משנתו של ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל

מחבר: הרב י.י. ויינברג

דעות גיליון ט', 1959

מילות מפתח: הירש, מנדלסון, ישראל מסלנט, השכלה דתית, טעמי המצוות, היינמן יצחק, תרבות יהודית, לימודי חול.

התוכן:

דברי מבוא

תקופתנו טבועה בחותם ההתעוררות הדתית

שיטת הירש ותורתו ביהדות

1.מה גרם להצלחת שיטתו?

2.הסוגים השונים של הדתיות

3.דת "ו"דתיות"

4.מהי מהותו של הרגש הדתי "

5. תשובתו של קנט

מקור הדתיות הגויית: הרגשת התלות והחולשה

1.הפילוסוף שלייערמאכער

2. הפילוסוף גיאורג זימל

הדתיות היהודית

1. הדתיות היהודית - תכונה אימננטית של עם ישראל

2. השפעת הנצרות על מאמיניה

3.הדתיות הישראלית

4.היהדות והחיים

5.צמצום היקף הדת

6.נפילת חומות הגטו

7.הופעתו של הרב הירש

8. עמדתו של הרב הירש בשאלת לימודי חול

9. יהדות ותרבות במשנתו של הרב הירש

10. ביקורת על הפילוסוף משה מנדלסון

11. ביקורת על דבריו של ד"ר יצחק היינמן

12. ביקורת על הרב הירש

13. שכלול הקהילה ושיפור סדרי בית הכנסת ומנהגי עבודת ה'

14. ליחס בין החברה הגבוהה והירש

15. על טעמי המצוות שבתורת הירש

16. הביקורת על טעמי המקרא של הירש

17. שיטתו הסמלית של הרב הירש

18. דתיות ותרבות; "השכלה דתית"

19.רבי ישראל מסלנט

20.הירש והבעיות של ימינו

21.במדינת ישראל

דברי מבוא

כשאנו באים לתאר דמותו של הרב הגדול שעמד ליהדות המערב בשעת משבר רוחני שכמוהו לא היה מזה כמה מאות שנים לפנים, אסור לנו לצמצם את מבטנו על פעילותו הציבורית, החינוכית והספרותית בלבד, אלא צריכים אנחנו - בשביל קבלת לקח היסטורי וקבלת הוראת דרך - להבהיר לנו את התורה והשיטה המיוחדת שהלך בה המורה הגדול ושעל ידה הצליח לא רק בעיצוב דורות שלמים ובסיגולם לקבל על עצמם את המשימה הגדולה של נושאי דבר ה' בעולם הגדול והזר, אלא עוד יתרה מזו: בעיצומה של משנתו פתח את השער להתחדשות ולהתנערות רוחנית לשם החייאת התרבות הדתית והפראתה בשביל כל ענפי החיים וסעיפי המחשבה. עובדה היא שאותה תנועה גדולה שקמה עשרות שנים אחרי מותו של הרב הירש, ושהכריזה בקולי קולות על "השיבה למעיינות היהדות", ואותה מהפכה פנימית בלבם של חניכי התרבות האירופאית לשוב ולהעריך מחדש את ערכי הדת והמוסר של תורת ישראל העתיקה - מכוחה וכוח כוחה של יצירת הירש באה לעולמנו. רק השתפכותו של הזרם הדתי שנבע מספרי הירש הוא שכונן את השיבה ליהדות והוא שהשפיע השפעה מכריעה על אנשים בני חוגי תרבות זרה שלא מצאו עוד כוח ועוז בנפשם לשוב למסורה הדתית הקדושה, להיאחז בגוף הלאומי להידבק בעבודה לאומית מאומצה לשם הצלת עצמם מכיליון גמור ומטמיעה רוחנית מנוולת. חזונותיו הנהדרים של הירש הם שהיוו את הגרעין הראשון, את ראשית ניצני התחייה הלאומית שקמה ונתעוררה בקרב חוגים רבים של מתבוללים ושטופים בזוהמת ההתכחשות הלאומית. קולו החזק של הירש הוא שהקיץ את המצפון היהודי שכבר נעקר מן הלב מחמת שוויון הזכויות החוקי והפוליטי ויצר הרע של החיקוי התרבותי, והוא שהוביל באחרונה, בעזרתן של נסיבות פוליטיות וחברותיות, ליקיצתו של חפץ הגאולה. תורת הירש, יותר משצריכה היא להיות עניין למחקר היסטורי בשביל תולדות הרוח והתנועות הרוחניות שקמו בישראל בתקופה האחרונה, טעונה לימוד מעמיק בגלל אקטואליותה וחיוניותה. דבריו של הירש הם בעלי ערך גדול לחיינו בהווה, דברים שיש בהם לרוות ולהפרות את שדה חיינו הדתיים בפרט והרוחניים בכלל.

חיים אנו בתקופת מעבר רבת לבטים ומשברים, תקופה של התפוררות תרבות עתיקה ומקודשת, וניסיונות קלושים של דילטנטים רציונליים הרוצים לבנות לנו תרבות חדשה על יסודות שאולים מתרבויות זרות, ניסיונות שאי אפשר להם שיצליחו מחמת שני טעמים: מחמת חוסר מקוריות של מחשבה יהודית עצמאית ומחמת חוסר דתיות בוקעת ועולה ממעמקי הנשמה היהודית. לפיכך שומה עלינו לשוב ולפקוח את עינינו על משנתו של הירש ולשאוב ממנה אותם הערכים המחשבתיים שיש בהם כוח להפראת היצירה החדשה והעלאה רוחנית לאומית. אין אנו עשירים כ"כ עד שיהא מותר לנו לפסוח על הוגה גדול כמידתו של רש"ר הירש, שאליבא דכולי עלמא יש לחושבו כאחד היוצרים הגדולים בשטחה של המחשבה הדתית.

תקופתנו טבועה בחותם ההתעוררות הדתית

תקופתנו הנוכחית טבועה בחותם ההתעוררות הדתית; אופיינית לגביה התגברות ניכרת של הרגש הדתי בקרב הנוער. אף הסופרים החילוניים הכירו בכך שאי אפשר לנשל את האלוקים מן הלב. אותם הניסיונות הרוצים לשחרר את האדם מן האופיום של הדת כביכול ולהעמידו על קרקע של חיי חולין ריאליים שאין בהם אלא עבודה גופנית של משק וכלכלה בלבד נחלו כשלון גמור ומוחלט. בעקבה של התרבות המטריאליסטית באה עזובה מוסרית מבהילה. אותה הפקרות של פראות מינית שהתגברה בימינו אינה אלא תוצאה ישירה של פריקת הריסון הדתי; שאין ריסון אחר ליצר הבהמי הטבוע באדם אלא הריסון הדתי, שהרי בנימוקים של התפלספות חופשית ושרירותית אפשר לטהר את כל השרצים בעולם; כמו כן הכפירה הדתית מביאה לידי קרירות נפשית ואדישות גמורה לגבי כל ערכי רוח ותרבות מוסרית וסופה ריקנות משעממת ויאוש מרעיל.

תקופתנו נעשתה אפוא לזמן של חיפוש אלוקים, של חקירה אחריו ורצון להגיע אליו בשעה העלולה להיות מכרעת בחיי האומה. אל לו לנוער החרדי לשבת בחיבוק ידים, אלא מוטל עליו לעמוד על המשמר ולהורות את הדרך לנבוכים. אין הנוער החרדי רשאי לפחוד מפני שאיפות הנוער החדיש להתחדשות ולהתנערות דתית. משום שלא הרי התחדשות והתנערות דתית כהרי התנועה לתיקונים בדת בימי שגשוגו של הליברליזם במערבה של אירופה. המתקנים בשעתם שאפו בעיקר לפרק מעליהם את עול המצוות המעשיות, להפקיע מן הדת את כוחה החיוני ולפנותה מעולם העשייה לקרן זווית של ההיכל שאף הוא נועד רק לימי בטלה של חגים ומועדים. אך לא כן השואפים להתחדשות דתית בימינו. יודעים הם כי דת פירושה שישעבד האדם את רצונו לרצונו של בורא עולם אלא שהם שואפים לגילוי חדש של אור הדת ולמתן חדש של תורת אלוקים הקדומה; הם רוצים לקבל את התורה האת לא רק כדבר שבא להם בירושה מאבותיהם, אלא מתוך הוויה פנימית עמוקה ומתוך בחירה עצמאית משתוקקים הם להגיע לקבלת התורה ולרכישת האמונה ע"י זכותם הם ובחסדי ה' עליהם הם.

ישנו צימאון דתי בלב הנוער. הוא מתגעגע לערכי הדת שירוו את צימאונו זה, אבל חסרים המורים שיעזרו לו למצוא ביסוס חדש לאמונה שהתמוטטה בלבו. דורשים ממנו משמעת ואין מי שיסביר לו את המשמעות הדתית, שיגלה לו את האופקים הגדולים בחיי דת מלאים ושלמים. כזה הוא המצב הנפשי של מבקשי דת בימינו. מנקודת ראות זו אני רוצה להעיף עין על תורת הירש, שבה אולי ימצא הנוער התוהה את המלה הגואלת ללבטי נפשו.

שיטת הירש ותורתו ביהדות

מהותה של תורת הירש ושיטתו מהי? מהו חידושה בין בתוכן ובין בצורה? תורה זו, שיטה זו, נתנה בשעתה לתועים, לעייפים ולנבוכים - כוח חדש, התוותה דרך לעומדים על פרשת דרכים, וכוחה היה אתה למשוך אל הדת כבחבלי קסם אף אלה שכבר התרחקו ממנה מרחק רב. מה היה אפוא הכוח המניע והגורם הפועל להשיב לב בנים נדחים לחיק הורתם שנראתה להם דוויה וסחופה?

מה גרם להצלחת שיטתו?

נקל להוכיח שלא כוח התעמולה המיוחד שבו חונן הירש גרם להצלחת המפעל: אמנם הפליא לעשות בקסם מילתו המדוברת והכתובה; אמנם גדול היה כוח ההשפעה של אישיותו שהייתה גבוהה בשאר רוחה משכמה ומעלה מבני דורה; אמנם הרגישו שכאן אישיות מדברת שהתמסרה לאמונתה בכוח אש קודש, שכאן שר וגדול הוא המדבר. אבל אין זה מספיק אף במקצת לבאר את עלילותיו ואת הצלחתו של הירש; כי לא ברכישת לבבות לרעיון חדש ולא ביצירת הלך רוח מיוחד והכשרת הלבבות לקליטת רעיונות ותכניות חדשים הכתוב מדבר כאן.

בימים ההם עדיין היו ידיעות היהדות פחות או יותר נפוצות. ידעו את היהדות אלא שהתנכרו לה בזדון ובהכרה ברורה, בני הדור ההוא לא היו בבחינת תינוקות שנשבו; אדרבא ברבים מהם כאב לבם על ניתוק הקשר עם נצח ישראל, אלא שתקף אותם בולמוס היציאה מתוך "חומות הגטו" לעולם החוץ שנראה להם כולו מלא אור החופש ואור החכמה כביכול. הם ראו את רחוב היהודים מוקף חומה המבדילה את יושביו מיתר תושבי הארץ, וברצותם לסתור חומה זו הרימו גרזן גם על החומה שאינה נראית, על האינדיבידואליות הדתית והתרבותית היהודית. הם רצו לחדור לתוך החברה המקולטרת והמודרנית. אבל יהדות "נושנה" וחברה מקולטרת משמעותן שני קטבים מתנגדים זה לזה. זרם הזמן היה מכוון לחילופה של תורת היהדות העתיקה שחבשה את נתיניה בכלא הגטו השנוא בתורה חדשה המתאימה יותר לטעם הזמן וראויה להסתגל לתרבותו של העם השליט. נדמה להם שיש כאן הכרח גמור ומוחלט בחילוף צורת חיים ובדחיית הישן כדי להיכנס לעולם הנכסף, וכל כמה שכבירה הייתה השפעתה של האישיות "הירש", הלא לא הגיעה לידי אדירות כזו שתהא יכולה להתגבר על פעולתה ההרסנית של תרבות כל התקופה כולה. לא בגייגר וחבריו הוטל עליו להלחם, אלא בגוף החיים ובסערות הזמן תקיפות הכוח, ואיך יעמוד כוח השפעתו הסוגסטיבית של איש יחיד, ואפילו הגדול ביותר, בפני זרם כביר שיצא ממקורות עמי התבל והיה סובב גם את אחינו בני ישראל בארצות המערב? מהו אפוא הביאור למפעל ההצלה של הירש?

סובר אני שאת הביאור הנכון אפשר למצוא ביסודה של הקונסטרוקציה הנפשית שבדתיות הישראלית. הרב הירש חולל תמורה בחוויה הדתית. הוא מי שהיה שומר מסור של תורתנו, מי שנלחם מלחמת האמונה והמסורה הישראלית, מי שלא רצה לוותר אף על אחד מן המנהגים שנתקדשו באומה, הוא הוא שבנה והעמיד מחדש את עולמם הפנימי של חיי הרגש הדתי, בבחינת "שכחום וחזרו ויסדום".

הסוגים השונים של הדתיות

לשם ביאור הדברים האמורים על המפנה החדש בחוויה הדתית שחולל הירש ע"י תורתו וע"י פעולתו החינוכית עלי להקדים דברים על סוגים שונים של הדתיות, שבכללה היא אמנם נחלת כל האנושיות כולה, אבל בגילויה היא מתבדלת לסוגים שונים והשוני הזה הוא שהכריע בתהליך ההתפתחות של עם ועם. עם ישראל, כפי שנראה להלן, נתייחד יחוד לאומי מיוחד במינו במקצוע הדתי. האלמנט הדתי הוא בחינת אב-יצר בכל הוויתו הרוחנית והנפשית של אדם מישראל. העניין הדתי הוא שנעשה לכוח נושא וכוח מכריע בכל משך חייו ההיסטוריים ואמונתו חזקה שכה יישאר לעולמי ועד, והוא, רק הוא, יכריע את גורל עמנו בעתיד בתור עם, בתור חטיבה לאומית מיוחדת.

ולכן שומה עלינו להעמיק חקר בשאלת הדת שהיא שאלת הקיום הלאומי שלנו, שאלת קיום הסב בעמים שהאריך אלפי שנות חיים על פני כל העמים הקדמונים והנהו עכשיו בכניסתו לארץ האבות עומד על פרשת דרכים ומצפה לגזר דינה של ההיסטוריה על גורל עתידו.

"דת" ו"דתיות"

אבל בתחילה עלינו לדבר דברים אחדים על הנושאים "דת" ו"דתיות". השם דת מקיף את הנכסים התרבותיים של האמונה ושל הפולחן. והוא מכיל בתוכו קבלת עול של עיקרי אמונה וכללי חיים שעליהם מתבססת השקפת עולם ושיטת חיים מיוחדת. הדת דורשת ממאמיניה שעבוד, הכנעה שכלית ונפשית ושיעבוד גמור ומוחלט לחובות ולמצוות שהיא גוזרת עליהם. הדתיות היא הרגשה סתומה, רגש לוהט של כיסופים, כמהון ועריגה לדבר מה נעלם ונסתר, לדבר שנמצא מחוץ לתחום התופעות השכיחות שבמציאות האפורה. אמנם הדת עלתה וצמחה מתוך שורש זה של הדתיות הסתומה ומן השורש הזה היא יונקת בלי הפסק, אבל היא עצמה איננה אלא מצב נפשי בנוסח מיוחד ודבר אין להם עם דת ופולחן ולא עם דרישות וצווים.

מהי מהותו של הרגש הדתי

על השאלה מהי מהותו של הרגש הדתי ומהו שרשו הנפשי כבר עמדו חוקרי הפסיכולוגיה הדתית. שאלה זו כבר קמה בימים קדמונים וכבר מני אז החלו לנסות להשיב עליה. יש שהורידו את הדת מפסגתה ורצו לראות בה תולדה של מעשה כזבים ותרמית מצדה של כת כהנים ערומים, שרצו לראות בה רק ריימניסציה אידיאלית של המציאות הבלי אידיאלית של ימים קדמונים בתקופה המיתולוגית של העמים בראשית צעידתם על מפתן ההכרה, ויש שראו בה שריד של המחשבה הפרימיטיבית מתוך רצון להבין את תופעות הטבע ושלשלת התרחשויותיו.

רבים היו ניסיונות הפתרון אבל המדע החדש גילה כבר כי "התחכמותם" של בעלי הפתרונות האלה היא יותר נבערה ויותר מגוחכה מתמימותם ובערותם כביכול של הדורות הפרימיטיביים הראשונים.

לא רק מדע הדת החדיש עוסק בשאלה זו. גם טובי ההוגים הפילוסופיים הפנו את עיונם לחזיון מופלא זה שברוח האנושיות. אפלטון רצה לראות בדת, באלוקים את רעיון הצדק האבסולוטי. שפינוזה ראה בה את רצון האדם להיכנע לפני איזו אבטוריטט נשגב ממנו.

תשובתו של קנט

קנט, הגדול שבחוקרים, ראה באמונה הדתית את יראת האדם מפני מקור המוסר ונימוסי החיים, הסכמה כללית לעקרון שחובותינו המוסריות נובעות ממקור אלוקי. פיכטה שבא אחריו שינה את דברי קנט וראה בדת את אמונת האדם בסדר המוסרי השורר בעולם ובהצלחת הטוב שבו.

כל החוקרים האלה עם חדירתם עמוק עמוק לתוך הסיבות ההיסטוריות והסוציולוגיות שבתופעה זו לא ידעו לספר אף שמץ דבר על מהותו של הרגש הדתי. כולם כאחד רצו לראות בדת, בצורה זו או אחרת, את ההכרה המוסרית של המין האנושי, אבל הרגש הדתי הוא עמוק יותר ומקיף יותר. מדת היקפו היא נשמת האדם כולה בכל מעמקיה ומלא ישותו של הוויתו הרוחנית ובכל עצמת חיוניותה; אי אפשר להכניסו תחת כנפי קטגוריות מדעיות ספקולטיביות ופרגמאטיות.

מקור הדתיות הגויית: הרגשת התלות והחולשה

הפילוסוף שלייערמאכער

הראשון שמצא את ההגדרה הנכונה לשרשו של הרגש הדתי (הדתיות) היה הפילוסוף שלייערמאכער. הוא היה אומר:

הדתיות נובעת מרגש התלות בזולת, הרגש שאין האדם שליט על כל, שיש דבר מה גבוה ממנו. הדתיות משמעותה התמסרות שבלב האדם והתמכרות לאין סופיות. טבע האדם מחייב שהוא דואג לקיום עצמו. כל אדם רוצה להישאר בחיים; כל איש שואף למצוא שדה חרישה בכדי לפתח את הכוחות הספונים בו, כל איש שואף להתפתחות. זהו עיקר יצר החיים.

ברם, תכופות יקרה שהאדם רואה את עצמו עומד מול עולם בגילויו הטבעי והחברתי, ועולם זה עומד לו ולהתפתחותו לשטן בדרך. הוא נפגש במכשולים ובקשיים; כל העולם הסובב אותו, הטבע הדומם, החברה החיה, הכל - מתגעש ופועל נגדו. כאן המקור למלחמת הקיום. מוטל עליו לאסור מלחמה נגד המכשולים והמעצורים, נגד העולם החוסם לפניו את דרך ההתקדמות וההתפתחות. יסוד קדום למלחמה זו היא אמונת האדם בכוחו; עמוק, בתוך יסוד מערכת הרגשות והיצרים החיוניים מושרשת האמונה, שהפעילות והמרץ שניתנו לו לאדם מתחילת בריתו חזקים ועצומים למדי כדי להתגבר ולהבקיע לו דרך מבעד לערבוביית החיים. כך יוצא האדם למלחמת הקיום כשהוא נאפד באמונת הניצחון.

ברם, אמונה זו, איתנה בראשית המלחמה, הולכת ונחלשת עם חדירת הלוחם לעומקו של שדה המערכה. הניסיונות הרבים על כשלונותיהם והנסיגות לאחור במשך המאבקים הקשים מולידים באדם ספקות ויאוש. מתחיל הוא להרגיש את קטנותו ואפסותו בתוך עתרת היצירה האדירה ובתוך אין סופיותם של שפעת החיים והמשחק האכזר של איתני הטבע. וכאן מתחיל המשבר. מכאן הסתירה שבין רגש החיים ויציאתו אל הפועל; בין יצר הפעולה, ההתפתחות וההתפשטות מצד אחד - ובין ההכרה שחדל אונים הוא, הוא רואה כמה קטון הוא בתוך תסבוכת החיים וזרם כוחות הטבע. נקודה זו היא המשבר הפנימי, מקום היוולד ההתנגשות בין רגש החיים הסואן ובין המציאות האכזרית המביאה להכרה שכל רצונו עולה בתוהו, ששאיפותיו אינן יכולות להתגשם, שהוא אסור באזיקים. והנה בא רגע שהאיש העומד במצוקת ייסוריו המבודדים את נפשו - ונעשה בן חורין. ברם, שחרור זה כיצד? אמנם האדם הנתון בחבל המשבר סובר כי רק דרך אחת מובילה לגאולתו, והיא - פסיקת קו ההתפתחות שהביאה עליו את צרת המשבר, והוא משתוקק ומצפה בכיליון עיניים לשעה גדולה זו. אולם למעשה לא כך היא דרכו של השחרור המעשי. ונהפוך הוא: אותם הגורמים שפעלו להתפתחות "שכנגד" האדם הולכים קדימה ביתר תוקף והכרעה. צעדיהם נעשים צעדי און, צילם הולך ומתקרב, ולעומת שהוא מתקרב הוא מתגדל, מתרחב ומטיל אימה עד שהאדם משתעבד לו שעבוד גמור.

ואולם כיון שהגיעה ההתפתחות לכאן נולדת נקודה של משבר חדש, אבל משבר המוביל להתפתחות הצוררת התפתחות זו, המשנה את טיבה ואת טבעה במידה בלתי מפוללת: היא מביאה את הגאולה במקומה של סכנה צפויה.

הפילוסוף גיאורג זימל

וכך היה הפילוסוף גיאורג זימל אומר: הניסיון הפסיכולוגי מלמדנו כי יש אשר כוחות אישיים וזולתיים יורדים לתוך תחום חיינו ופועלים שם בתור גורמים מפריעים. ואולם, אותם הכוחות מאבדים את אופיים זה ומתמזמזים ברגע שמידת תביעותיהם עוברת גבול ידוע. במלים אחרות: יש דברים שבהיותם רק חלק אחד מיסודות החיים, בהיותם דברים רלטיביים התלויים גם ביסודות אחרים הם נעשים לגורמים מפריעים ובלתי מתפשרים עם שאר יסודות החיים. ואילו אותם דברים עצמם נעשים נוחים ומקובלים בשעה שהם מגיעים למדרגת השלטון המוחלט. כך למשל משפט האהבה והרדיפה אחר הכבוד: הם מפריעים את החיים הפנימיים, הם אינם מתפשרים עם יתר השאיפות הפנימיות. אבל יש שיצר התאווה מתגבר כל כך עד שהוא מעמיד את עצמו במרכז הנפש ומכניע אליו את כל השאר שבנפש. ברגע זה נוצר בסיס חדש לקיום האישיות. אחדות חדשה הולכת ונבנית. אין מקום למלחמה, כי נוצרה יחידה חדשה, יחידה שבראשה עומד אותו רגש מרכזי.

כך גם הדין במלחמת האדם לקיום עצמאי ולפיתוח כוחותיו: הייאוש מתגבר והולך, עריצות תבל ואכזריות חיים איומה הולכת וגדלה לעיניו, והחיים הסובבים אותנו נעשים יותר ויותר שחורים. אבל מתוך העננים האלה מתחיל לזרוח לנו אור של הכרה חדשה שלא אנחנו היחידים בתבל, שאין בכלל עצמאות לאדם יחיד. קול מתעורר באדם פנימה וקורא אליו: טעית, בן אדם, במחשבתך שרצונך בלבד הוא אדון לצור צורת חייך, להנחיל לך ניצחון קיומך ולהבטיח לך פריחה ושגשוג. לא ולא! כחך לאפס נחשב. רק הרצון הוא ברשותך, ואילו ההצלחה היא ביד זולתך. הכל תלוי במזל והוא נפלא ומוזר במהלכיו; לפעמים יזריח לך את שמשו ויגיש לך בין רגע את מבחר הונו, אצבע לא תנקוף ואושר מוכן לך אשר אף בחלומך לא ראית, ויש אשר תיעף ותיגע ונפתולי ייסורים ממושכים נפתלת בעד נכס יקר לך, והנה יד שלוחה ותיקח את המעט שבידך בצחוק אכזרי לזיעת אפך ויגיע כפך. כאן מקור הרגש של אפסות רצוננו המוחלטת, של תלות מוחלטת בנעלם הגדול והמבעית. אולם פה גם מקור התמורה ברוח אנוש. היחיד מרגיש את עצמו קשור בדבר מה כללי מקיף ועליון שממנו הוא נובע ואליו הוא חוזר, אליו הוא מתמסר ומתמכר. בעיקר פירושה של התמכרות זו הריהי ביטול היש, ביטול עצמאותו של היחיד, ויתור על כוחות עצמו, ויתור על חיי עולם הזה ועל שפעת תענוגיהם, ויתור על רכושו ועל תקוותיו לעתיד.

הדתיות היהודית

הדתיות היהודית - תכונה אימננטית של עם ישראל

תיאור פסיכולוגי זה של פילוסופים גרמניים המסביר את הזיקה שבין הרגש הדתי ובין מלחמת הקיום ותאוות הכיבוש אין לו שום תוקף לגבי הדתיות היהודית שהנה מסוג אחר לגמרי. הנשמה היהודית היא דתית מתחילת יצירתה, היא נתברכה בכוחות דתיים ראשוניים בלתי תלויים בנסיבות היסטוריות ובמאבקי האדם עם נפתולי הטבע. ראית הערכים הנשגבים שמחוץ לספירת השכל והחושים היא הנקודה החיונית ביותר במרכז חיי הנפש של אדם מישראל, והרי כאילו יש לו הרגשה בלתי אמצעית של מגע עם רוח אלוקים המרחפת על פני היקום. הקישור עם האלקות הוא לאדם מישראל משום צורך חיוני ממש, לפי שרק קישור זה מאפשר לו את עמדתו בתור יצור רוחני העומד למעלה מהמציאות הגשמית. קישור נפשי זה מוצא את ביטויו הנכון בפסוק "כל עצמותיי תאמרנה ד' מי כמוך". וכאן עלי לחזור בקיצור תמציתי על דברים שכבר העליתי בספרי "לפרקים" ובספרי "עם הדת" (גרמנית) על ההבדל הרב שבין הדתיות של העמים האחרים ובין הדתיות היהודית. העמים הקדמונים - אני מסיק שם - היו בעלי דת, אבל מחוסרי דתיות. מהות דתם היתה מעין פירוש לתופעות הטבע, להסביר את הקשר שבין מאורעות הטבע השונים עד כמה ששכלם הבלתי מבוגר תפס אותם. אמונתם באה להם מתוך חקירה או הסתכלות ילדותית בטבע ובמראותיו. ואילו דתיות אמיתית איננה תוצאה מהסתכלות בעולם החיצוני, אלא להפך: כל כולה היא ריכוז פנימי של חיי הנפש הכמהים ונכספים לשרשם הרוחני המקורי שהנהו באמת היסוד היחיד להויתם האנושית והעורק החי לתודעת אנושיותם.

אין הדתיות נזקקת לפתרון מאורעות הטבע והשתלשלותם. היא רואה בכל הנגלה לעיניה ראיה דתית וראיה זו היא הטובעת את צורת העולם ומלואו. "העולם הוא היצור שלה". העמים הקדמונים היו בעלי דת ואמונה אבל לא היה בהם כלום מן הדתיות. אף היחס שלהם אל דתם היה בלתי דתי. אי תקיפותם הדתית וקלות הדעת שבה היו מחליפים אמונה באמונה אחרת ואליל באליל מובנת לנו רק מתוך כך שיחסם אל הדת היה יחס של אמונה דמיונית, של היפותזה פרימיטיבית אבל לא של דתיות עורגת וכמהה, של דתיות בוערת במעמקי הנפש.

ואף העמים החדשים, שלכאורה יש בהם גם מן הדתיות האמיתית, הנה מכיוון שלא זכו להארה אלקית ולהשראה עליונה במעמד הגדול של הר סיני, ולפי שדתיותם הורכבה בהם מן החוץ ולא נבעה מתוך מעמקי טבע הויתם - נכנסה ערבוביא ברוחם ונגרם להם כשלון מוסרי ורפיון החיים. אני מדבר על המעולים שבין בעלי הדתות הנכרים, חושבי מחשבות שבהם שעוסקים בשאלות דתיות ברצינות הראויה במגע נפשי הדרוש, ולא על המון המאמינים הפשוטים שלגבם אפשר לומר שאין בינם ובין עובדי האלילים הקדמונים אלא הבדל בדרגות השכלה ושינוי הצורות שבפרימיטיביות ילדותית. אבל דווקא אצל המעולים שבהם אנו מכירים היאבקות פנימית מתמידה בין דתיותם ובין טבעיותם. הורתה ולידתה של דתיותם באה מתוך משבר נפשי עמוק. רצון החיים התאוותניים ורצון של כבוש עולם ומלואו התנגש עם הכוחות האיתנים של הטבע ועם המוקשים והמכשולים של החברה ולא יכול להם, ואז התפוצץ ונשבר. מתוך חווית האין של "האני" הפעוט, מתוך תחושה מזעזעת של אפיסות כוחו לעומת איתני הטבע הגיע האדם הנוצרי להרגשה דתית. הדתיות שימשה לו גאולה מכבלי המציאות שלא נכבשה, וגאולה מייסורים של הרצון הנשבר. מכאן אנו מבינים איך הגיעה הנצרות לשלילת החיים ולבריחה מעולם הזה ומן החיים שבו.

השפעת הנצרות על מאמיניה

ואנו מבינים מדוע משפיעה הנצרות במידה כה פחותה על אפיים של מאמיניה. כי דתיות שנולדה מתוך משבר נפשי אין לה אידיאל אחר ורגש עולם אחר אלא זה של התמסרות פסיבית בלבד. תפיסה כזו שאין לאדם שום השפעה על המתרחש בחיים בהכרח מביאה לפסימיות עמוקה. ונזירות מן החיים זו היא הגאולה הנוצרית. אבל, מצב נפשי כזה אינו בר קיימא. בנפש האדם קיים כוח עצום יותר: רגש החיים הסוער, תאוות הכיבוש והניצחון במלחמת הקיום. וכיון שהנצרות לא יכלה לשבור את יצר הכיבוש והניצחונות הטבועים בעצם הויתם של העמים, הרי לא נשאר להם מפלט אחר אלא ההשתמטות מן הצווים הדתיים או דחיית הדת לתוך המנזרים השוממים, בתי מקלט לנזירי עולם היושבים והוזים הזיות ודמיונות שאין להם קשר עם ישובו של עולם. וכך הגיעה התפתחות העמים בהכרח טבעי למה שהגיעה. הדת הנוצרית קיבלה מעובדי האלילים שלעבר צורה אלילית כמעט, שבשמה הם נלחמים, מדכאים ומענים, כובשים ומכניעים. ומכאן המקור לשנאת עולם לעם עולם. לא הכפירה בעיקרי אמונתם גרמה לשנאה נבערה זו, אלא היחס הספקני של היהודי לצביעות דתית שלא נשתחררה עוד מן האלילות הקדומה. טבע האדם שהוא שונא למי שמטיל ספק בתמימותו וטהרתו הנפשית.

הדתיות הישראלית

ולא כן הדתיות הישראלית, אין היא ילידת המשבר שבנפש, היא היא הדחיפה הראשונה והנביעה הקדומה והעצמית ביותר שבנפש ישראל. כשתורתו בידו ואלוקים בלבו הלכו ישראל לכבוש את ארצם המובטחת להם ולאבותיהם, ליצור להם חיים חדשים ולייסד עולם חדש. לעם ישראל נתגלה אלוקים. מדוע זכה ישראל לגילוי אור אלוקים בצורה מוחשית ונראית שלא זכו לו שאר עמי התבל? לפי שעם ישראל חונן מאז ומקדם בחסד התכונה הדתית. בן ג' שנים הכיר אבי האומה את בוראו - אומרים חז"ל. לגבי אדם מישראל דת הריהי רגש חיים מיוחד, נוסח של נפש, קנה מידה ואופן הסתכלות בטבע ובכל הסובב את האדם. לכן כל הנספג לתוך נפשו מן החוץ עובר דרך האספקלריא של דתיותו. דתיות יהודית אין פירושה אפוא בריחה מן החיים ואי אפשר לה להיהפך לסגפנות נזירית; היא היא גוף החיים ולא רק אמצעי להצדיק או להמתיק את דין החיים. היהודי הוא איש החי את חייו בפנים מיוחדות רק לו לבדו, דוגמת הפילוסוף או האמן הבונים את עולמם משלהם וחיים בו את חייהם הם. חז"ל הביאו רעיון זה במאמרם "כל האומר 'ויכולו' נעשה שותף הקב"ה במעשי בראשית", ז"א שותף פעיל עם בוראו כביכול במעשי יצירה, ולא בבחינה מסתכל העומד מן הצד, צופה ומביט ומשתומם.

לפיכך אנו רואים שהופעת היהדות בעולם לא באה בתור תוצאה של משברי יצירה, אלא בתור גילוי מתפרץ של שפע יצירה. אף סקירה שטחית בתולדות הרוח של עם ישראל מלמדתנו, כי כוח היצירה ויצר היצירה של עם ישראל התפרצו בעיקר בשטח הדת, וכל מה שיצר בשטח זה היה מקורי וגדול באמת והוא שהביא אושר וכבוד ותפארת לנו בני ישראל, ואושר רוחני מוסרי לעולם כלו. אחת היא אם הודו בכך או התכחשו לו ובעטו בו.

היהדות והחיים

לפיכך אנו רואים כי הדת היהודית לא הביטה על החיים בעיניים זועמות ולא חשבה אותם לצריה. מאידך גיסא: מעולם לא הורגשה דת ישראל אצל מחזיקיה "כאבן נגף" בדרך החיים. כי הדת עצמה היא תוך תוכה וטיב טיבה של פעולת חיים אמיצה ובריאה. מעכשיו אנו מבינים כי אי אפשר היה לדת הישראלית להצטמצם בגבולות הפולחן הדתי שבבית הכנסת בלבד, אלא שבהכרח שאפה להקיף את כל תחום החיים ולהשתלט עליהם שלטון גמור: החקלאות, היחסים ההדדיים שבחברה וכן כל מעשי יצירה, באמנות, במדע, ובפוליטיקה - כולם כולם קבועים בחותם הדת ומצוותם בכך. לא היו רק נזירים קדושים, אלא גם אנשים גיבורים בחיים ואנשי מעשה מלאי חדות חיים ופעולה. ושגורה האימרה בשם אחד מרבי החסידות לפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", שאין הכוונה רק לסוף מעשה ולתוצאה המבוקשת, אלא גם לעצם העשייה והמלאכה הממשית שגם היא מקודשת בקדושת הדת, ושהיא תנאי שבלעדיו אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בעמו. כל כך אמיץ הוא הקשר בין חיי המעשה ובין דת ישראל.

ועל כן דת זו היא גם אוניברסלית וגם לאומית בעת ובעונה אחת: אוניברסלית לפי צורת עולמה הנישאת בחובה, ולאומית בבחינת כוח יצירתה. אין דת ישראל רוצה לעקור את האדם הישראלי מקרקע צמיחתו ולטעת אותו בתחום אחר; רק רוצה היא להשפיע על כל האדם כולו ולהכשיר את כל לבו, את הגיגיו ואת כל מעשיו. כל מה שבשם אנושי יכונה אין היא מתנכרת לו, כי יהדות פירושה - לפי מבטאו של הרב הירש - אנושיות מושלמת ומשוכללת, אנושיות יהודית (א"צ איגרת ט"ו). כך היה מצב הדברים לפנים בארץ ישראל, כך בזמן התנאים ואמוראים וגאוני בבל ובחלק גם בספרד בתקופת הזהב של יהדותה. היהדות לא הייתה לישראל מעין סבל, מעין פרשה של קורבנות ממושכים. היהדות הייתה להם גוף החיים במלואם. פירוד בין דתיות וחיוניות בתור שני כוחות מובדלים או מתנגדים זה לזה לא נכנס בגדר המותר.

בימי מסעי הצלב הנוראים חל שינוי כביר. הרדיפות הנוראות, ההדיפה מתחומי חיים שונים, שלילת האוויר לנשימה והגבלת חופש התנועה פגעו פגיעה קשה גם בכוחו הדתי של אדם מישראל והחלישוהו.

צמצום היקף הדת

בד בבד עם דלדול חיינו הלך הלוך והצטמצם היקף הדת. שטחי חיים רחבים על כל תפקידיהם וגורמיהם החשובים הוצאו באכזריות רשע מיד האומה ומיד דתה. הנשמה העברית נקרעה קרעים קרעים, פסקה מישראל השמחה השלמה שמקורה בתום ההתאמה שבין הנפש ובין החיים. פסקה הדת להיות דבר שבחיים ועל כן חדלו החיים בהכרח להיות דבר שבדת, החיים הממשיים פשטו את צורתם הדתית ונעשו לדבר שבחולין.

המלה "חיים חילוניים" שהיא זרה לרוח ישראל נוצרה בחשכת הימים ההם. הרגש הדתי חדל לינוק במישרין מרגש החיים ולהיות ביטוי מותאם לכוח איתנים האצור בנשמה היהודית, ורק ניזון מפחד המות ואימת העונשים החמורים שיבואו אחריו. ודאי שהאמונה בשכר ועונש היא אחד העיקרים היסודיים שבדת ישראל ואין שום דת יכולה לוותר על עיקרון זה הקשור קשר טבעי באמונה של כוח עליון פוקד ומפקח כמו שהגדיר יפה רב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות"; אבל שימוש היתר והעמדתו במרכזה של ההרגשה והחוויה הדתית ועשייתו לכוח הדוחף היחיד בקיום המצוות משקיע את האדם בתהום הצער והתוגה וגורמת לתשישות רוחנית - דבר שכבר גדולי החסידות הצביעו עליו ונלחמו נגדו. (ראה אגרות צפון, י').

נפילת חומות הגטו

"התפלגות החיים" במשמעות המתוארה למעלה שהשתלטה בין חומות הגטו הביאה בהכרח טבעי לידי נקיטת עמדה שלילית לגבי קנייני חיים; רוח ישראל נתעטפה שחורים ונתלבשה אדרת נזירים וסגפנות זרה לרוח היהדות. הגטו עמד מאות בשנים והוא אמנם העמיד בתוכו אנשים גדולים צדיקים וקדושים שהשקיעו את כוחם ומוחם וליחם בלימוד התורה וקיום מצוותיה וחדות ה' היתה מעוזם ואושרם בחיים. הם עלו ונתעלו במעלות הרוח וזכו להשראה עליונה שרוממה אותם מעל לחשכת הגלות ומרירותה; הם נהנו מזיו התורה ושכינת קדושתה שרתה על הגיגם ושיחם על כל מעשי ידיהם.

ברם, בתוך חומות הגטו גדלו המון אנשים שצימאון לחיים בער בהם, אבל סגירת הדרך להגיע אליהם דיכאה והדעיכה את נפשם והם נעשו עטופי צער וירדו לעומק המלנכוליה הסיגופית. אבל היום בא, רוחות חדשות וחזקות נשבו בעולם. חומות הגטו נפלו ושקעו תחתיהן. נחשול של תקוות אור וחופש אפשרות של חיים ומעשי יצירה, צבירת הון ורכישת מעמד חברתי הגון הציף את הפינות הנדחות ואת יושביהן משוללי הזכויות היסודיות. הצימאון לחיים בריאים ושלימים שהוא טבעי כל כך ליהודים, צימאון זה שדוכא מאות בשנים נעור מחדש בסער וברעש. בעקב המאורעות המהפכניים באה עדת ישראל עד משבר. הדתיות החד צדדית שוללת החיים וקנייניהם - התמוטטה כי לא יכלה שוב להחזיק מעמד מפני בנים חורגים ממסגרותיהם ותובעים את עלבונם של חיים מדוכאים ונרמסים ברגל רשע. רבתה המבוכה ואזלת היד. מצד אחד עמדו הזקנים שומרי המסורת והגינו בכל כוחם על צורת הדת מיסודה של שלילת החיים וקנייניהם; מצד שני השתוללו המשוחררים, מי שיצאו זה עכשיו מכלא הגטו, ושיכורי חופש ואחוזי סחרחורת הרסו ולא חמלו על היקר והקדוש בחיים המסורתיים.

הופעתו של הרב הירש

בשעת סכנה זו הופיע הרב ש. ר. הירש ז"ל ועמד בפרץ. עמד והכריז על האמת הישנה של היהדות: דת וחיים היינו הך. ופירושו: דת ישראל היא יסוד ותנאי קדום לחיים. לא ניתנו המצוות להיות תמורה לחדוות החיים או לדלג על פני החיים ופגעיהם ולהיות להם קומפנסציה. אלא המצוות הן בבחינת גורמים פועלים בתוך תוכו של רגש החיים שלנו. שמחת החיים זכות יש לה בקרבנו. אבל המצוות באו להאדירה ולהכניס בה מטעם הקדושה וההנאה העליונה, ההנאה הרוחנית שהיא הגדולה שבהנאות. בשיטת החינוך של הירש הונח היסוד לקיום המצוות מתוך אהבה ומתוך שמחה פנימית, ז.א. מתוך סיפוק לכמיהתו ועריגתו של הרגש הדתי שהוא טבעי כל כך לנפש יהודית. המצוות הן הצינור לקבלת השפע האלקי, החוט המקשר ומאגד את הנפש עם קונה, עם היסוד הרוחני שממעל למציאות הגשמית. בספריו ובמאמריו דורש הרב הירש דרישה אחת נמרצה: החייאת הרגש הדתי שיהא יונק את ליחו ולשדו מתהום החיוניות נפשית ולא מפחד המות והעונשים הבאים אחריו. זו באמת דרישה עתיקה של חכמי הדת ושהיא קרויה בלשונם "יראת הרוממות", אהבת הרוממות.

עמדתו של הרב הירש בשאלת לימודי חול

שמו של הירש קשור בסיסמה של תורה עם דרך ארץ. סיסמה זו נחשפה לכמה פנים, והי' מי מתלמידיו (שעמד בראש מפלגה חרדית), שיצא להגן על רבו ולהכשירו בעיני צדיקי הדור, שטען שהרב הירש לא התיר את לימודי החול אלא לאנשי ארץ אשכנז, שמחמת התנאים הכלכליים ששררו בזמנו לא מצאו להם מקור פרנסה אחר אלא במקצוע המסחרי. מקצוע זה דרש, לפי רמת התפתחות המסחר באשכנז שהיתה גבוהה ביותר, סכום של ידיעות מקצועיות ודרגת השכלה ידועה. כלומר: היתר זה של הירש נולד מתוך אונס של כפית חוק הממשלה ומתוך הכרח פרנסה ומשען לחם. אבל פירוש זה הוא סילוף האמת ההיסטורית. האמת היא שהירש דרש בתום לבבו מזיגה של תורה עם דרך ארץ, דרך ארץ במובן היותר רחב של מלה זו. ההתבדלות מן העולם, ההתרחקות מכל הלימודים הנצרכים למי שרוצה לעסוק ביישובו של עולם, גרמו לכך שהשם יהדות נעשה בפי רבים לשם נרדף לעניות תרבותית. וכך ברחו מן היהדות יהודים רבים לאחר שטעמו טעם ההשכלה החילונית. הם חשבו כי יהדות ותרבות הם דברים בלתי מזדווגים יחד, הם בבחינת "דבר והיפוכו" שצריך להבדיל ביניהן ולבחור באחת מהן. ידוע כי ראש הרפורמיים הולדהיים הדגיש עד מאד נקודה זו בהצהירו: אין בפני היהודי אלא שאלת אחת יחידה: או שיישאר בד' אמותיה של היהדות הרבנית ויחי' מעבר לזמן, או שיחי' בזמן ותוך כדי כך יחדל מהיות יהודי רבני. וכאן בא יצר החיים ויצר הפעילות הסוציאלית והמדינית ששעריהן נפתחו זה עתה, והכריעו לצד האחרון. ואנו יודעים מה עשתה לנו הכרעה זו. היא עשתה שמות ביהדות אשכנז והעבירה כמעט את כל הנוער על דת אבותיו. לא נשארו אלא יחידים שרידים נאמנים למסורת אבות.

יהדות ותרבות במשנתו של הרב הירש

הרב רש"ר הירש הניח, אפוא, אבן הפינה לאמת העתיקה כי יהדות ותרבות אינן יסודות וגורמים סותרים זה את זה, אלא להפך: הן ביחס של התנאה והשלמה הדדית. לא רק שהיהדות מתרת וסובלת את התרבות בתחומה, אלא היא גוף התרבות העליונה ביותר. יש רק צורך, וגם חובה, להסביר את היהדות על פי יסודותיה הרוחניים ולהכשיר את ההוגים בה לקבוע את היחס שבינה ובין התרבות העולמית. ואך על ידי הסברה מקיפה ומעמיקה של תוכן היהדות ורוחה אפשר להציל את אלה התועים אחרי התרבות הזרה בחשבם כי אין ביהדות אלא תביעות ללא משמעות ומשמעת ללא רוח, ושכל עצמותה של היהדות אינה אלא תפילות וחגיגת חגים (אגרות צפון אגרת י"ח). והמסקנה היוצא היא: לא רק שאפשר לעמוד על גובה תרבות הזמן ולהיות בעת ובעונה אחת גם שומר מצוות, אלא דווקא אדם נאור ומשכיל היודע לערוך ערכי רוח ותרבות מוכרח להודות ביתרונה של התרבות היהודית. ולא עוד אלא שהתרבות התורנית היא המתאימה ביותר לטבע הויתו של עם ישראל. בפירושו לפסוק י"א בפרשה ראשונה שבתורה ששם נאמר כי הקב"ה ברא כל צמח למינהו, מבאר הירש כי ה"למינו" של האומה הישראלית היא התורה שניתנה לה במעמד הר סיני. התורה נתחדשה בתוך תוכה של הנפש הישראלית וכל הפורש ממנה מפר את טבעו האנושי.

ביקורת על הפילוסוף משה מנדלסון

באגרת י"ח שבאגרות צפון מותח הירש ביקורת על הפילוסוף משה מנדלסון (שאליו התייחס באהדה ידועה) על שהשתדל להוכיח "כי אפשר להיות יהודי אדוק בדתו ועם זה להתנוסס בכבוד רב כאפלטון אשכנזי" הירש מעיר בשנינתו המיוחדת: מלת "עם זה" היא המכריעה, כלומר היא שהביאה למחזיקים בשיטה זו לכפילות נפשית. הירש לא רצה מטעמים שבנימוס לפגוע קשה במנדלסון, ורק אמר בלשון סתמית שיש לנו לשכוח את ההשקפות והשיגיונות שהנחילו לנו כמה מחכמי ישראל על היהדות. עלינו לפנות אל מקורות היהדות שהם תנ"ך, ש"ס ומדרשים וממקורם נשאב את השקפת היהדות על אלוקים, עולם, אנושיות וישראל, ונכיר את היהדות מתוכה היא. רק מעטים - אומר הירש להלן - עמדו בחקירת הרוח בתחומה של היהדות ובנו את בנין הרוח שלה מתוך עצמה. בין אלה מזהיר אורם של ר"י הלוי בעל הכוזרי ושל הרמב"ן ז"ל.

פילוסוף יהודי אחר, ש. ל. שטיינהיים, מפרש את קטרוגיו נגד מנדלסון ביתר חריפות. בחיבורו על מנדלסון הוא כותב, כי מנדלסון חיפש אלוקיו מחוץ לכתבי הקודש ולא שייר לה ליהדות אלא את החוק והמעשה בלבד, ובזה העתיק את היהדות מזירת האמונה לזירה אחרת, כי צמצום זה של היהדות על החוק מרוקן את היהדות מתוכנה הדתי והמוסרי. לעומת זה כותב הירש באיגרתו הנ"ל שעלינו להשתדל להבין את היהדות מתוכה ולהעלותה לדרגת מדע של חכמת חיים. ובמאמר אפוריזמי הוא מסכם את השקפתו זו: עלינו להשיג את החיים מתוך היהדות ולתפוס את היהדות כמוסד חיים; כלומר: התורה מדריכה את האדם בחיים, דבר ה' הוא המפרה את נפש האדם ונוטע בו את כוח היצירה. (ראה פירושו לבראשית כ"ו ה'). כזו היא השקפת הירש על היחס שבין הדת והתרבות.

ביקורת על דבריו של ד"ר יצחק היינמן

וכאן עלי להעיר על דבריו של ד"ר יצחק היינמן אשר במבואו להוצאה החדשה של אגרות צפון הוא כותב: והנה לכאורה אין ההבדל שבין דרך זו של מנדלסון לבין דרכו של הירש גדול ביותר. הלא "עם" זה (המלה שנגדה ערער הירש) נמצאת גם בסיסמה: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שעליה ביסס הירש את החינוך שלו... ובזקנתו דרש "שנוכיח כי אין לאדם לחדול מהיות בן נאמן לתורתנו השלמה כדי לעשות לו שם בזירת התרבות והפעילות האזרחית". הרי ששיטתו של הירש דומה בהרבה לשיטת מנדלסון. ותמהני עליו שערבב וטשטש את המושגים. לא מלת "עם" שלעצמה היא המכריעה (אגב: הירש לא חידש את המלים אלא קשר את השקפתו במאמר התלמודי הידוע), אלא המגמה החבויה במלה זו: להעמיד זו בצד זו שתי תרבויות שונות וצוררות זו לזו. יותר נכון הוא שמנדלסון צמצם את יהדותו של אדם מישראל על שמירת מצוות וראה את הויתו התרבותית בחכמתו של אפלטון אשכנזי, בעוד שהירש לא קיים את התרבות הנוכחית אלא לאחר שעברה בכור המבחן של תרבות ישראל, ז"א של תורת ישראל, במלת דרך ארץ נתכוון הירש הן להשתלמות מקצועית המכשירה את האדם לפעילות אזרחית, והן להכשרה ולהתאמנות מדעית כדי ללחום מלחמת התרבות היהודית המקורית שרק אותה לבדה ראה הוגנת לעיצוב דמותו הרוחנית מוסרית של עם ישראל ושל כל יחיד מישראל. התרבות כולה צריכה לשמש כלי זיין למלחמת תנופה נגד כל כוח הרסני וכלי מגן לשחרור תרבותנו אנו.

בספריו הגדולים, בייחוד בספרו הראשון קטן הכמות ורב האיכות (אגרות צפון), הולך הרב הירש ומבאר ומבהיר את מושג התרבות שאין להחליפה בידיעות שימושיות מדעיות וטכניות, לימוד שפות והשתלמות מקצועית. הללו הם דברים שמלחמת החיים דורשת אותם ואי אפשר ליהודי חרד להסתלק מהם אם רוצה הוא בפרנסה המכבדת את בעליה ובחיים בלתי תלויים ברחמנות ובמתנות של נדיבים. ההסתלקות מלימודים אלא מותרת רק לאנשים בעלי כשרון ושאר רוח הרוצים להקדיש עצמם לתורה ולעבודת ה' מתוך ויתור על עושר ותענוג, על ההנאות והנוחיות שבחיי אומנות אקדמאית ועסקי מסחר ועל הקניינים המרחיבים דעתו של אדם. המלה "תרבות" הוא שם כולל לאותם הקניינים והערכים המחשבתיים המהווים יסוד לחיי הרוח. כשהם לבדם הם משמשים גורמים לעיצוב האישיות האינטגרלית היודעת לתפוס את מקומה בעולם ולהסדיר את חיי' על יסודות רוחניים מוסריים. ודווקא ביהדות אפשר למצוא תרבות זו, בטוהרתה ובאיתנותה. ולא עוד אלא שתרבות זו היא היחידה שבכוחה להציל את האישיות כולה מלרדת לתחום האנוכיות הגסה והערצת כוחות השלטון, הקניין וההנאה המגושמת. ולכן שומה על עם ישראל נושא התרבות הזאת לעמוד בהתבדלותו כדי לשמור על טוהרתה לשם חינוך האישיות וקידומה (אגרת ט"ז). שמירה זו היא ייעודו של עם ישראל שנבחר לכך במעמד הר הקודש. התקדמות האנושות בתור יעודה של הדת היהודית תופסת מקום מרכזי במסכת הרעיונות של ספרי הירש.

 פרופ' יצחק היינמן במבואו להוצאה העברית החדשה של אגרות צפון (הוצאת הרב קוק תשי"ב) מצטט את דברי הירש על ההבדל העקרוני שבין השקפתו עם ההתקדמות ב"פרט קטן בלבד": בעיניהם ההתקדמות היא המוחלט והיא המתנה את הדת. בעינינו אנו הדת היא המוחלטת והיא המתנה את ההתקדמות. זה הוא כל ההבדל. אבל הבדל זה פירושו תהום פעורה (כתבי הירש א' 502). היינמן לא נזקק לבאר דברי הירש אלה שאינם מובנים לכאורה. מה עניין התקדמות אצל דת? דברים אלה מובנים רק בקשר עם השקפת הירש על החידוש שבתורת ישראל, שהעמידה את האמונה בה' במרכז התפיסה ההיסטורית. בפירושו לתורה כותב הרב הירש שהפסוק הראשון בעשרת הדברות (שמות כ' ג') "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" בא ללמדנו שה' הופיע לא רק כבורא ויוצר העולם אלא בעיקר כאלוקי ההיסטוריה. הכוח האלקי וההשגחה האלקית הם המדריכים והמכוונים את תהליך ההיסטוריה. כל מה שמתרחש בהיסטוריה האנושית בכלל ובהיסטוריה היהודית בפרט עומד תחת פיקוחו של הבורא יתברך שמו. ההיסטוריה הלאומית של ישראל חשובה במיוחד לאנושות כולה בגלל השליחות המיוחדת שהוטלה עליו, ולכן זקוקה היא להשגחה אלקית מיוחדת. על רעיון זה עמד בראשונה הכוזרי, והרב הירש ההולך בעקבותיו הרחיב את הדברים והעלה אותם לתפיסה מקפת של היהדות. לפי תפיסה דתית זו יש ביכולת האדם והאנושות להכריע את הקו, יש ביכולתם האדם והאנושות להכריע את הקו, יש ביכולתם לפעול ולעשות לתיקון העולם. לכל יחיד ויחיד מישראל ניתנת היכולת לתרום תרומה לתקון זה על ידי מעשים טובים והנהגה משובחת; מעשי האדם והליכותיו נעשים גורמים מכריעים בתהליך ההיסטוריה. הרי שרעיון ההתקדמות של המין האנושי קשור בהחלט ברעיון הדתי של השגת אלוקים, שהוא השופט והדיין והוא המכריע את גורל היחיד וגורל העולם על פי מעשיהם. העמדת השגחת ה' בהתרחשות ההיסטורית נותנת להיסטוריה משמעות, תכלית ומטרה, ומי שכופר בפעילות ההשגחה הרי זה מהפך את ההיסטוריה למחזור של מאורעות מקריים ללא קשר וללא מטרה, למערבולת של תהו ובהו, לשדה קרב של אדם ובהמה וחיתו יער.

ביקורת על הרב הירש

היו מי שטענו נגד הרב הירש שהוא כאילו הרגיש אהדה מיוחדת לתרבות האשכנזית וכאילו הודה בזכות קיומה של הפילוסופיה המודרנית בתור השלמה לתרבות היהודית לשם הפראתה המחשבתית. אני לא מצאתי סמך לדעה זו בכתבי הירש. אדרבא, הוא נלחם נגד הניסיון למדוד את היהדות בקני מידה פילוסופיים ודרש להפך, למדוד את היהדות הפילוסופיה העולמית בקנה המידה של תורת ישראל. והרב הירש לא נרתע אף מלמתוח ביקורת חריפה אף נגד הגדול שבפילוסופי ישראל, הרמב"ם ז"ל, על שביסס את טעמי המצוות על פילוסופיה נכרית, אף על פי שהירש ממלא פיו שבח ותהילה להרמב"ם ז"ל אשר נתן לנו כלי נאמן כדי לקיים בידינו את היהדות המעשית בעתותי הלחץ הגדול ביותר של הגלות (אגרת י"ט). אם לא יטעני זכרוני כבר עמד ד"ר יצחק ברויער, נכדו הגדול של הרב הגדול, על נקודה זו ואמר כי הטוענים הללו לא עמדו על הביסוס ההיסטורי לעמדתו של הרב הירש. האמנסיצפיה הביאה בהכרח החיים את נושא תורה במגע רב צדדי עם העמים, ולהקדים רפואה למכה המתרגשת עודד את החרדים לדבר ה' לנקוט עמדה בבעיות שנתחדשו על ידי התרבות הנכרית ולהתמודד עם הזרם החדש בכלי נשק השאולים מתרבות נכרית זו לשם השלטת התורה בעולם. הוא קרא את בני דורו לעמוד במבחן של מאבק הרוחות והדעות, להחזיק מעמד עם התורה ועל ידי התורה בשטח החיים החדש שהקציבה להם האמנציפציה החברותית. הרב הירש שבמרכז השקפתו הדתית העמד עם ישראל כציר התיכוני שעליו סובבים דברי ימי עולם, ושעל כן יש לחשבו ללאומי חילוני - נתפס בעומק רוחו לרעיון האוניברסליות שבדת ישראל. מיטב כיסופיו היה להגיע למצב שבו יכירו כל העמים באמיתותה של דת ישראל מתוך הערצה כנה לאורח החיים המופתי של נושאי התורה, כמאמר הכתוב: "יכירו וידעו כל יושבי תבל" וכו'. "כל בן ישראל משמש כהן למופת, מפיץ בין העמים לא ישראליות אלא אנושות צרופה". זה הוא המובן של מצות "קדוש השם" במשמעותה העמוקה ביותר (אגרת ט"ז).

שכלול הקהילה ושיפור סדרי בית הכנסת ומנהגי עבודת ה'

הרב הירש לא היה רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. את מיטב כוחותיו הרוחניים ואת יפי נפשו השקיע בבניין הקהילה בפרנקפורט ובבתי חינוך למופת. קהלת פרנקפורט מיסודו של הרב הירש היתה כלילת יופי מכל הבחינות. לא היתה בכל ארצות אירופה עדה מאורגנת ומסודרת כזו של עדת פרנקפורט החרדה. היא היתה בנויה מתחילת יצירתה על יסודות דמוקרטיים אמיתיים. זכות הבחירה האקטיבית והפסיבית ניתנה לכל אחד מחבריה ללא הבדל בין עשיר המשלם מסים גדולים ובין עני המסתפק בתרומת חבר קטנה. לא היו לברון רוטשילד, הנדבן הצדיק והידוע, זכויות יותר רחבות מאשר לשאר החברים. כל אחד היה יכול להיבחר לראש העדה אם הכירו בו שהוא ראוי לכך על פי רמתו המוסרית. היו בה מוסדות שונים של לימוד תורה בין לאנשים ובין לנשים, בין לישישים ובין לצעירים. ומוסדות הצדקה וחסד, גמ"ח, ביקור חולים, הלוויות מתים, ניחום אבלים - היו מסודרים בה בתכלית השלמות.

הכל יודעים כי מפעלו זה של הירש שימש מופת ודוגמא לשאר הקהילות באירופה ואמריקה בניסיון של החזרת עטרת התורה ליושנה ועיצוב החיים הקהילתיים בהתאם למסורה הקדושה. הרב הירש התקין בביהכ"נ סדרי תפילה ומנהגי תפילה בטעם טוב ובהידור מצווה שהיו עשויים למשוך את הלבבות. זמרת החזן עם קהל משורריו ושיתוף כל העדה בזמרה זו הרנינו את הנפש. ניגוני פרנקפורט היפים בזמירות שבת, בברכת המזון ובברכת כהנים התפשטו ונתחבבו בכל העולם היהודי ונתקבלו אף בחוגי החרדים שבארצות המזרח. הרב הירש דאג לכך שתינתן לביהכ"נ הצורה האסתטית ההולמת את טעמו של האיש המודרני ביותר. יאמרו: אין הספירה הדתית זהה עם החוויה האסתטית, שכן החוויה הדתית צריכה לנבוע מהתלהבות פנימית של אהבת ויראת ה'. אבל החוויה הדתית הספונטנית והעמוקה היא חלקם של אנשים מחוננים ברגש דתי עמוק וזרם דתי נלהב עובר בשעת התפילה בכל עצמותיהם. אבל לאנשים בינוניים מסייע הרגש האסתטי לרגש הדתי שיתחמם ויתלהב. הצורה האסתטית במנהגי בית הכנסת והקישוט וההידור בתשמישי קדושה ותשמישי מצווה עשויים למשוך את הלב ולחבב עליו את הדת. וכבר הביעו חז"ל את דעתם במאמר הקלאסי: זה אלי ואנוהו - התנאה לפניו במצוות: לולב נאה, ציצית נאה, תפילין נאות. (שבת ק"ג ומכילתא בשלח). מובן מאליו שאין כאן העדפת היופי על השגב הדתי וההתלהבות הנפשית, אבל יש חשיבות ליופי והידור כשהם נצמדים לדבר של קדושה במצווה; שיר יפה ומנגינה נאה עלולים להלהיב את הנפש וכוחם יפה להתלהבות דתית. דבר זה למדנו ממנהגי החסידים ואבותיהם הגדולים. הפסוק "שקר החן והבל היופי" גוזר פסק דין שלילי רק על היופי המשתחרר משלטון המוסר והדת. דבר זה מוכח מסוף פסוק זה ואינו צריך לראיות אחרות. ודאי שחז"ל העדיפו הרבה יותר את היופי המוסרי, כי היופי בעצם תכונתו אינו אלא צירוף של תפארת וקדושה מוסרית; אבל חז"ל לא זלזלו גם בהערכת היופי החיצוני. "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה", לפי שהוא גורם חילול ה' ולהרחקת הבריות מדרכי התורה. ואין צריך להאמר כי הערכת היופי וההידור לא היתה עיקר גדול בתורת הירש, אבל הוא גם לא זלזל בהם ועי"ז נתן ליהדות החרדה כוח משיכה גדול, וזו היא תהילתו.

ליחס בין החברה הגבוהה והירש

מכאן באור ליחס שבין טרקליני החברה הגבוהה ובין הירש. אמרו עליו שרצה לפשר בין הדת ובין הטרקלין, שרצה להכשיר את הדת שתהא נוחה להיקלט בלבותיהם של אנשי הטרקלין. ואמנם נכון הדבר כי מאז ומעולם היו הדת והטרקלין בוחלים זה לזה. הטרקלין ראה את עצמו כיריבה של היהדות. כי מה לו ולגברת דלה זו מרת הנפש ושונאת החיים וכל היום היא סרה וזועפת. ומאידך גיסא שקדו הזקנים מן הדור הישן לשמור על הגדר המבדיל בין הדת ובין החיים היפים שבטרקלין. ולכן יפה עשה הירש בבואו אל אנשי הטרקלין שהיו שקועים בפולחן האמנות והיופי והפנה את עינם אל הדת, עורר בלבם שכמה וערג ליצירות של האמנות והספרות היפה את הרגש הכי יפה, את רגש הדת. לא נכון הוא שהירש רצה לפתוח לפני היהודי החרד את דלתי הסלון המפואר. הוא רצה רק לפתוח לפני יושבי הסלון את הנתיב לדת ולהורותם את הדרך להיכל הקודש, לבית הכנסת שהירש פיארו והידרו ביופי של קדושה. הוא נתכוון בעיקר ובמיוחד להכניס תחום חיים זה של הנוי והתפארת תחת כנפי שכינת היהדות.

בשעת ביקורי בפרנקפורט ראיתי יהודים ממזרח שהתמוגגו מהתפעלות בראותם איש מודרני בלבושו ובכל מנהגי חייו עדיין מניח תפילין ושומר מצוות. התפעלות זו היא די מופרזת בתמימותה. ברם כשראיתי אני בחורים ובחורות רוכבים על אופניים וממהרים לתפילה בציבור לבית הכנסת אמרתי בלבי: יש בזה דבר מיוחד במינו, יש בו סינטיזה של דת וחיים. מזיגה זו היא מעשה ידי הרב הירש ז"ל.

על טעמי המצוות שבתורת הירש

בחוגים ידועים אורטופראקיסטים התלוצצו על טעמי המצוות שבמשנת הירש. טענו שטעמים אלה אינם עומדים בפני הביקורת המדעית ועוד טענו שטעמי המצוות לא נתגלו בתורה ואסור לאדם להכניס מחשבותיו הוא לתוך מצוות הבורא. הירש עצמו נקט עמדה בשאלה זו והוכיח מדברי חז"ל שפירוש המאמר: "לא דרשינן טעמא דקרא" הוא, שאין אנו יכולים להסיק מסקנות מעשיות מהטעמים שנותנים אנחנו למצוות שהרי אלה אינן אלא השערות (ואין בידינו לעמוד על כוונת הבורא יתברך; ר' איגרת י"ח).

רק בכיוון זה צריך להבין מאמרו של ר"י בסנהדרין כ"א ע"ב: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה, שהרי שני מקראות נתגלה טעמם נכשל בהם גדול העולם. אבל מקטרגיו הבלתי כנים העלימו דבר אחד, שהירש לא רצה לתת טעמים מסוימים למצוות שאין מקום לבעל דין לחלוק עליהם. הירש רצה רק להתוות לפנינו את דרך הגישה לקיום המצוות, גישה רוחנית ונפשית. הוא רצה לשנן ליהודי החרד את חשיבותו של שיתוף הרוח בקיום המצוות המעשיות. מי שמנענע, למשל, את הלולב בלא עריגה נפשית וגעגועי הלב אלא רק מפני שזו היא גזירת התורה, נוטל על עצמו עול קשה. האדם מרגיש את עצמו משועבד וכפות. הירש היה חרד לגורל המצוות, אבל לא פחות מזה גם לנפש האדם החי שהיא צמאה וכמהה לרוויה עמוקה ללא שיעור של ריקנות, לחוויה של חגיגיות הלב. על כן השתדל לקרב את המצווה ללבו ורוחו של האדם בן זמנו, לשתף את רוחו בקיום המצווה. מטרת הירש היתה לגייס את כל האדם הפנימי, את כל מה שנברא בו וכל מה שנקנה על ידו מן הלימוד ומן הניסיון, את כל כוחותיו ואת כל נימי לבו והדי נשמתו, לעבודת הבורא. ודומני כי מי שלבו שלם עם ה' ותורתו אי אפשר לו לפקפק בחשיבותה ונחיצותה של מטרה זו.

הביקורת על טעמי המקרא של הירש

רק מי שרוצה להוריד את קיום המצוות לפעולה מכנית בלבד ולהפקיע ממנו את כל כוחו החיוני המפרה והמרומם, ולעשותו רק איגוד חיצוני בלבד שישמש סמל וסימן לאחדות ישראל ורציפותו ההיסטורית בלבד כמזימתם של האורטופראקיסטים, יכול ללעוג לניסיונותיו של הירש בהסברת טעמי המקרא. ידוע כי הרב הירש הקדיש פרקים רבים מחיבוריו על הערך הסמלי של מצוות התורה. יסודה של שיטתו זו הוא כי מצוות מסוימות מגמתן להשריש בלבנו מושגים דתיים ואמיתות מוסריות גבוהות ונעלות ולעשותם לקניינים נפשיים ולחלק בלתי נפרד של מהותנו הפנימית. מצוות הפרשת חלה והבאת עומר ביכורים יש להם משמעות ברורה, שה' הוא הבורא הכל ולו שמים וארץ ומלואה ומידו אנו ניזונים ומתפרנסים. בביצוע מצוות אלה היהודי מביא לידי ביטוי את הכרתו, כי הקניינים הארציים שרכש אינם קנינו הפרטי ולכן הוא מביא את ראשית תבואתו קרבן לה'. באיסורי מלאכה בשבת בא רעיון זה לידי ביטוי ע"י שביתה ממלאכה כי בו שבת ה' מכל מלאכתו. בשבת על היהודי לזכר כי ה' הוא היוצר והוא המחוקק חוקי הטבע והוא שנטע באדם את כוח שלטונו וכושרו להשתמש בחוקיו ולשעבדם לצרכיי. ביום שבת קודש משיב היהודי כביכול את הטבע לה', הטבע שאול לו בחסדי ה'; ומי שמפר את השבת כופר בעיקר זה. על ידי עשיית מלאכה אסורה הרי הוא כמעלה עצמו על כס ה' כביכול.

מצות מילה היא כריתת ברית עם ה', כמאמר הכתוב: זאת בריתי אשר תשמרו (בראשית י"ג ח'). מה היא משמעותה של ברית זו? הירש מסביר בפירושו לתורה את הדבר: זה הוא קידוש הגוף, שעבוד היצר המיני לצד המוסרי. היצר המיני נטוע בכל חי לשם קיום המין. ברם, לאדם ניתנה בחירה להבחין בין ההזדווגות ובין תוצאותיה, להימנע מן הקציר בלא לוותר על הנאת הזריעה. בכריתת הברית שומה על היהודי לכוון ולהטות את יצרו זה לקראת מטרה קדושה של קיום משפחה וקיום האומה ואסור לו להטותו לשם מילוי תאווה פראית. אות המילה היא עדות לשלטון המוסר על יצרי הגוף ואף על היצר הבלתי מרוסן ביותר (פירושו לתורה וכתבי הירש 230 ואילך). בדבריו אלה של הירש יש להמתיק את השגת הרמב"ן על הרמב"ם שהסביר את הטעם המילה בכיוון זה ממש והרמב"ן השיג עליו מן הפסוק הנ"ל (עיין בפירוש הרמב"ן לפסוק זה).

שיטתו הסמלית של הרב הירש

חכמים שונים לא עמדו על עומק שיטתו הסמלית של הרב הירש. הפרופ' נ. רוטנשטרייך כותב בספרו "המחשבה היהודית בעת החדשה": עמדתו ה"בלתי תמימה" של הירש לדיני ישראל באה לידי ביטוי בולט בבחינה שיטתית שבהשקפתו. הירש ניסה לפתח השקפה של המהות הסמלית של המצוות... משמע שהמצווה כשהיא לעצמה אין לה מובן אלא בזכות האידיאה המתבטאת בה (צד 119 15). לעומת שיטת ואילך). ודברים דומים כותב גם היינמן במבואו (צד הירש מביא ר. את הביקורת של גייגר על התפיסה הסימבוליסטית. טענתו היא: הסמל בתור ביטוי הוא בן חלוף, הכל לפי טעם האדם ומסיבות זמנו. הצורך בסמל הנתפס לחושים. אבל האדם של ימינו כבר הגיע לשלב תרבותי שבו ניתן לו להכיר את הרעיון הדתי בטוהרתו ואין לו צורך בסמל, ז.א. שהדור של מתבוללים רודפי הנאות ותענוגות החיים, עולה בתרבותו ובכושרו השכלי והרוחני על כל הדורות מימות משה רבנו ועד דורו של גייגר! כאן אין לנו עסק עם תשובת פיגול שכבר עבר עליה כלח. אלא שיש לתמוה על פרופ' ר. שטשטש את המושגים הרחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב, וקרבם בזרוע על ידי מלה משותפת אחת. בעיני גייגר ששימש הסמל כעין לבוש חיצוני פופולארי בשביל האדם הפרימיטיבי שלא היה בכוחו לעמוד על תוכנה המחשבתי של הדת.

בשביל הירש ובשביל כל רבותינו הגדולים, הרמב"ם, ר"י הלוי, הרמב"ן ובעל ספר החינוך שהלכו בשיטה זו, משמש הסמל, מעשה המצווה, להשריש בלבנו ונפשנו את האמונה בה' ואת כל הערכים הנשגבים שדת הקדש. לא סמל במובן הרגיל בפוית המינים, אלא עבודת הקודש במעשה ובפעולה גופנית לשם קבלת שפע הקדושה שדתנו מעניקה לנו. לא סמל במובן זיכרון של אידיאה מופשטת, אלא במובן של ביטוי ריאלי ומוחשי להתרוממות של נפש מתרפקת על קונה ושל מימוש יום יומי של אידיאלי הקודש בחיים.

בין הסמליות של הירש וזו של גייגר וסיעתו מפסיקה נקודת פירוד אחת: האמונה בתורה מן השמים. ונקודה זו, אם לדבר בלשונו של הירש, מהווה תהום עמוקה שאין לגשרה, בשביל הירש כמו בשביל כל המאמינים שהתורה היא עובדה היסטורית של התגלות ה' כמו בריאת הטבע. ועל כן יש במצוותיה תוקף נצחי, חוקה עולמית כמו חוקת הטבע. וכשם שאין אדם יכול לשנות חוקי הטבע, כך אין כל התפלספות שבעולם יכולה לבטל אף אות אחת מדברי התורה. פרופ' ר. הנ"ל מביע דעתו על שיטתו של הירש בדברים שעומדים בניגוד גמור לסברתו הנ"ל (כאילו הירש לא החשיב את מעשה המצווה אלא בזכות האידיאה המתבטאת בה). הוא כותב להלן בספרו (צד 134): ש. ר. ה. היה אח לאותה המגמה הדתית שהעתיקה את מהותה של היהדות מן התחום המטפיזי למעשה המכוון על ידי המצוות. הוא היה בתחומה של האורתודוכסיה, ממשיך הדרך של מנדלסון, ולמרות תפיסתו הסימבוליסטית ראה את מהותה של היהדות בעקרונות המדריכים את החיים, ולא בעיקרי אמונה ובניסוחי "אני מאמין" (אגרת ט"ו). הרי לך שני כתובים המכחישים זה את זה! המלה "למרות" אינה אומרת כלום לישוב הסתירה שבין דעות מהופכות, ואין לך ישוב אחר אלא בהרחקת הטעות שטעה פרופ' ר. בהבנת שיטתו של הירש.

על ההבדל שבין מנדלסון והירש כבר עמדנו למעלה, ועל היחס שבין עיקרי אמונה למצוות התורה אומר הירש בכתביו: האמונה בה' מוציאה את היצור החי מכלל היותו חיה ועושה אותו אדם, ואילו ההשתעבדות לחוקי התורה עושה את האדם ליהודי, כלומר לאדם שלם ומושלם. ברור, אפוא, כי לא עלה על דעת הירש להפחית את ערך הציות הסתמי הדיסציפלנרי לצווי התורה בלא חקירה בטעמיהם אלא מתוך אהבת ה' ומתוך רצון לקבל עליו עול מלכות שמים, רעיון שנתבאר בספר העיקרים לר' יוסף אלבו ונרמז במאמר חז"ל: גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. הירש מסביר את הרעיון הזה בהקדמתו ל"חורב", כי יהודי השומר את המצוות אך ורק מפני שמצאו חן בעיניו, אינו יהודי דתי. שהרי מעשהו איננו נובע מתוך קבלת עול מלכות שמים, אלא בא לשם סיפוק הנאתו ונטיות לבו. מעשה די פירושו ציות לציווי ה'. אפילו יהודי שאינו פילוסוף ואינו מסוגל להרגיש טעמי המצוות לעומקן זוכה לרמה מוסרית ודתית ונהנה הנאה רוחנית בדבקותו בה'.

דתיות ותרבות; "השכלה דתית"

שיטתו הסמלית של הירש לא באה לקפח שכרה וחשיבותה של מעשה המצווה כשהיא לעצמה אלא באה להדגיש כי למצוות ה' יש ערך תרבותי חינוכי גדול להשלמת האדם מלבד ערכם הדתי המטפיזי, וכי קיום המצוות, אותם הסמלים שקבע הקב"ה בחכמתו, מקליט בנפש היהודי אותן התכונות ואותם הערכים הנשגבים אשר בכללותם מהווים את המושג "תרבות". בזה צפון סוד הצלחתו של הירש שידע להסביר בעומק פילוסופי ובקסם של שפה נהדרת אך הערך התרבותי של תורתנו הקדושה, וידע לכוונו לקראת בני דורו שנתפסו לתרבותה של האומה השלטת עם קנייניה הספרותיים והמדעיים והשמיעו קול צעקה: צר לנו המקום בתחום היהדות. רשר"ה ענה לעומתם: "תרבות? כן! תנו עיניכם על האור הגנוז בתורה ובמצוות". "השכלה דתית", מושג זה נוצר בגרמניה על ידי הרב הירש.

רבי ישראל מסלנט

בליטא נוצר מושג דומה בנוסח אחר ומקורי יותר על ידי ר' ישראל סלנטר ז"ל. אף רי"ס ז"ל במלחמתו נגד ההשכלה הנכרית, שהמשכילים העבריים רצו לכופה בעזרתה של הממשלה הרוסית על יהדות רוסיה, טען שהמגן היחיד נגד סכנתה של תנועה רוחנית נגדית, תנועת השכלה שהיא כולה עברית, השואבת ממעמקי הנשמה היהודית. והוא הלך ויצר את "תנועת המוסר" שמגמתה להעמיק את ההשכלה הדתית ולעורר עבודה חינוכית מאומצת להשתלמות מוסרית, תיקון המידות ושיפור הרוח. כרש"ר הירש התריס גם רי"ס נגד ההמונים הפשוטים שנתרשלו להעמיק מחשבה בענייני דת ומוסר וקיימו את מצוות התורה באופן שיגרתי, כמצות אנשים מלומדה. ואף מאנשי העלייה, הלומדים הגדולים שעשו לילות כימים לרכוש להם בקיאות וחריפות בכל מקצועות התורה, דרש שישימו את לבם לחינוך הרוח והלב, שיתנו את דעתם לכך שידיעת התורה, למודה וקיומה תהא נעשית כלי יוצר להשכלה רוחנית טבועה באישיותם ובהליכותיהם. רי"ס היה בראש וראשונה גאון תלמודי מובהק ואת כוח מחשבתו שאב ממקורות היהדות הראשוניים, ש"ס הלכה ואגדה וספרות המוסר של רבותינו הגדולים. הוא לא יצא מן הקודש של כותלי בית המדרש לעולם המחשבה שמחוצה להם. ברם היבול הרוחני של תנועת המוסר היה רב וממנו התפרנסו ומתפרנסים עד היום אנשי העולם הלמדני. בני הישיבות הגדולות וחניכי מוסדות התורה שבארץ ובחוץ לארץ.

בגרמניה המקולטרת היה המצב הרוחני של הדור מסובך הרבה יותר מאשר בליטא הפרימיטיבית. ואף השוני בין הקיבוצים היהודיים של ליטא וגרמניה היה רב, בשטח של לימוד התורה וידיעתה ובין במבנה הנפשי של אנשיהם, שוני שהשפיע על ההתפתחות הרוחנית של הקיבוצים ההם. בגרמניה נסתבך הירש במאבק קשה עם זרם ההתבוללות שהציפה את כל מחנה ישראל. הוא הוכרח לבקש שיטת שכנוע חדשה והוצרך לתת להשכלה הדתית צורה חדישה שתהא נוחה ומתקבלת על לב בני דורו. ברם, מגמה אחת ומטרה אחת ריחפה נגד שני גדולי ישראל אלה שבמזרח ובמערב: לעשות את התורה מקור ממנו שואב היהודי השקפת עולם ואורח חיים על טהרת הקודש של היהדות. ואף רש"ר הירש כרי"ס טען שאין ידיעת החוקים והדינים מספיקה לשכלול האישיות היהודית, אלא יש צורך להעמיק עיון בהם, לברר את הלך המחשבה שבתורה ומצוות ולקלוט מן העמקות הנפשית שבהם. בייחוד שומה על היהודי הדתי להפך את החומר העשיר שקנה לו מאוצרות התורה להשכלה יוצרת ומשפעת, לכלי יוצר לחיזוק הרוח והלב. דרישה זו המליטה מפי הרב הירש דברים חריפים נגד האנשים ההמוניים של הדור הישן שהפכו את דתנו למין קמע וסגולה מפני המזיקים וכל מיני עינא בישא ורוחות רעות או שראו בקיום המצות מעין קופסת חסכון לאצור בה פרוטות של מעשים טובים על מנת לקבל שכרם בקרן ובריבית בעולם הבא (אגרת ז). החריפות היתירה של דבריו מובנת מתוך חרדתו ואימתו שלא יבואו לחלל את מושג היהדות הצרוף ולזייף את מהותה ותכנה. היהדות, טוען וחוזר וטוען הרב הירש, היא השכלה גבוהה מעל גבוהה, היא המטפחת ומפתחת את כשרונותיו וסגולותיו הטבעיים של האדם היהודי ברוח אלוקים ותורתו הקדושה.

בתולדות המחשבה הדתית קנה לו ר' ש.ר.ה שם לדורות. הוא היה הראשון בגרמניה שהפיח בה רוח חיים חדשה ונתן לה פה ולשון מדברת רמות ונשגבות, לאחר שנרדמה, נאלמה ונעלמה במשך מאות בשנים שקדמו לו. בגישתו אל הבעיות הדתיות ברוחם דעת ועיניים צופיות למרחוק הציל את שארית הפליטה שבזמנו; בחכמתו הרבה ובכוח חינוכו הגדול הצליח ליצור טיפוס יהודי חדיש שיודע להשלים בין הרצון להחזיק במורשת העבר ובנוהג החיים המסורתיים ובין הצימאון לחיים של פעולה ויצירה ושל שיתוף עבודה ביצירה הרוחנית והמדעית של החברה החדשה שקמה במערב אירופה לאחר הריניסאנס הצרפתי. צימאון זה לחיים מודרניים הוליך שולל את יהודי גרמניה והוליכם לפתחי תהום ההתבוללות, אבל צימאון זה אי אפשר היה להדיחו בחזקת יד ולא היתה יכולת להשיב את היהודי המערבי לחיים של תחום סגור ומסתגר. ור' ש.ר.ה סייע ליהודי מערבי זה לבנות לו חיי תורה ודת בתוך החיים והחברה הזרים. מעטים הם האישים שבאישיותם ותורת משנתם חוללו מפנה בחיי ישראל. רשר"ה היה אחד המעטים האלה. בשעת משבר קשה ליהדות גרמניה, בימים של הכרעות על השאלה שראשי המתבוללים הכריעוה לעיני כל, אם להישאר בד' אמותיה של היהדות ולחיות מחוץ לזמן ובהדרת הנאה מכל קנייניו והישגיו, או לחיות בזמן ולמעול מעל בקדשי ישראל, בא רשר"ה והכריע את הקו והורה את הדרך. והדרך הזאת נעשתה למקור ברכה וישועה לישראל. נולדה יהדות אורתודוכסית מזוינת בכל המכשירים של התרבות העולמית ומוכשרת לעמוד במבחן החיים המודרניים ובמאבק הרוחות והדעות של הזמן.

הירש והבעיות של ימינו

פתרון זה לבעיית הסתירה שבין היהדות וההשכלה החילונית, עמדה חדשה זו לגבי התרבות והדתיות ישראלית, ניסיון זה להבריא את רוח ישראל ולחדשו חידוש של חיים יצירתיים מתוך תודעה עמוקה השאובה ממעיינות התורה והמסורה הוא הקיים לדורות ממשנתו של הירש. הבעיות בהן התלבט הרב הירש בזמנו עומדות גם עכשיו בפני היהדות העולמית בין זו שבארץ ובין זו שבתפוצות. היהודי בן זמננו איננו עוד אותו היהודי שבארצות המזרח שחי בתחום צר של כלכלה ורוחניות עצמאית. בתחום זה לא התנגפה הדת בסערותיו של הזמן החדש עם כל כיבושיו והישגיו בכל מקצועות החיים. לגבי המוני היהודים שבארצות המזרח הדת היתה כוללת בקרבת תמונת עולם זו יכלה להתקיים רק כל זמן שנושאיה היו סגורים וכלואים בתנאים הפרימיטיביים שבהם נולדה. ודאי הוא שלא היו ליהודי המזרח אמונות תפלות. המושגים הדתיים הם כפי שנמסרו לנו מן התנאים והאמוראים והראשונים שבאו אחריהם, והם אבות העולם ויסודי עולם ודת. ברם דבר חשוב אחד חסר תכופות להמוני העם: השכלה דתית עמוקה. על כן יש אשר האמונה המסורתית התנדפה בפגישתה עם העולם החדש, והיהודי מן הדור הישן לא ידע לעמוד במאבק נגד הרוח החדשה. ברם, היהודי שבימינו עומד כבר בראשו ורובו בעולם אחר, עולם גדול ועשיר ביצירה רוחנית ותכנית קידום המדע ועליית רמת החיים, שירה ומוסיקה, ספרות ופילוסופיה, כל החזיונות הללו מקסימים ומושכים ומוליכים שולל את היהודים שתודעתם הדתית אינה עמוקה ואף אינה מבוססת כראוי.

היהודי שבימינו קשור באלפי נימים עם העולם החדש הזה בין בעסקי מסחר ותעשיה ובעניינים ציבוריים ובין בענייני חינוך והשתלמות מקצועית לבתי ספר והיכלי מדע. זו עובדה שאין להכחישה ואין לבטלה בפישוק שפתיים, באנחות ובבכיות. הפתרונות המוצעים על ידי פעוטי מוח ומצומצמי ראות לא יועילו לבנות גשר ומעבר הצלה לדור נבוך ותוהה. ועצתי היא לשמוע ולקבל לקח מפי מורה גדול בישראל שעמד בניסיון והצליח הרבה. ודאי הוא ששיטתו ודרכו בחינוך צריכים ניסוח חדש שיהלום יותר את מערכי הזמן וצרכי הנשמה היהודית הצמאה לשליטה מלאה וידיעה עמוקה במקורות התורה. אבל הכיוון והמטרה שהתווה המורה הגדול בתקפם עומדים.

גם בארץ אבות המחודשת שם רוצה הדור החדש לבנות לו את ביתו ולקומם בו את תרבותו, אין המצב טוב הרבה יותר. הרוב הגדול של הנוער אינו מתחנך בדרך מסורתנו ההיסטורית. הממשלה העברית הכריזה על האופי החילוני של המדינה ולא התביישה להצהיר בפומביות צווחנית כי מדינת ישראל היא מדינת החוק ולא מדינת ההלכה. ואנו יודעים את פירושו של חוק זה, שאינו אלא פתיחת שער לכל רוחות הנושבות מאירופה ומאמריקה. הפרזאולוגיה הנישאת בפי דברי המדינה על המורשה הגדולה והנצחית של עם ישראל איננה יותר מפרזאולוגיה ריקה, אפילו אם היא משתמשת בפסוקים לקוחים מדברי הנביאים הקדושים, כל עוד אינה מצטרפת לשפת המעשים והשימוש הריאלי.

במדינת ישראל

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ועליה לקיים ולטפח את יהדותה. זו היא דרישה של קיום המדינה ותנאי קדום לתקומתה ועצמאותה הרוחנית. מדינה אינה יכולה להתקיים אלא אם היא בנויה על היסודות הרוחניים של תרבות לאומית עצמאית. מדינה המתבססת רק על שלטון אדמיניסטרטיבי בכוחם של צבא ומשטרה סופה להתפורר. דבר זה למדנו מן ההיסטוריה העולמית. ואנו אין לנו תרבות אחרת אלא זו של דת משה וישראל. היהדות - אומר הרב הירש - אינה דת במובן הרגיל, דווקא מפני שהיא דת הדתות. דת ישראל היא יותר מדת. היא מהווה הווי יהודי, דפוס חיי יום יום, חיי חגים ומועדים וחגיגות משפחה וציבור, היא שיטת מוסר יהודית ופילוסופית, חיים יהודים המעצבים את צלם דמות תבניתו של העם היחיד בהוויתו הרוחנית והנפשית. מי שעוקר אחד מיסודותיה, נוטל נשמתה של תרבותנו הלאומית. וסופה של התפתחות הרעיון החילוני וההסתלקות מן ההלכה המקובלת הוא פירוד, פיצול ופילוג וקריעת העם לגזרים.

אין איש מבקש ממדינה דמוקרטית כפיה בכוח על חיי יחיד, אבל על מדינה תרבותית לקבל על עצמה את התפקיד של הדרכה והשפעה רוחנית והטבעת צביון רוחני לאומי על חיי העם, צביון שיסמל את העצמאות היהודית בכל גווניה. אם המדינה העברית תדע לשמור ולקיים את עצמאותנו המיוחדת מובטח לה שכל העולם היהודי יכיר ויודה בריבונותה.