לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מתי מסתיים היום ומתי מתחיל הלילה?

מחבר: דניאל משה לוי

מתפרסם לראשונה באתר דעת * מרחשוון תשע"ד * 10/13

תוכן המאמר:
מאמר זה עוסק בזמן בין השמשות שבו עוסקת הסוגיה הראשונה בש"ס. בנושא זה קיימת לכאורה סתירה בין הגמרא במסכת שבת לגמרא במסכת פסחים, והתירוצים הידועים הם: שיטת רבנו תם מחד, ושיטת הגאונים והגר"א מאידך. להלן יוצע תירוץ אחר לבעיה, אך תחילה נציג את קו הגבול שנותן הכתוב בין היום ללילה.

מתי מסתיים היום ומתי מתחיל הלילה?

 

מתי מסתיים היום ומתי מתחיל הלילה?
יש מצוות הנוהגות רק ביום, ויש הנוהגות רק בלילה, ולכן נחוץ לדעת מהו הגבול שבו מסתיים היום ומתחיל הלילה. התשובה נמצאת לכאורה בפסוק בספר בראשית: "ויקרא א' לאור יום ולחושך קרא לילה" (בראשית א, ה). כלומר, כל זמן שיש אור - יום, וכאשר יש חושך - לילה. אך יש זמן בין השמשות, שבו יש גם אור וגם חושך. האם הוא יום או לילה?
 
לזמן זה מתייחס פסוק בספר ויקרא האוסר על טמאים לאכול תרומה עד הלילה שאחר הטבילה (התרומה קרויה בפסוק זה 'קדשים'):
"נפש אשר תיגע בו וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים." (ויקרא כב, ו-ז).
 
ובגמרא (ברכות ב.) התפרש כי המילה 'וטהר' לא מוסבת על האדם, אלא על אור השמש. כלומר, אכילת התרומה מותרת כשיגיע זמן צאת הכוכבים שהוא לילה 'טהור' ללא כל אור יום.
 
מפירוש זה עולה שהטבילה, שזמנה ביום, צריכה להיעשות עוד לפני שקיעת החמה. ואילו אכילת התרומה, המותרת מהלילה, תהיה רק לאחר צאת הכוכבים. שהרי כך כתוב: "רחץ בשרו במים, ובא השמש וטהר, ואחר יאכל".
 
מכאן שמצווה שזמנה ביום צריכה להיעשות קודם לשקיעת החמה, ומצוה שזמנה בלילה צריכה להיעשות רק לאחר צאת הכוכבים. הזמן שבין השקיעה לצאת הכוכבים אינו כשר לא לכך ולא לכך.
 
מסקנה: מדברי הגמרא בברכות עולה שהיום מסתיים בשקיעת החמה, הלילה מתחיל בצאת הכוכבים, והזמן שביניהם (בין השמשות) אינו לא יום ולא לילה. זמן השקיעה ידוע (לכאורה), ונותר לבדוק מתי זמן צאת הכוכבים.
 
בין השמשות לפי הגמרא בפסחים
הסוגייה העוסקת בצאת הכוכבים נמצאת במסכת פסחים (צ"ג:-צ"ד.), ומובאות בה שתי דעות. תחילה מובאת דעת רבה-בר-בר-חנה בשם ר' יוחנן, שזמן צאת הכוכבים הוא זמן מהלך 5 מילין לאחר השקיעה, וזמן מהלך מיל הוא 24 דקות. מכאן שלדעת רבב"ח צאת הכוכבים הוא 120 דקות (שעתיים) לאחר השקיעה.
 
לאחר מכן נדחים דברי רבה-בר-בר-חנה (האמורא) מפני דברי ר' יהודה (התנא) האומר שצאת הכוכבים הוא זמן מהלך 4 מילין לאחר השקיעה, ומהלך מיל הוא 18 דקות. מכאן שצאת הכוכבים הוא 72 דקות לאחר השקיעה, וכך נשאר למסקנה.[1]
 
מסקנה: משילוב דברי הגמרא בברכות עם דברי הגמרא בפסחים עולה שבין השמשות מתחיל בשקיעה ומסתיים 72 דקות אחריה.
 
בין השמשות לפי הגמרא בשבת
גם במסכת שבת (ל"ד:-ל"ה:) יש סוגייה העוסקת באורכו של בין השמשות. מובאת שם דעת ר' יהודה הסובר שבין השמשות הוא מהשקיעה עד שיכסיף (ישחיר) הרקיע, ופירש את דבריו האמורא שמואל, שזה שלושת רבעי מיל לאחר השקיעה.[2] לאחר שראינו (לעיל) שלר' יהודה מהלך מיל הוא 18 דקות, אזי שלושת רבעי מיל הם 13.5 דקות.
 
דעה נוספת, המאחרת מעט את זמן בין השמשות היא דעת ר' יוסי, ולפיה בין השמשות מתחיל כאשר נראים 2 כוכבים ומסתיים כאשר נראים 3 כוכבים (ראה בר"ן). זמן זה הוא כמה דקות לאחר דעת ר' יהודה, ועכ"פ בתוך 20 דקות שלאחר השקיעה.[3]
 
דברים אלו סותרים לדברי הגמרא בפסחים שהבאנו, ולפיהם לר' יהודה צאת הכוכבים הוא 4 מיל – 72 דקות – לאחר השקיעה, כאשר נראים כל הכוכבים.
 
מסקנה: קיימת סתירה לכאורה בין הסבר דברי ר' יהודה בגמרא בשבת, ולפיהם בין השמשות מסתיים כבר לאחר שלושת רבעי מיל לאחר השקיעה (13.5 דקות), לבין דברי ר' יהודה בגמרא בפסחים, ולפיהם בין השמשות מסתיים רק לאחר 4 מיל לאחר השקיעה (72 דקות).
 
דעת רבנו תם
התשובה שנתן רבנו תם על הסתירה האמורה היא שיש שני סוגי שקיעות: השקיעה הראשונה, היא השקיעה הנראית לעיניים, ועליה מדברת הגמרא בפסחים. והשקיעה השניה, המתרחשת קרוב לשעה אחריה, היא הזמן שבו "החמה נכנסה לעובי הרקיע", ועליה מדובר בגמרא בשבת.
 
מכך יוצא שמזמן השקיעה (הנראית) ועד קרוב לשקיעה (58 וחצי דקות) הוא יום גמור. לאחר מכן מתחיל בין השמשות הנמשך עד צאת הכוכבים (72 דקות לאחר השקיעה).
 
זהו הסבר ר"ת, ומובן שיש בו דוחק גדול, לומר שהשקיעה שעליה הגמרא בשבת מדברת אינה השקיעה, אלא "כניסת החמה ברקיע".
 
זאת ועוד, הרי הגמרא בשבת גם אומרת כי לאחר שמסתיים בין השמשות דר' יהודה מתחיל הזמן שבו נראים שלשה כוכבים, וזמן זה מוקדם בהרבה מ-72 דקות אחר השקיעה. אמנם הגמרא מסייגת "לא כוכבים גדולים הנראים ביום, ולא כוכבים קטנים הנראים בלילה, אלא בינוניים", אך האם אפשר לומר שהמוני הכוכבים הנראים שעה לאחר השקיעה הם כולם "כוכבים גדולים הנראים ביום"? ואם כן, מה התועלת בסימן "שני כוכבים יום, שלש לילה"? כאשר השמים זרועים במאות כוכבים, מי ידע למצוא בתוכם את ה"כוכבים הבינוניים"?
 
אלא ודאי שהגמרא ממעטת רק את הכוכבים הגדולים מאד שניתן לראותם אף לפני השקיעה (כדוגמת נוגה), וכאשר ייראו 3 כוכבים אחרים הוא לילה גמור. ולפי סימן זה, בין השמשות מסתיים בתוך 20 דקות לשקיעה, ולא לאחר 72 דקות.
 
מסקנה: פירוש רבנו תם יוצר דוחק גדול להסביר את דברי הגמרא בשבת.
 
דעת הגאונים והגר"א
דעת הגאונים היא שבין השמשות מתחיל בשקיעה (הנראית) ומסתיים שלושת רבעי מיל או מעט אחריה, כדברי הגמרא בשבת.
 
כיצד יתיישבו לפי זה דברי הגמרא בברכות, שלפיהם רק בצאת הכוכבים (4 מיל לאחר השקיעה) מתחיל הלילה?
 
על כך עונה הגר"א כי יש שני 'צאת הכוכבים': צאת שלשה כוכבים, וצאת כל הכוכבים. הגמרא בפסחים האומרת שצאת הכוכבים הוא 4 מיל לאחר השקיעה כוונתה לצאת כל הכוכבים, ואילו הגמרא בברכות האומרת שהלילה מתחיל בצאת הכוכבים כוונתה לצאת שלשה כוכבים, שהוא קרוב לשלושת רבעי אחר השקיעה (שנות אליהו, ברכות, פ"א מ"א. ביאור הגר"א אורח חיים רס"א).
 
אמנם, גם הסבר זה – שהמילים 'צאת הכוכבים' שבמסכת ברכות פירושם יציאת שלשה כוכבים – הוא דחוק. שהרי במסכת ברכות נאמר שבצאת הכוכבים מתקיים 'טהר יומא' – לילה טהור ללא כל אור יום. ודברים אלו מתאימים רק לצאת כל הכוכבים, ולא ליציאת שלשה כוכבים, כמו שכתב הגר"א עצמו: "עינינו רואות שביציאת שלשה כוכבים עדיין האור גדול" (שנות אליהו). ומכאן שגם הגמרא בברכות מדברת על יציאת כל הכוכבים, ולא על יציאת שלשה כוכבים.
 
מסקנה: פירוש הגר"א לדברי הגמרא במסכת ברכות הוא דחוק.
 
בין השמשות לפי הירושלמי
מסתבר כי אין צורך להתאים את דברי הגמרא בברכות לדברי הגמרא בשבת, כי כבר היתה קיימת מחלוקת בין האמוראים בנושא זה, כמו שנראה להלן.
 
בכדי להבין זאת נקדים שאלה: כמה זמן לפני הזריחה מתחיל היום? התשובה שנותנת הגמרא היא שהיום מתחיל בעלות השחר (מגילה כ.), שהוא 4 מילין לפני הזריחה (פסחים צ"ה.), כלומר, היום מתחיל 72 דקות לפני הזריחה.
 
כמות האור שיש בעלות השחר (72 דקות לפני הזריחה) שווה לכמות האור שיש בזמן ר"ת (72 דקות לאחר השקיעה). אם הלילה מסתיים 72 דקות לפני הזריחה, הוא צריך להתחיל 72 דקות לאחר השקיעה, וזו לכאורה ראיה לשיטת ר"ת וסתירה לדעת הגאונים והגר"א.
 
ובאמת יש התייחסות לשאלה זו בדברי הירושלמי (ברכות פ"א ה"א): "ר' חנינא חבריהון דרבנן בעי: כמה דאת אמר בערבית נראו שלשה כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא, ומר אמר אף בשחרית כן?" (פירוש: ר' חנינא שאל מדוע יש הבדל בין תחילת הלילה לסוף הלילה. מדוע בערב קוראים 'לילה' גם לזמן שיש בו אור, ואילו בבוקר לא קוראים לילה לזמן שיש בו אור?) על שאלה זו ניתנות מספר תשובות, ונעתיק אחת מהן: "תני ר' ישמעאל 'בבוקר בבוקר' כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר". (כלומר, יש ייתור בכתוב כדי ללמדנו שבבוקר יש להוסיף זמן ליום על חשבון הלילה, מה שלא קיים בערב).
 
מכאן שאין להשוות את תחילת הבוקר לתחילת הלילה, וכמות האור שבבוקר נקראת 'יום', בערב תיקרא 'לילה'. מבואר כאן שבערב אין צורך לחכות לחושך גמור, אלא די ביציאת שלשה כוכבים, ומפורש שלא כדעת ר"ת. (ואכן הרשב"א כותב על דברי ר"ת: "אבל לדידי קשיא לי מה שאמרו בירושלמי... וצל"ע".)
 
לעומת דברי הירושלמי, דעת הבבלי היא שיש לחכות עד זמן ר"ת, שהרי הגמרא (מגילה כ:) שואלת: מנין שהיום מתחיל בעלות השחר? ותשובת האמורא רבא היא "דאמר קרא 'ויקרא א' לאור יום' – למאיר ובא קראו יום". (כלומר, הכתוב אומר שגם הזמן שאין בו אור ממש, אלא רק מתחיל להאיר, נקרא 'יום'). הגמרא שואלת על דברי רבא: "אלא מעתה 'ולחושך קרא לילה' – למחשיך ובא קראו לילה, והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא?" ומכוח קושיה זו דוחה את דבריו.
 
מכאן שרבא הגורס "למאיר ובא קראו יום", צריך גם לגרוס "למחשיך ובא קראו לילה". כלומר, בתחילת היום די באור מועט כדי להיקרא 'יום', ובתחילת הלילה די בחושך מועט כדי להיקרא 'לילה', וכדברי הירושלמי.
 
אך לעומתו, סתמא דגמרא במגילה אינה סבורה כך, ולדבריה הלילה לא מתחיל כל זמן שיש מעט אור, עד לצאת הכוכבים, כדעת ר"ת. וכדברי הגמרא במגילה סוברת גם הגמרא בברכות (ב.) ובפסחים (ב.).
 
מכאן שמחלוקת הגאונים ור"ת מתי מתחיל הלילה, היא מחלוקת קדומה שהיתה כבר בין הבבלי לירושלמי, כאשר הבבלי סובר כר"ת והירושלמי (והאמורא רבא בבבלי) כגאונים.
 
עתה גם נוכל להבין מדוע קיימת סתירה בין הגמרא בברכות – האומרת שהלילה מתחיל רק בצאת הכוכבים (72 דקות לאחר השקיעה), לגמרא בשבת – האומרת שהלילה מתחיל כבר לאחר מהלך שלושת רבעי מיל (13 וחצי דקות לאחר השקיעה). כי הגמרא בברכות היא אליבא דסתמא דגמרא (במגילה כ:), כלומר, כדעת רבנו תם, ואילו הגמרא בשבת היא אליבא דרבא הסובר כירושלמי, כלומר, כדעת הגאונים.
 
ואכן, בסוגייה בשבת מובא רבא כפוסק לעניין בין השמשות (פעמיים![4]), מה שמראה שסוגייה זו מקבלת את דעת רבא בעניין בין השמשות, בשונה מן הסוגיות במקומות האחרים הדוחות את דעת רבא.
 
מסקנה: מחלוקת הגאונים-ר"ת בעניין בין השמשות היא מחלוקת ירושלמי-בבלי, ומחלוקת בבבלי עצמו: הגמרות בברכות, מגילה ופסחים סוברות כר"ת, והגמרא בשבת (רבא) והירושלמי סוברים כגאונים.
 
ההבדל בין הבבלי לרבנו תם
אמרנו כי דעת הבבלי כרבנו תם, שהלילה מתחיל רק 72 דקות לאחר השקיעה. אמנם, יש הבדל בין שיטת ר"ת לשיטת הבבלי.
 
לדעת ר"ת השעה הראשונה שלאחר השקיעה (58 וחצי דקות) היא יום גמור, ורק לאחר מכן מתחיל "ספק יום ספק לילה". ואילו לדעת הבבלי כל הזמן שמן השקיעה ועד צאת הכוכבים הוא "ספק יום ספק לילה". שהרי בסוגייה בברכות לא נזכר "'מהלך שלושת רבעי מיל' אלא רק נזכרים השקיעה וצאת הכוכבים.
 
מכאן שלדעת הבבלי, בערב שבת יש להפסיק ממלאכה עוד לפני השקיעה, ובמוצאי שבת מותר לעשות מלאכה רק לאחר צאת הכוכבים.
 
יש מקומות (בחו"ל) שבהם נוהגים בערב שבת לעשות מלאכה זמן רב לאחר השקיעה, כדעת רבנו תם. אם פרושנו נכון, הרי שאין לדעה זו שורש בגמרא.
 
מסקנה: הבבלי סובר כר"ת רק לעניין סוף בין השמשות, ואילו לעניין תחילת בין השמשות אין הבבלי סובר כר"ת, אלא סובר שבין השמשות מתחיל בשקיעה.
 
סיכום
בגמרא בפסחים נאמר כי צאת הכוכבים הוא 72 דקות לאחר השקיעה (לכל המוקדם). דברים אלו יוצרים סתירה בין הגמרא בברכות, האומרת שהלילה מתחיל רק בצאת הכוכבים, לגמרא בשבת, האומרת שהלילה מתחיל כבר 13 וחצי דקות לאחר השקיעה.
 
קיימות שתי גישות ביחס לבעיה זו. גישה אחת הרואה בדברי הגמרא בשבת עיקר, ונדחקת להסביר את דברי הגמרא בברכות (שיטת הגאונים והגר"א). וגישה שניה הרואה בדברי הגמרא בברכות עיקר, ונדחקת להסביר את דברי הגמרא בשבת (שיטת ר"ת).
 
במאמר זה הראנו כי כבר בין האמוראים הייתה מחלוקת בנושא זה, והדעה שהלילה מתחיל רק בצאת הכוכבים אינה נחלת כולם: הירושלמי והאמורא רבא חולקים על כך. ממילא אין צורך ליישב את הגמרות הסותרות, שכן מדובר בשתי דעות: הגמרא בברכות (ובמקומות אחרים) סוברת שהלילה מתחיל רק בצאת הכוכבים, כלומר כר"ת. והגמרא בשבת (שבה רבא מוזכר כפוסק) סוברת שהלילה מתחיל מוקדם יותר, מעט אחרי השקיעה, (כדעת הגאונים).
 
[ובאמת שורש המחלוקת מוקדם עוד יותר, בדורות התנאים, ועל כך בהערה.[5]]
 
 
 


[1] קיימת אפשרות להבין את דברי ר' יהודה בצורה אחרת, ולפיה מהלך מיל הוא 22 וחצי דקות, ו-4 מיל הם 90 דקות. כך פירש רש"י, (ואז תגדל הסתירה המובאת בפסקה הבאה).
אמנם, פירוש זה לא הולם את דברי ר' יוחנן בהמשך הסוגיא, כמו שכבר כתב הגר"א (שנות אליהו, ברכות, פ"א, מ"א, ד"ה רשב"ג אומר. ביאור הגר"א אורח חיים תנ"ט, ס"ב).
יש אף הפוסקים כרבב"ח (בניגוד למסקנת הגמרא), ולדעתם צה"כ הוא שעתיים לאחר השקיעה.
[2] כך מוסר רבה בשם שמואל. רב יוסף מוסר משמו שמדובר רק ב2/3 מיל. אך המחלוקת ביניהם היא האם בין השמשות מתחיל מיד בשקיעה (רבה), או דקה וחצי אחריה (רב יוסף). לגבי סוף הזמן אין מחלוקת.
[3] ראה: וייס, תצפיות צאת הכוכבים, המעיין מ"ח ב', תשס"ח, עמ' 37-48. לדבריו, ברוב הלילות נראו 3 כוכבים עוד לפני שעברו 17 דקות מהשקיעה. (אף שהשקיעה לדעתו מוקדמת בכ-5 דקות מן הזמן המופיע בלוחות).
[4] פעם אחת היא הסברו למשפט "פני מזרח מאדימין", שאין הכוונה למזרח אלא למערב. והפעם השניה (ובה מסתיימת הסוגיא) היא אמירתו: "אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן, אדשימשא אריש דיקלי איתלו שרגא".
[5] אמרנו שדברי הגמרא בברכות שהלילה מתחיל רק בצאת הכוכבים נתונים במחלוקת, והירושלמי והגמרא בשבת סבורים שהלילה מתחיל לפני צאת הכוכבים. אולי יקשה בעיני הקורא לומר כי דברי הגמרא בברכות אינם לכו"ע, לכן נציג פרט אחר בסוגיא בברכות, שאין ספק כי הוא נתון במחלוקת, והוא השאלה כיצד לפרש את המילה "יטהר" שבפסוק "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" (ויקרא כב, ד). ומסתבר שמחלוקת זו היא שורש המחלוקת על זמן בין השמשות.
 
מחלוקת התנאים בפירוש המילה "יטהר"
את המילים שבפסוק הנזכר ניתן לפרש בשני אופנים: א] מדובר במצורע וזב חלקיים שאינם חייבים להביא קרבן (מצורע מוסגר וזב בעל ב' ראיות), והמילה "יטהר" לפי זה פירושה טבילה והערב שמש ללא הבאת קרבן. ב] מדובר במצורע וזב גמורים החייבים להביא קרבן לאחר טהרתם (מצורע מוחלט וזב בעל ג' ראיות), והמילה "יטהר" לפי זה פירושה הבאת הקרבן.
ביבמות (עד: ואילך) מובאת מחלוקת בנושא. מחד גיסא תנא דבי ר' ישמעאל האומר: "בזב בעל ב' ראיות ובמצורע מוסגר הכתוב מדבר", ולעומתו 'תנא דפליג עליה דבי ר' ישמעאל' האומר "בזב בעל ג' ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר, והאי 'עד אשר יטהר' עד דמייתי כפרה".
הסוגיא בברכות סוברת שהפירוש השני הוא הנכון, שהרי היא מביאה ראיה מן הפסוק בהמשך הפרשה (העוסק באכילת תרומה) "רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל", שמחוסרי כיפורים מותרים לאכול תרומה עוד לפני הבאת הקרבן: "ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה". דרשה זו יכולה להיאמר רק אם הפסוק מדבר בחייבי קרבן, ומכאן שהגמרא בברכות סוברת כתנא דפליג עליה דבי ר' ישמעאל, האומר שהפסוק מדבר על מצורע וזב גמורים, והמילה 'ויטהר' בהתחלת הפרשה (לענין אכילת קודש) פירושה הבאת קרבן.
קיימת אם כן מחלוקת האם פרשה זו עוסקת בחייבי קרבן או בפטורים מן הקרבן. כיצד יכולה מחלוקת זו להיות שורש המחלוקת בענין אורך בין השמשות? בכדי להסביר זאת, יש לבאר את הסוגיא בריש מסכת ברכות הנראית בהשקפה ראשונה תמוהה, וכשתתבאר הסוגיא יובן גם הקשר בין שתי המחלוקות.
 
הקשיים בסוגיא בריש ברכות (חלק א')
במשנה נאמר: "מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". ואומרת על כך הגמרא: "מכדי, כהנים אימת קאכלי בתרומה? משעת צאת הכוכבים. לתני משעת צאת הכוכבים? מילתא אגב אורחא קמ"ל: כהנים אימת קאכלי בתרומה? משעת צה"כ. והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא. כדתניא: 'ובא השמש וטהר' – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה". ע"כ. ובדברי הגמרא יש תמיהות גדולות:
א] התנא שאל מתי מתחיל זמן ק"ש, ובמקום לענות תשובה על כך, לימד דין בהלכות אכילת תרומה. הייתכן?
יתירה מזו, הדין 'כפרה לא מעכבא' נשנה גם במשנה במסכת נגעים, ועל כך אומר התוספות (ד"ה והא): "רגילות של משניות לאשמועינן בקוצר אף למה שמפורש כבר". האם התנא נמנע מלהשמיענו את דין זמן ק"ש, רק כדי לחזור פעם נוספת על דין בהלכות אכילת תרומה?
ב] רק מיעוט קטן מבין הטמאים צריכים להביא קרבן לטהרתם (זב, זבה, יולדת, מצורע). לשאר הטמאים די בטבילה והערב שמש אף לקדשים. איך אפשר ללמוד מן המשפט "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" שכפרה לא מעכבא? אולי מדובר בטומאה רגילה שאינה מחוסרת כפרה, אבל בטמאים החייבים קרבן כפרה תעכב?
ג] מה פשר הכפילות "קמ"ל כהנים אימת קאכלי בתרומה משעת צה"כ, והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא"? האם יש כאן שני לימודים ולא רק לימוד אחד?
 
הקשיים בסוגיא בריש ברכות (חלק ב')
גם בהמשך הסוגיא יש דברים הטעונים ביאור. זה לשון הגמרא: "וממאי דהאי 'ובא השמש' ביאת השמש, והאי 'וטהר' טהר יומא. דילמא ביאת אורו הוא ומאי 'וטהר' טהר גברא? אמר רבה בר רב שילא: אם כן לימא קרא 'ויטהר'. מאי 'וטהר' – טהר יומא. במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו ובעו לה... והדר פשטי לה מברייתא: '(משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן) סימן לדבר צאת הכוכבים'. שמע מינה ביאת שמשו הוא ומאי 'וטהר' טהר יומא".
מה פשר ההוא-אמינא "ובא השמש – ביאת אורו. וטהר – טהר גברא"? רש"י פירש: "שיאור השמש ביום השמיני ויטהר האיש בהבאת קרבנותיו". ועל כך קשה קושיית התוספות, ש'בא השמש' משמעו שקיעה ולא זריחה.
תוספות פירש שהמילה 'וטהר' פירושה שהאיש יהפוך לטהור בתחילת השקיעה, ואין צריך לחכות לצאת הכוכבים. לפי פירושם לא היתה הו"א שכפרה לא מעכבא, אלא רק הו"א שאין צורך לחכות לצה"כ, ולא כך משמע בגמרא.
גם תשובת הגמרא "א"כ לימא קרא ויטהר" קשה לשיטתם, שהרי גם לפי ההו"א לא מדובר בעשיית פעולה (הבאת קרבן), אלא בטהרה הבאה ממילא. מדוע א"כ צריך היה הכתוב לומר 'ויטהר'? (כמו שהעיר התוספות בד"ה 'אם כן').
[קושי נוסף בפירוש התוספות הוא, שאת המילים 'ביאת אורו' פירשו על פי דרך ר"ת, המבדיל בין השקיעה הנראית, הנקראת לדעתם 'ביאת אורו', ל'כניסת החמה ברקיע' כעבור שעה מהשקיעה הנראית, המכונה לדעתם 'ביאת שמשו'. גם פירוש זה מוקשה, כי לפיו יוצא שעל שאלה זו אין הגמרא עונה. כי התשובה "א"כ לימא קרא ויטהר" עונה רק על חלקה השני של השאלה ('וטהר' – יומא או גברא), ולא על חלקה הראשון (ביאת אורו או ביאת שמשו).
מלבד זאת, יש לזכור שאת פירוש תוספות יכול לקבל רק מי שמקבל את שיטת ר"ת בנוגע לשתי שקיעות. לאחר שלא קיבלנו דעה זו, עלינו לחפש פירוש אחר.]
 
יישוב הקשיים בסוגיא בריש ברכות (חלק ב')
לכן נראה לבאר כי ההו"א בגמרא היא זו: "ובא השמש" – שקיעה, "וטהר" – גברא בהבאת קרבנותיו. וזה פירושו: לאחר הטבילה יש צורך בשני דברים, שהם השקיעה והבאת הקרבן. החייבים בקרבן מותרים בתרומה רק לאחר הבאת הקרבן, ולשאר הטמאים מספיקה השקיעה.
מפירוש זה יוצאות שתי נ"מ: א] כפרה מעכבא מלאכול בתרומה. ב] אין צורך לחכות לצאת הכוכבים, וכבר בשקיעה מתחיל הלילה.
אמנם, לא מסתבר שכבר רגע השקיעה ייחשב לילה גמור, שהרי יש עדיין אור מרובה, ומקרא כתוב "לאור יום ולחושך לילה". ולכן צריך לפרש כי המילים "ובא השמש" לא מתייחסות על רגע השקיעה, אלא על הרגע שבו רב החושך על אור השמש, אף שאינו חושך גמור. וזו כוונת המשפט "ובא השמש – ביאת אורו הוא".
דוחה הגמרא את ההו"א "אם כן לימא קרא ויטהר". שהרי לפי ההו"א על המיטהר לעשות פעולה של הבאת קרבן, ואינו נטהר מאליו. אם כן היה הכתוב צריך לנקוט לשון 'ויטהר' המתאים לעשיית פעולה. ומכיון שנקט הכתוב במילה 'וטהר' המורה על טהרה הנעשית מאליה, צריך לפרש זאת על היום – "טהר יומא".
[ויש מקום לשאול: הרי יש אפשרות שלישית ללמוד את הפסוק, וזוהי: "ובא השמש" – ביאת אורו, "וטהר" – גברא מאליו. ולפי פירוש זה אין צריך לחכות לצאת הכוכבים, וכפרה לא מעכבא. (וכך ודאי לומדים הירושלמי ורבא הסוברים שא"צ לחכות לצה"כ). מנין לגמרא לא לפרש כך?
התשובה היא: אי אפשר לפרש שהאיש יהיה טהור מאליו בביאת השמש, משום שלדעת הגמרא בברכות הכתוב מדבר בחייבי קרבן, ועד שלא יביא כפרתו אינו יכול להיקרא 'טהור'.
וכשם שבתחילת הפרשה (לענין אכילת קודש) המילה 'יטהר' כוונתה בהבאת קרבן, כך בסוף הפרשה (לענין אכילת תרומה) המילה 'טהר' גברא יכולה להתקיים רק לאחר הבאת קרבן.]
לסיכום: את הפסוק "ובא השמש וטהר" ניתן לפרש בשני אופנים, וביניהם שתי נ"מ. לפי אופן א' כפרה לא מעכבא ולילה מתחיל רק בצה"כ, ולפי אופן ב' כפרה מעכבא ולילה מתחיל מוקדם יותר מצה"כ.
 
יישוב הקשיים בסוגיא בריש ברכות (חלק א')
עתה נוכל לענות על השאלות ששאלנו לעיל. שאלנו: איך יתכן שהתנא לא ענה על השאלה "מאימתי קורין את שמע בערבין"? התשובה היא: התנא ענה על שאלה זו. שהרי הזמן שבו הכהנים נכנסים לאכול בתרומה מפורש בפסוק "ובא השמש וטהר", כלומר בצה"כ.
על כך שאלה הגמרא: מדוע מפנה התנא לפסוק, ולא אומר בפשטות "משעת צה"כ"? תשובת הגמרא היא: אם התנא מפנה לפסוק, חייב להיות הזמן מפורש בפסוק, שהרי אחרת אין תועלת בהפניה לפסוק. הדבר מוכיח שיש לפרש את הפסוק באופן "ביאת שמשו וטהר יומא", ולא באופן של "ביאת אורו וטהר גברא". שהרי לפי האופן השני לא מפורש בכתוב הזמן אלא רק מובן מסברא (כמוסבר בפסקה הקודמת).
מן הלימוד באופן זה יוצאים שני דינים: א] לילה מתחיל רק בצה"כ. ב] כפרה לא מעכבא. וזו כוונת המשפט: "קמ"ל כהנים איכת קאכלי בתרומה משעת צה"כ, והא קמ"ל דכפרה לא מעכבא".
 
מערבא
אלא שעל דברינו יש לשאול את קושית תוספות (ד"ה דילמא) על דברי הגמרא "במערבא בעו לה מיבעיא והדר פשטו לה מברייתא סימן לדבר צה"כ". מדוע היה להם צורך להביא ראיה מהברייתא שהלילה מתחיל בצה"כ, הרי הראנו שהדבר מוכח מהמשנה?
התשובה היא: את דברי המשנה "משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן" ניתן להבין בשני אופנים: א] משעה שמותר להם מן הדין לאכול, וכך בודאי הבינה הגמרא. ב] משעה שהכהנים נוהגים להיכנס לעיר "דמקוואות שלהם היו בשדה" (כך פירש בעל תפא"י). מובן שהדיוק שהוצאנו מהמשנה נכון רק לפירוש א', שלפיו המשנה מפנה לפסוק. אך במערבא (ארץ ישראל) למדו כפירוש ב'. שהרי היתה מצויה אצלם אכילת תרומה, ואת המשפט "משעה שהכהנים נכנסים" הבינו כענין מציאותי ולא כענין דיני. ולכן לא יכלו להוכיח מהמשנה כיצד לפרש את הפסוק.
 
המסקנה העולה מהדברים
הפסוק בתורה היכול ללמדנו מתי מסתיים היום ומתחיל הלילה הוא "רחץ בשרו במים, ובא השמש, וטהר, ואחר יאכל". המשמעות הפשוטה היא שכאשר שוקעת השמש נטהר האדם, ומכאן ששקיעת החמה הוא הזמן שבו מחליף הלילה את היום. מכיון שלא מסתבר שכבר ברגע בשקיעה יתחיל הלילה, שהרי עדיין מרובה האור, צריך לפרש "ובא השמש" – ביאת אור השמש. כלומר, כאשר יסור אור השמש והחושך יהיה מרובה ממנו. זמן זה (מהלך 3/4 מיל לדעה אחת, ראיית ג' כוכבים לדעה אחרת) הוא הזמן שבו מתחיל הלילה.
אמנם, מי שסובר שפרשה זו עוסקת בחייבי קרבן (כדוגמת הגמרא בברכות), אינו יכול לפרש כך את הפסוק. שהרי כיצד אפשר לומר על האיש "וטהר" והוא עדיין מחוסר כפרה? לכן לשיטתו צריך לפרש את המילה "וטהר" באופן אחר. או שיטהר האיש בהבאת קרבן, או שיטהר היום בצאת הכוכבים. לאחר שהוכח שהבאת קרבן לא יכולה להיות הפירוש הנכון, לא נותר אלא לפרש "טהר יומא", ומכך יוצא שהלילה מתחיל רק בצאת הכוכבים.
יוצא מכך שהמחלוקת האם הפרשה עוסקת בחייבי קרבן או בפטורים מקרבן, שהיתה בין 'תנא דבי ר' ישמעאל' ל'תנא דפליג עליה דבי ר' ישמעאל', יוצרת מחלוקת בפירוש הפסוק "ובא השמש וטהר". תנא דבי ר' ישמעאל ילמד כפשוטו: "וטהר" - גברא מאליו עוד לפני צה"כ. החולק עליו שלא יכול ללמוד כך (כי הגברא עדיין מחוסר כפרה ואינו טהור), ייאלץ ללמוד "וטהר" - יומא בצה"כ.
מכאן, שתנא דבי ר' ישמעאל יסבור שהלילה מתחיל עוד לפני צה"כ , כדעת רבא והירושלמי, ולאחר מכן הגאונים והגר"א. (וכזכור, בירושלמי אכן מובא תנא דבי ר' ישמעאל כמסביר מדוע הלילה מתחיל עוד לפני צה"כ). ו'תנא דפליג עליה' יסבור שהלילה מתחיל רק בצה"כ, כדעת רוב הסוגיות בבבלי (ברכות ב. פסחים ב. מגילה כ.), ולאחר מכן רבנו תם.
מקור המחלוקת מתי מתחיל הלילה מצוי אם כן במחלוקת תנאים.