורקיקי העורלה - המתפצלים מעורקי-הגב - בזמן חיתוך העורלה.

חסימה כזו שראשיתה התכווצות שרירי העורק, ממשיכה להתפתח לחסימה קבועה באמצעות מנגנוני הקרישה של הדם. רק פתיחה מיידית של החסימה ההתכווצותית תמנע את המשך תהליך הקרישה המקומית ואת הפיכת החסימה לקבועה. אמנם חסימה כזו, גם אם תמנע את אספקת הדם של עורקי הגב לעטרה, לא תמנע, בדרך כלל, את אספקת הדם האלטרנטיבית לעטרה באמצעות עורקי השופכה המוגנים והמרופדים. אולם באותם מקרים בהם קיימת פגיעה מולדת בעורקי השופכה, עלולה החסימה הזמנית בעורקי הגב להביא להיפוקסיה חריפה של העטרה, להפוך לחסימה קבועה, לגרום נזק בלתי הפיך ואף לסכן את התינוק.
לעומת זאת, המציצה מייד אחר המילה, יוצרת תת-לחץ ברקמות ובכלי הדם של העטרה, ובכך מעלה את מפל הלחצים בין כלי הדם שבבסיס האבר לבין כלי הדם שבראשו. כשהפרש הלחצים בין כלי הדם בבסיס האבר לבין המשכם בעטרה גדל - החסימה הזמנית החריפה עשויה להיפתח, הדם עשוי לחזור ולזרום לעטרה, כך שגם סכנת ההיפוקסיה החריפה המיידית וגם הסכנה להתפתחות חסימה קבועה באמצעות תהליך הקרישה, פוחתות במידה ניכרת.

ברור איפוא, כי דברי חז"ל והפוסקים שהמציצה עשויה למנוע סכנה לתינוק, מתאימים במדוייק למידע הרפואי העדכני שבידינו. המציצה, כמו גם הרחיצה בחמין, מהווים נדבך חשוב במאבק להקטנה מרבית של סיכוני המילה. מנגנון הפעולה של הלכות אלו מובן היום היטב, במיוחד לאור הלקחים ממקרי נמק העטרה שתוארו בפרקים הקודמים.

עם הבנת הדברים כפשוטם מומלץ, בדרך כלל, לשוב ולעיין בדברי הראשונים. ואכן, עיון חוזר בדבריו של רבי יעקב הגוזר, מאשר, באופן מפתיע, את ההבנה הרפואית המעודכנת:

"מציצה כיצד? אחר הפריעה מייד מכניס את האבר לתוך פיו ומוצץ את הדם בכל כוחו משום שהדם נקרש בפי האמה וסכנה הוא אם אינו מוצץ . כדאמרינן בפ' ר"א: אמר רב פפא אומנא דלא מייץ מעבירין ליה משום דדם נקרש בין האמה והוא סכנה "

לסיכום ניתן לומר כי לאור הלקחים הקליניים שהפקנו בשנים האחרונות ממקרי היפוקסיה של העטרה אחרי מילה, ולאור הידע האנטומי והפיזיולוגי המודרני של השנים האחרונות, חזרנו סוף סוף להבין את הסיבה הרפואית להוריית המציצה של חז"ל כפשוטה.

המוהל
המוהל צריך להיות ישראל בן ברית, דכתיב המול ימול, מי שהוא מהול ימול אחרים (עבודה זרה כ"ו), במקום סכנה יכול למול גוי (רמ"א יו"ד סי' רס"ד). אשה אינה כשרה למול.

האזמל יהיה מחודד בשני הצדדים כדי שלא יבא לידי טעות ויחתוך בצד שאינו מחודד, ויסכן התינוק. גם אסמכוהו אקרא וחרב פיפיות בידם (טעמי המנהגים ק"ה ע"ב).

מילת גר
הגר נכנס בברית במילה וטבילה (חולין ט'), ומכסים ערוותו בשעת הברכה, המל את הגר אומר:

בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה.

והמברך המכניסו לברית אומר:

אקב"ו למול את הגרים ולהטיף ממנו דם ברית.

שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי בא"י כורת הברית", ואין למול לגר בחמישי או בששי בשבת (תשב"ץ).

סדר המילה

נוהגים לעשות סעודה אור ליום שמיני לכבוד המצווה, וסעודה אחרת אחר המילה. זכר לדבר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" - הג-מל (ה"ג בגימטריא שמונה) הוא יום המילה.

מדליקים נרות ביום המילה, שכתוב "וליהודים הייתה אורה" וגו' (יעב"ץ) גם "נר מצווה ותורה אור".

טעם נוסף: כי בגזרת השמד היו הנרות סימן לברית מילה, כאמור בגמרא "אור הנר בברור חיל משתה שם".

המנהג ששולחים דורן לרך הנימול, כמו שעשה הקב"ה שנתן לאברהם אבינו את ארץ ישרא כאשר מל (יעב"ץ).

כסא של אליהו
הכסא שעליו מניחים את התינוק נקרא "כסא של אליהו".

הטעם לכך הוא שאליהו אמר "כי עזבו את בריתך". כעונש על כך גזר עליו ה' שיבוא לכל ברית שיעשו בני ישראל, להווכח כי מקיימים הברית:

א"ל הקב"ה: חייך, בכל אתר דהאי רשימא קדישא די ירשמון ליה בני בבשרהון, אנת תזדמן תמן ופומא דאסהיד דישראל עזבו את בריתי, הוא יסהיד דישראל מקיימין האי קיימא (שם צ"ג).

בעקבות דברים אלה מכינים כסא לאליהו מלאך הברית, בכל מקום בו ימול איש את בנו. בקהילת הספרדים יש כסא של אליהו בבית הכנסת.

הסנדק
סנדק בלשון יון הוא פטרון ופרקליט, והוא כמו שליח ב"ד (טור יו"ד סי' רס"ה), ועומד מצד האב להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו. הוא מחזיק את התינוק על ברכיו בעת שמלין אותו.

בהגהות מיימוני (הל' מילה פ"ג) קורא לסנדק בעל ברית.
כתב מהרי"ל בשם המדרש שוחר טוב, על הפסוק:

החזק מגן וצנה וגו' כל עצמותי תאמרנה (תהילים ל"ה)
אמר הקב"ה לדוד מה אתה עושה?
א"ל אני משבחך בכל אברי,
בראש אני מניח תפילין,
בשערי לא תקיפו,
בברכי אני עושה סנדיקוס לילדים הנמולים (עי' ג"כ ילקוט תהילים רמז ק"ב).

הברכות

יש לעמוד בעת המילה מלבד הסנדק, ורמז על זה "ויעמוד העם בברית" (מהרי"ל סי' פ"ה).

המוהל מברך:

בא"י אמ"ה אקב"ו על המילה.
חותך הערלה, ומיד כשגמר החיתוך יברך אבי הבן בא"י אמ"ה אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו.

העומדים עונים:

כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים.

המוהל פורע את המילה, מברך על הכוס ואומר:

אשר קדש ידיד (אברהם) מבטן וכו' בא"י כורת הברית (שבת קל"ז:).

ברכה לילד
המוהל יברך את הילד לאחר גמר מצוותיו. הברכה היא:

אלוהינו ואלוהי אבותינו, קיים את הילד הזה לאביו ולאמו ויקרא שמו בישראל פלוני בן פלוני.

אם הילד הוא יתום מאב, המנהג לומר נוסח הברכה:

אלוהינו ואלוהי אבותינו קיים את הילד הזה לאמו ולקרוביו ולכל משפחתו ויקרא שמו בישראל (כשם אביו). אתה אלוהי כל בשר אבי יתומים היה לו לאב והוא יהיה לך לבן, ותהיה כניסתו לברית לכפרה ולמנוחת נפש אביו, ולנחמה ולמשיב נפש לאמו ולכל קרוביו. תתענג נפש האב בג"ע ביוצאי חלציו, ותגל האם בעוה"ז בפרי בטנה, ויתקיים בו מקרא שכתוב ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בימיך חיי וכו' (נוסח הריטב"א, ועי' עבודת ישראל עמ' 582).

א"ר אליעזר וכי מה ראה הכתוב לומר שתי פעמים "בדמיך חיי" (יחזקאל ט"ז ו'), אלא אמר הקב"ה: בזכות דם ברית מילה ודם פסח גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותם אתם עתידים להיגאל (פרקי דר"א פכ"ט).

הפסוקים שאומרים בעת המילה
הפסוקים בסדר המילה נתקנו בתחילה בשביל העוסקים בצרכי המילה, שיאמר כל אחד פסוק הראוי לו. ברוב הימים נשכח הסדר, ואומרים אותם ביחד, ולכן אין להם שייכות והתחברות זה לזה.

כך הוא סדר הברית:
נוטל השמש את הכסא ומעמיד אותו במקום המיוחד לו, ואומר:

"זה הכסא של אליהו זכור לטוב".

ואח"כ נגשים המוהל והפורע אל הכסא ואומרים:

"לישועתך קויתי ה'. שברתי לישועתך ה' ומצוותיך עשיתי".

מפני שלבם נוקפם לעשות פעולה מסוכנת, ומתפללים שלא תארע שום תקלה.

קודם שישב הסנדק על מושבו מראה באצבע על המושב הפנוי לאליהו ואומר עליו:

"אליהו מלאך הברית, הנה שלך לפניך"

שלא יהא נראה כמפר חוקי דרך ארץ לישב בעצמו.
אח"כ קורא המוהל לאבי הילד ואומר לו:

עמוד על ימיני וסמכני

להודיעו שהוא שלוחו. והיא נתינת רשות למוהל.
יתקרב האב ויאמר:

"שוועתי לישועתך ה' וגו'",

כי האב לבו חרד על בנו שלא יאונה לו רע, ואומר:

"שש אנכי על אמרתך"

ע"פ מאמר חז"ל כי היא מצווה שקיבלוה בשמחה, והקהל עונים:

"שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, אשרי תבחר ותקרב וכו' ויגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים". (האסיף שנה א', מטעמים 81),

יש קהילות שנהגו לומר יוצרות לברית מילה בשבת שיש בו ברית מילה, או בשבת שלפני יום המילה (עבודת ישראל 798, ועי' כלבו סי' ע"ג וסי' קכ"א).

מנהגים הקשורים לברית מילה, מתוך הספר "אוצר טעמי המנהגים" מאת שמואל פנחס גלברד

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
הרדמה במילה / אברהם שטינברג

סדר הברית לפי מנהגי עדות, ופיוטים הנאמרים בסעודת הברית.

מקור הערך: מעובד על פי אוצר דינים ומנהגים לא"י איזנשטיין

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן