פורטוגל, בלמונטה - קלפני יום הכיפורים / אליהו בירנבוים
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פורטוגל, בלמונטה

קלפני יום הכיפורים

מחבר: אליהו בירנבוים

מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"

תקציר: רק לאחר 400 שנה של שמירה על יהדותם בסתר, גילו יהודי בלמונטה כי הם אינם היהודים האחרונים בעולם. היום הם לאט לאט מתרגלים לכך שהיהדות היא כבר לא סוד

פורטוגל, בלמונטה

סיפורם של יהודי בלמונטה אשר בפורטוגל דומה לסיפורי אגדות או לפרק מספר מדע בדיוני. קהילה של כ-200 משפחות שמרה על יהדותה בסתר, מתוך אמונה שהן משפחות היהודים האחרונות שנותרו בעולם לאחר האינקוויזיציה. מאות שנים של בדידות וקיום בסתר יצרו תופעה ייחודית של שמירת היהדות באופן מקורי. מתודעתם נעלמו דבר קיומה של יהדות נורמטיבית, קיומו של עם ישראל וכן קיומה של השפה העברית.
 
לעומת ספרד, אשר בה נתנה האינקוויזיציה "בחירה חופשית" ליהודים – להתנצר ולהפוך ל"נוצרים חדשים" או להיות מגורשים מהמדינה - מלכי פורטוגל והכנסייה חייבו המרת דת בכפייה ללא מתן אפשרות לעזיבת המדינה. עובדה זו גרמה לכך שדווקא בפורטוגל ניסו היהודים למצוא מקומות מרוחקים כדי להמשיך לשמור את יהדותם בסתר. גורם משמעותי נוסף המסביר את דבקותם של יהודי פורטוגל בשמירת מנהגי הדת בסתר הוא העובדה שהמרת הדת נכפתה על קהילות שלמות ולא על יחידים בלבד. כך התקיימה "קהילת אנוסים" שלמה בבלמונטה במשך מאות שנים, תוך התאמת המבנה הקהילתי למציאות החדשה.
 
אנוסי בלמונטה בחרו דרך מקורית להמשיך לחיות כיהודים. הם פעלו לפי הכלל: "היה יהודי בביתך וקתולי בצאתך". יהודי בלמונטה המשיכו לשמור את יהדותם בביתם פנימה לאורך הדורות, והמצוות נשמרו תמיד בצנעה ובהסתר בתוך המשפחה. בני הכפר היהודים הלכו בימי ראשון לתפילה בכנסייה וילדיהם אף הוטבלו לאחר לידתם לנצרות, אולם במקביל הם שמרו שבת, צמו ביום כיפור, הכינו מצות בביתם לקראת חג הפסח, הפרישו חלה, והתפללו תפילות ופיוטים שונים שכתבו או שנשמרו בידיהם במשך הדורות. לפי מסורת יהודי בלמונטה, בכניסה לכנסייה היו ממלמלים כמעין סיסמה: "לבית הזה אכנס אך לעץ ואבן לא אסגוד, אלא לא-להי ישראל שבכל מושל".
 
המבחן הסודי
בלמונטה הוא כפר קטן בן כ-3,000 תושבים. הכפר הציורי מצוי בצפון המדינה, סמוך לגבול בין פורטוגל לספרד, בפרברי העיר קוביליה. רוב בתיו של הכפר בנויים אבן, וההליכה בסמטאות הצרות של הכפר מזכירה את רחובותיה של העיר העתיקה בירושלים. נדמה שהעדות היפה ביותר לפלא של הקיום היהודי בבלמונטה מופיעה בשלט הכניסה לבית הכנסת החדש של הקהילה החקוק על אבן זיכרון:
 
כאן במקום הזה לא נותקה השלשלת... כאן בכפר בלמונטה, בבית הזה ובבתים הסמוכים, לב האזור היהודי, התנהלו חיים יהודים מלאים ועשירים עוד מימים קדומים. בעקבות גזרות השלטון, נאלצו תושבי הכפר היהודים, כמו יהודים אחרים ברחבי ספרד ופורטוגל, להמיר את דתם – כשהם שומרים על יהדותם בבית.
 
כאן לא כבה הנר לעולם... כאן, בבתי הכפר, קיימו בסתר את מצוות היהדות, במשך חמש מאות שנה, מ-1492 עד 1992, כשהם מעבירים את המסורת בעל פה, מדור לדור, בחשאי, מקיימים את השבת בלב, ואת יום ראשון – לעיני השכנים שמסביב. אנוסים לחיות חיים כפולים... נזהרים שלא למעוד בין מנהגי היהדות והנצרות מחשש ליפול לידי האינקוויזיציה ומרתפיה, מברכים על החלה והיין, ממלמלים באפלה מילים מתוך התפילה. שומרים על יהדותם בנפש פנימה.
 
כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד... כאן הנשמה היהודית נשארת לעולם... ומתוך העבר – יקום העתיד, מחושך ואפילת ימי הביניים אל האור של בית הכנסת והמרכז הרוחני.
 
את יהודי בלמונטה הנסתרים גילה ככל הידוע יהודי פולני בשם שמואל שוורץ, אשר הגיע לפורטוגל ולבלמונטה בתוקף עבודתו כמהנדס מכרות. בשנת 1917 גילה להפתעתו את צאצאי האנוסים.
 
לפי עדותו של שוורץ, בספרו "הנוצרים החדשים בפורטוגל במאה העשרים" (הספר ראה אור בפורטוגזית בשנת 1925, ותורגם לאחרונה לעברית עם מבוא מעניין ומפורט מאת ד"ר דב סטוצ'ינסקי), כאשר הגיע למקום הופתעו אנוסי בלמונטה לראות אדם שהכריז על עצמו כיהודי בריש גלי, ללא צורך ורצון להסתיר את אמונתו וללא ניסיון לשמור על סוד אמונתו היהודית.
 
בני הקהילה העמידו את שוורץ במבחן. אחת הזקנות, ממנהיגות יהודי בלמונטה, טענה בפניו: "מאחר שאתה מתיימר לדעת תפילות יהודיות השונות משלנו, אמור נא לנו לפחות אחת מתוך תפילות אלה שאתה מכיר, באותה שפה עברית שאתה טוען כי היא שפת היהודים". שוורץ נענה ובחר להשמיע את "שמע ישראל" בפני קהל שומעיו. באומרו את שם השם בעברית, שינתה הזקנה את עמדתה ופסקה לכל בני הכפר בוודאות ובהתרגשות: "הוא יהודי! הוא יודע את שם השם" (אחת המילים הבודדות שהשתמרו בעברית בקרב בני הקהילה). מרגע זה התקבל שוורץ בקרב בני הקהילה.
 
עד היום, בתודעתם של יהודי בלמונטה היהדות היא עניין לקיום בסתר ובבית פנימה. החינוך שעבר מדור לדור לא נמחק. זו הסיבה שליהודי בלמונטה קשה לדון ביהדות באופן פומבי. הם עדיין מונָעים מהרגש הטבעי לשמור על אופן החיים היהודיים בסוד. נדמה שלמרות הזמן הרב שחלף, חומות הסודיות וחוסר האמון עדיין לא נפלו. למרות שמגיעות קבוצות שונות מכל העולם להכיר את התופעה הייחודית של בני הקהילה בבלמונטה, הם זוכים לכל היותר לצלם את האנשים, אבל לא לשמוע מהם סיפורים או תיאורים על אורח חייהם ואמונתם.
 
לבלבל את האויב
בכדי להבין את תופעת שמירת הדת היהודית אצל אנוסים בכלל ואצל יהודי בלמונטה בפרט, יש לעמוד על ההבדל בין "יהודים" ל"אנוסים". אצל אנוסים קיימת "פסיכולוגיה" מיוחדת, וללא הבנה של פסיכולוגיה זו בלתי אפשרי להבין ללבם של אנשים אלו.
 
יהודי בלמונטה פיתחו תורה שלמה כיצד להערים על שכניהם הנוצרים ועל הכנסייה. אחת הדוגמאות הידועות לכך היא קיום מצוות בליווי משחקי קלפים. ביום כיפור, "סנטה פירה" (היום הקדוש) בלשונם של יהודי בלמונטה, התקיים במשך הדורות יום שלם של תענית, תפילות... ומשחקי קלפים. מכיוון שהכנסייה היתה בקיאה בתאריכי המועדים היהודים, נהגו הנוצרים לחפש אחרי "מפירי חוק" השומרים על קדושת היום. האנוסים הסוו את התכנסותם לתפילה במשחקי קלפים. במהלך הדורות נשתכחה הסיבה האמיתית למשחקי הקלפים, וצאצאי האנוסים הניחו כי מדובר במנהג ובמסורת מקודשת ולכן שמרו על "המנהג" בדבקות רבה.
 
לפי סיפורי המשפחות בבלמונטה, גם אפיית המצות לקראת חג הפסח היתה מלווה במשחקי קלפים. הנשים הכינו את המצות במרתפי הבתים והגברים ישבו בחבורות בפתח הבתים ושיחקו קלפים כדי "לבלבל את האויב". הכנת המצות – "הלחם הקדוש" – לחג הפסח, נעשתה בחוכמה ובעורמה רבה. בימי הרדיפה לא יכלו יהודי בלמונטה להכין מצות בגלל ביקורתה הקפדנית של האינקוויזיציה בתקופה שקדמה לפסח. לכן נהגו להתחיל בהכנות לפסח ובאפיית מצות רק ביום השלישי לחג. מנהג זה נמשך במשך מאות שנים, כאשר עד היום השלישי נמנעו האנוסים מלאכול חמץ.
 
הכנת המצות התקיימה בטקס מרשים הנשמר עד היום אצל משפחות בודדות. בני הבית התכנסו בחדר מיוחד שהוכן ואף סויד במיוחד לצורך האירוע. כל המשתתפים לבשו בגדי לבן מכף רגל ועד ראש, כולל הבגדים התחתונים. הבצק הוכן על הרצפה מעל בדים לבנים, ובני הבית כורעים על הברכיים בזמן הלישה ולשים תוך כדי אמירת פיוטים מיוחדים. לאחר מכן הניחו את המצות על מדורות שהיו בחדר ולאחר סיום התהליך כולם קמו, התחבקו ובירכו איש את רעהו לשלום.
 
הכלל אשר הכתיב אילו מצוות יישמרו בקפדנות ואילו לא יישמרו כלל היה החלוקה בין מצוות פומביות לבין מצוות שניתן לשמור בתוך הבית ללא ידיעת השכנים. מצוות ברית המילה נעזבה שכן היא היתה ראיה מפלילה וחיצונית ליהדות. גם כלים כמו מנורה ופמוטים לא היו בבתים. בני בלמונטה נהגו במשך השנים, ועד היום הזה, להדליק נרות שבת בשמן זית בכלי תאורה רגיל למאור, שאינו מזכיר כלל חפץ דתי. גם מזוזות לא היו בפתח בתיהם, כדי לא לגלות את אמונתם של שוכני הבית. לעומת זאת, הם הכינו "מזוזות כיס", מזוזות קטנות מעץ אשר החזיקו בכיסיהם, וכך הפכה המזוזה למצווה "ניידת" אשר לא נקבעה בפתח הבית אלא עברה דרך המשקוף בכיסו של הנכנס לבית. ללא ספק דרך יפה ומקורית לקיום מצוות מזוזה (במוזיאון היהודי אשר נפתח בבלמונטה בשנים האחרונות אפשר לראות דוגמא של מזוזה זו).
 
הנשים – שומרות הגחלת
רוב הטקסים והתפילות בפורטוגזית נשמרו על ידי הנשים, בעיקר הזקנות, אשר ידעו את התפילות בעל פה והן אשר ניהלו את הטקסים הדתיים וההתכנסויות המשפחתיות. הנוהג היה שאישה אחת מתפללת בעל פה ובקול רם והנוכחים חוזרים על התפילות בקול נמוך.
 
מתוך הצורך לטשטש את הקיום המעשי נוצרו בקרב יהודי בלמונטה תפילות ופיוטים רבים בפורטוגזית אשר ליוו כל אירוע. היו להם תפילות לנטילת ידיים בבוקר, ברכת המזון, תפילת הדרך, תפילת וידוי, תפילות למתים, תפילה לנישואין, תפילה לברכת הלבנה, תפילה לסערה, תפילה לעת סכנה, תפילה להפרשת חלה, תפילה להדלקת נרות שבת וכמובן תפילות למועדים.
 
בנוסף למועדים, שמרו האנוסים בבלמונטה על טקסי נישואין, קבורה יהודית, מנהגי אבלות, והחזיקו באמונה בבוא המשיח ובשיבת עם ישראל ל"ארץ המובטחת". מעניין מאוד שבין הפיוטים שנשמרו בפיהם, יש פיוט המזכיר כמעט באופן מדויק את י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם.
 
בתחום הכשרות, נמנעו יהודי בלמונטה מאכילת בשר חזיר, שפן, ארנב, ודגים ללא קשקשים. למרות שהם לא שחטו, הם נמנעו מלאכול דם והמליחו את הבשר לפני בישולו. אפילו מנהגים מרכזיים פחות, כמו איסוף הציפורניים שנגזרו ושריפתן, נשמרו בקפדנות על ידי יהודי בלמונטה.
 
שבתם של האנוסים בבלמונטה החלה ביום שישי עם שקיעה, והסתיימה בשבת בערב עם צאת הכוכבים. בערב שבת הדליקו הנשים נר מיוחד בשם "נר האדון". לצורך ההדלקה הכינו שמן זך ופתילות מפשתן טהור אשר טוו ושזרו במו ידיהם. שם הפתילות היה: "פתילות מבורכות". הכנת הפתילות לנרות שבת לוותה בתפילה מיוחדת שעברה במסורת מדור לדור. התפילה שנאמרה בערב שבת עם הדלקת הנרות היתה: "ברוך אתה א-לוהי, ה', ה' שלי, אשר ציוונו במצוותיו המבורכות והמקודשות מאוד להדליק פתיל קדוש זה להאיר ולחוג את לילות הקודש של האדון למען יאיר האדון את נפשנו ויושיענו מאשמות עוונות וחטאים".
 
באחת השבתות ששהייתי בבלמונטה יכולתי להתרשם מהאופי המיוחד של השבת בבלמונטה. בני הקהילה מתכוננים לקראת שבת, ועם שקיעה יש אווירה מיוחדת בכפר. מעין שלווה רוחנית שורה על ההרים הסובבים ועל האנשים כולם.
 
למותר לציין שיהודי בלמונטה הקפידו הקפדה יתרה במשך כל הדורות להתחתן בתוך המשפחות פנימה ולא היו נישואי תערובת – כדי להמשיך ולשמור על המסורת היהודית. יש הטוענים שאחת התוצאות של דורות של נישואין בתוך המשפחה היא התופעה הרווחת אצל בני הכפר היהודים, שמתקשים בראייה בלילה.
 
החזרה ליהדות
למרות שמירת המצוות בסתר והקשר עם המהנדס שמואל שוורץ ועוד מספר יהודים שביקרו בבלמונטה במשך השנים, "יציאתם מהארון" והפיכתם מאנוסים ליהודים החלה רק בשנת 1974, כאשר פורטוגל הפכה למדינה דמוקרטית ולא היתה עוד סכנה בהכרזה על האמונה היהודית מצד אדם או קהילה. בני בלמונטה פנו לקהילה היהודית בליסבון וביקשו את עזרתה בארגון החיים היהודיים בכפר וברענון שמירת מצוות התורה. כמו כן הם פנו לשגרירת ישראל בפורטוגל דאז (קולט אביטל), וביקשו את עזרתה של מדינת ישראל בשליחת רב ובתהליך השבתם ליהדות.
 
בראשית שנות ה-90, בהוראת הרב הראשי לישראל הרב מרדכי אליהו שליט"א, נשלח בית דין מארץ-ישראל כדי לקיים "השבה ליהדות" לבני הקהילה. יש לציין שעל פי ההלכה קיים הבדל בין גיור לבין השבה ליהדות. גיור הוא תהליך המיועד לאדם אשר מעולם לא היה חלק מעם ישראל, אולם השבה ליהדות היא הצטרפות מחודשת לעם ישראל לאדם שהוא נצר למשפחה יהודית (מצד אמו), אולם הוא או אבותיו המירו את דתם מרצון או מאונס והוא מבקש כעת לשוב לדת אבותיו בלב שלם.
 
תהליך השיבה ליהדות כולל עמידה בפני בית דין לקבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, ברית מילה לגברים וטבילה במקווה טהרה. בבלמונטה רוב האנוסים לא היו נימולים, וכולם עברו ברית מילה. הזקן מבין הנימולים היה בן 79. בתקופה זו נבנה בבלמונטה בית כנסת חדש, "בית אליהו", בנדיבותו הגדולה של יהודי אשר עזר רבות לקהילה, ויקטור אזולאי. בבית הכנסת יש גם מקווה טהרה ומטבח כשר. בכפר יש גם בית קברות יהודי. בשנת 1990 הגיע הרב הראשון לבלמונטה, הרב שלמה סבג, לאחר מאות שנים מאז נוסדה הקהילה. כיום גרים בבלמונטה כ-300 יהודים.
 
אין ספק שבהיסטוריה הארוכה של עם ישראל, קהילת בלמונטה אשר התקיימה בתנאים מיוחדים וללא כל הנהגה רבנית קלאסית היא סמל ודוגמא להתמדה ועקביות של האמונה היהודית גם בתקופות של רדיפות, מתוך רצון אמיתי לשמירה על שרשרת הקיום היהודי – אף על פי כן ולמרות הכל.