ירושלים שלפני דוד המלך / ד"ר יהושע מנחם רוזנברג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

ירושלים שלפני דוד המלך

מחבר: ד"ר יהושע מנחם רוזנברג

בשדה חמ"ד, גיליון ט-י, 1995

ירושלים שלפני דוד המלך

לפני כ-3000 שנה, לפי חלק מן החשבונות שבידינו, קבע דוד המלך את ירושלים כעיר מלוכה, כמרכז המדיני, הכלכלי, המנהלי והרוחני-דתי. עם העברת ארון הברית לירושלים הפכה העיר למרכז עבודת-ה' בארץ ובעולם. ירושלים הייתה לעיר המשפט והצדק. קביעה זו הפכה את ירושלים מעיר בלתי חשובה, במקום כמעט נידח בכנען, לעיר החשובה ביותר בתולדות עם ישראל. ירושלים הפכה לצומת מרכזי גם בתולדות האנושות - רק בזכות הבחירה הזאת.
 
בדברים הבאים רוצה אני לדון במה שידוע לנו על ירושלים ועל תולדותיה לפני שבחר בה דוד כעיר מלוכה, כלומר מאז הידיעות הראשונות שיש לנו על קיומה של העיר, במאה הי"ט לפני הספירה, ועד קרוב לשנת 1000 לפני הספירה.
 
ידיעות חוץ מקראיות
 
כתבי המארות המצריים
על ראשיתה של ירושלים אין לנו ידיעות בדוקות ומבוססות. במקורות חוץ מקראיים מופיע שם העיר לראשונה בכתבי המארות המצריים, כתבים מימי הממלכה התיכונה, ממחציתה הראשונה ומסופה של המאה הי"ט לפני הספירה. בכתבים אלה נקראת העיר:Rushalimum או Urshalimum. השם נזכר בשתי קבוצות של כתבי המארות. בקבוצה הקדומה של כתבי המערות נזכרים שני מושלים של ירושלים (יקרעם ושסען) המשמשים הכתר אחד, ובקבוצה המאוחרת יותר נזכר שליט אחד בלבד לירושלים.
 
מכתבי תל-אל עמארנה
בשרידי ארכיון של מלכי מצרים, שנתגלה בסוף המאה הקודמת בתל-אל עמארנה שבמצרים, נמצאו קרוב לארבע מאות מכתבים כתובים בכתב היתדות ובשפה האכדית. המכתבים נשלחו אל מלך מצרים משליטי ערים בכנען וסביבותיה, ערים שהיו כפופות לשלטון המצרי. בין המכתבים האלה נמצאים שישה מכתבים ממושל ירושלים אל פרעה מלך מצרים. תעתיק שם העיר במכתבים אלה הוא: Urusalim. במכתביו של מושל ירושלים אל מלך מצרים, הוא מכנה את עצמו: 'קצין המלך' (המצרי), מזכיר את חשיבותה של ירושלים, ואת נאמנותו למלך מצרים. מן המכתבים עולה כי בירושלים שהו חיילים מצריים, מהם אנשי צבא מכוש, שהתנכלו למושל ירושלים. כותב המכתבים, פו תי-ח'פה או עבד-ח'בה, מלך ירושלים, חושש מן הח'בירו המאיימים עליו ועל שלטונו. הוא מציין שהוא נלחץ גם על ידי עמי כנען. באגרות נזכרים מושלי שכם ומלכי הדרום. הוא פונה למצרים בבקשת עזרה.
 
מן האגרות אנו למדים שבמאה הי"ד לפני הספירה, הייתה ירושלים חלק מן הממלכה המצרית.
 
[דבר אל] אדוני המלך
[כה אמר] עבד-חפה עבד[ך] [לרגלי] אדוני שבעתיים [ושבעתיים אני נופל]... ידע ה[מלך]! כל הארצות עשו שלום אולם יש מלחמה נגדי... ראה את העיר ירושלים הזאת: לא אבי ולא אמי [נ]תנו לי אותה - ידו ה[חזקה של מלכי] [נ]תנה אותה לי...
הנה מלכי השכין את שמו בארץ ירושלים לעולם. לכן איננו יכול לעזוב את העיר ירושלים!
לסופר אדוני המלך דבר כה [אמר] עבד-חפה עבדך: הריני נופל לרגליך, עבדך אנוכי! תמסור דברים יפים לאדוני המלך, הרי אני הקצין של המלך, אני מוכן למות למענך. כי פשע פשעו נגדי אנשי ארץ כשי. רק אצבע אחת היתה חסרה שלא נרצחתי בידי אנשי ארץ כשי [בתוך] ביתי! יחקור וידרוש המלך אודות[יהם] שבעתים ושבעתים הצדק אתי, אדוני המלך!
קטעים מתוך מכתב מס' 287 שנמצא בתל-אל-עמארנה
 
חפירות ארכיאולוגיות
תמורות היסטוריות רבות חלו בירושלים. מפעלי בנייה אדירים ורצופים, במשך דורות רבים, טשטשו את עקבות היישוב הקדום ואת עקבות ההרס והשריפה. לעיר לא נותרה צורה אופיינית לתל.
 
למרות אלה נמצאו בחפירות הארכיאולוגיות עדויות על ישוב בירושלים בראשית תקופת הברונזה, כלומר בסוף האלף הרביעי וראשית האלף השלישי לפני הספירה, ואולי אף בתקופה הכלכוליתית. לא נמצאו מבנים מן התקופה הזאת אלא שברי חרסים בלבד. הממצאים מן התקופה הזאת מעטים, אך החל מראשית תקופת הברונזה התיכונה  מתרבים והולכים הממצאים. חרסים רבים ושתי טביעות חותם מצריות מימי הממלכה התיכונה במצרים נתגלו בשטח עיר דוד. ליד העיר נחשפו מערות קבורה מתקופה זו.  בסביבות השילוח נתגלה קבר מתקופת הברונזה התיכונה א', ובמדרון הר הזיתים נתגלו  קברים מן התקופה ההקסוסית, היא תקופת הברונזה התיכונה ב'.
 
מעל מעיין הגיחון נתגלו שרידי חומה, שהארכיאולוגים משערים שהם מן המאה ה-18 לפנה"ס, והם מצביעים על יישוב מבוצר בירושלים בתקופה המקבילה לכתבי המארות.
 
 
הידיעות במקרא
 
ירושלים בתורה
ידוע כי בתורה אין ירושלים נזכרת בשמה, אפילו פעם אחת. היא נזכרת ברמזים בלבד, כמו: "שלם", "המקום אשר יבחר" ה', "הר המוריה" או בכינויים אחרים. כך למשל נזכר מלכי- צדק כמלך שלם: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, והוא כהן לאל עליון" (בראשית י"ד, יח).
 
מן התקבולת: "ויהי בשלם סכו / ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו, ג) אנו למדים, שאצל משורר התהלים, אסף, יש זהות, או קרבה, בין שלם לציון.
 
לדעת הרמב"ם ב'מורה נבוכים', היה ידוע למשה מקומה של ירושלים, ומקומו של הר המוריה, שאותו קידש אברהם אבינו בחזונו.
..."אבל מדוע לא הזכירו בפירוש בתורה ולא ייחדו, אלא נרמז עליו ונאמר 'אשר יבחר ה' וגו'' (למשל: דברים י"ב יא, יד, יח, כא, כו), יש בכך לדעתי שלוש חכמות: האחת כדי שלא יחזיקו בו העמים וילחמו עליו מלחמה קשה כאשר ידעו שהמקום הזה מטרת התורה מכל העולם,
והשנית שלא ישחיתוהו אותם שהוא בידיהם עתה ויהרסוהו ככל יכולתם,
והשלישית, והיא היותר חשובה, כדי שלא יבקש כל שבט שיהא זה בנחלתו ויכבוש אותו, ויהיה שם מן המחלוקת והקטטה כמו שאירע בדרישת הכהונה, (סיפור קרח ועדתו, במדבר ט"ז-י"ז), ולפיכך בא הציווי שלא ייבנה בית הבחירה כי אם אחר הקמת מלך, כדי שתהא ההחלטה ביד אחד, ויסתלקו הקטטות כמו שביארנו בספר 'שופטים'. (הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק א' הלכות א-ב)."
(מורה נבוכים, חלק ג' פרק מ"ה, בתרגום הרב יוסף קאפח עמ' שע"ז-שע"ח).
ב'יד החזקה' כתב הרמב"ם:
"ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא." (ספר 'עבודה', הלכות בית הבחירה פרק ב' הלכה ב').
(דבריו מבוססים על מדרשי חז"ל, למשל: בבראשית רבה על הפסוק: 'וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה (בראשית ב', ז), אמרו ר' ברכיה ור' חלבו בשם שמואל בר  נחמן : "ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר: 'מזבח אדמה תעשה לי' (שמות כ', כד).
אמר הקב"ה: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו, והלוואי ויעמוד." (וראה גם בפרקי דר' אליעזר, פרקים י"א, י"ב ו-כ', וכן בירושלמי נזיר פרק כהן גדול פרק ז' דף נ"ו ע"ב).
 
למסורת שמזכיר הרמב"ם אנו יכולים למצוא הד בלשון הכתובים במקרא:
בסיפור העקדה אנו שומעים:
"ולך לך אל ארץ המוריה... על אחד ההרים, אשר אמר אליך. ...ויקרא אברהם שם המקום ההוא, ה' יראה, אשר יאמר היום בהר ה' יראה." (בראשית כ"ב, א-יט)
הצורות הסבילות: יראה, לראות, מופיעות במקרא בהקשר לעלייה לרגל או לביאת המקדש. למשל:
"יראה כל זכורך אל פני האדן ה'" (שמות כ"ג יז)
 "יראה כל זכורך את פני האדן" (שמות ל"ד, כג)
"יראה כל זכורך את פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות, ולא יראה את פני ה' ריקם", (דברים ט"ז, טז)
"לראות את פני ה' אלהיך" (שמות ל"ד, כד, דברים ל"א, יא)
 "כי תבואו לראות פני" (ישעיה א', יב)
 "מתי אבוא ואראה פני אלהים" (תהלים מ"ב, ג).
"הר המוריה" הנזכר בפרשת העקידה, נזכר שוב בדברי הימים:
"ויחל שלמה לבנות את בית ה' בירושלים, בהר המוריה אשר נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי". (דהי"ב ג', א)
הכתוב קושר את המקדש עם 'הר-המוריה'.
בניו של אברהם אבינו, בכל הדורות כולם, מקריבים קרבנות במקום בו הוכיח אברם כי ירא אלהים הוא, והיה מוכן להקריב את בנו, ואת כל עתידו לה'. במקום בו העלה אברם את האיל לעולה, תחת בנו.
 
אל שמו של מלך ירושלים מתלווה התואר צדק. כך "מלכי צדק מלך שלם", בבראשית, שהוא גם כהן לאל עליון, וכך "אדוני-צדק מלך ירושלים", בספר יהושע. בספר תהלים אנו קוראים:
"מטה עזך ישלח ה' מציון, רדה בקרב איביך... נשבע ה' ולא ינחם, אתה כהן לעולם, על דברתי מלכי צדק." (תהלים ק"י, ב-ד)
בפסוקים נקשרת ציון עם כהן ועם מלכי-צדק.
המקרא בא לרמז לנו באמצעות הסיפור על מלכי צדק ובאמצעות רמזים לשוניים מעוררי אסוציאציה, שירושלים היא עיר קדושה מאז ומעולם. קדושתה היא קדושה נצחית. גם בהיותה עיר של עובדי אלילים לא פקעה קדושתה ממנה. יש מעמד של קדושה להר המוריה ומעמד מיוחד לעיר שלידו.
משורר התהלים מבטא יחס זה:
"ויבחר את שבט יהודה, את הר ציון אשר אהב. ויבן כמו רמים מקדשו, כארץ יסדה לעולם." (תהלים ע"ח, סח-סט)
יושבי ירושלים, היבוסי, נזכרים בדרך כלל בסוף רשימת העמים שעם ישראל יוריש מכנען.
כך למשל בברית בין הבתרים:
"ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר, לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני. ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים. ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי." (בראשית ט"ו יח-כא)
כך גם ברשימות במקומות אחרים: שמות ג' ח, יז; שמות י"ג ה; שמות כ"ג כג; שמות ל"ג ב; שמות ל"ד יא; ועוד. כיבוש ארץ ישראל אינו שלם ללא הורשת היבוסי, ללא כיבוש ירושלים.
 
ירושלים בספר יהושע
בפרק י' בספר יהושע מדובר על ברית של חמש ערים אמוריות, ברית ביזמתו של אדני- צדק מלך ירושלם, שמטרתה להעניש את ארבעת ערי החיווי (בראשן גבעון) על שהשלימו  עם בני ישראל. אזור ארבעת ערי החיווי מקביל לשטח ההר של שבט בנימין, אזור חמשת  ערי האמורי נמצא בעיקרו בחלק ההר של נחלת יהודה, וממלכת ירושלם בתווך. המלכים נלכדים במערה במקדה ומוצאים להורג. גם מלך ירושלם מוצא להורג, אך אין הכתוב אומר  דבר על העיר ירושלם ועל גורלה. יש לשער שהעיר לא נכבשה, שכן אילו נכבשה היה הדבר נזכר במפורש בכתובים, כפי שנאמר על מקדה: "ואת מקדה לכד יהושע" (יהושע י', כח) וכן על לכיש: "ויתן ה' את לכיש ביד ישראל, וילכדה ביום השני וגו'" (יהושע י', לב) ועוד.
 
גם הזכרת מלך ירושלם ברשימת שמות המלכים שניצח יהושע, רשימה המופיעה בפרק י"ב, אינה מעידה על גורלה של העיר ירושלם. שהרי גם מלך גזר נזכר ברשימה זו וגם עירו טרם נכבשה. אין כאן סיפור על כיבוש ירושלם, אלא על הריגת מלכה בלבד. המתתו הייתה רחוק  מירושלם - במקדה (יהושע י' יז-כז).
 
בפרק ט"ו ביהושע נזכרים גבולות נחלת יהודה. הגבול הצפוני מתואר בדיוק רב, תוך ציון פרטים רבים. בפסוקים ה-יא: קו הגבול מתחיל בשפך הירדן לים המלח בכיוון צפון מערב, פונה דרום מערבה אל עבר ירושלם. בתחומה של ירושלם מתרבים הפרטים בכתוב, פרטים שחלק מהם אנו יכולים לזהות כמעט בוודאות: עין רוגל - גיא בן הינום - כתף היבוסי מנגב, היא ירושלם (אולי המורד של 'הר-ציון') - ראש ההר (אשר ממערב ל'גי בן-הנם', צפונה מ'עמק רפאים' = סביבות רח' בצלאל, 'בית האמנים', מוזיאון 'בצלאל' לשעבר) - מי נפתוח (כנראה המעיין של ליפתא, מתחת לכניסה לירושלים) - ומשם מערבה אל ערי הר עפרון (לאזור מוצא, מבשרת ירושלים) - בעלה = קרית יערים (אבו גוש) והלאה מערבה עד הים.
בפסוק ס"ג נאמר על ירושלם:
"ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם, וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה".
העיר ירושלם עצמה, הכוללת את 'ציון' (המצודה) ואת הר המוריה שמצפונה, הייתה שייכת לבנימין ולא ליהודה, אך מגרשיה בצד דרום ובמערב והאזור החקלאי שלה (עמק- רפאים), היו, כפי שמצוין בתיאור הגבול, בנחלת שבט יהודה. ככל הנראה שלט היבוסי גם על השטחים שמדרום לירושלים. הלשון: "עד היום הזה" רומזת על הזמן בו נרשמו הדברים בצורתם הסופית, בתקופת השופטים, או לפני כיבוש העיר על ידי יהודה. ואמנם, בתיאור נחלת בנימין בפרק י"ח נזכרת ירושלים כחלק מנחלה זו:
"והיו הערים למטה בני בנימן למשפחותיהם, יריחו ובית חגלה ועמק קציץ... וצלע האלף והיבוסי היא ירושלם... זאת נחלת בני בנימן למשפחתם". (יהושע י"ח, כא-כח)
 
ירושלים בספר שופטים
בתחילת ספר שופטים מסופר על מלחמתם של יהודה ושמעון בכנעני ובפריזי ועל המלחמה באדני-בזק בבזק. בסיום המלחמה נאמר: "ויביאוהו ירושלם וימת שם" (שופטים א', ז).
בהמשך מסופר:
"וילחמו בני יהודה בירושלים וילכדו אותה, ויכוה לפי חרב, ואת העיר שלחו באש. ואחר ירדו בני יהודה להלחם בכנעני יושב ההר והנגב והשפלה וגו'". (שם א', ח-ט)
בהמשך הפרק נאמר:
"ואת היבוסי ישב ירושלם לא הורישו בני בנימן, וישב היבוסי את בני בנימן בירושלים עד היום הזה."
פסוק זה נראה לכאורה סותר את הפסוק שהזכרנו מספר יהושע פרק ט"ו פסוק סג:
"ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יכלו בני יהודה להורישם, וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה".
בכל שנות הכיבוש בתקופת יהושע נשאר מחנה ישראל בגלגל. עם סיום הכיבוש הגיעה העת שהשבטים יאחזו בנחלותיהם ויורישו מהן את יושבי הארץ שנותרו בהן. יהודה ושמעון הולכים יחדיו, ראשונים. (השווה יהושע ט"ו, שם בתוך רשימת ערי יהודה רשומות ערי הנגב המייצגות את נחלת שמעון. ראה גם דברי הימים א', ד' כח-לג). נושאו המרכזי של פרק א' בספר שופטים הוא: תחומי ארץ כנען שבני ישראל לא הורישו אותם, בזמן ההוא. הפרק מתאר את מעשי הכיבוש של שבט יהודה, מדבר מעט על כיבושי יוסף, אך בעיקר הוא עוסק במחדלי הכיבוש של השבטים השונים. הפרק מספר כי עם כיבוש בזק, הייתה הדרך דרומה, לעבר נחלת יהודה, פתוחה. בני יהודה נלחמים בירושלים, כי היא שוכנת ליד הדרך המוליכה לנחלתם. כאמור, לא כלולה ירושלם בנחלת יהודה, אלא בנחלת בנימין, אך הכובשים שילחו אותה באש כדי שלא תישאר בעורפם. משם ירדו לנחלת יהודה. מהפסוקים בפרק א' בשופטים ניתן להסיק כי ירושלם האמורית (ראה יהושע י' ה) נחרבה על ידי יהודה-שמעון.
 
העיר נשארה בחורבנה, היות שאנשי יהודה לא התיישבו בה, כיוון שאינה נחלתם, ואנשי בנימין לא מיהרו לתפוס את נחלתם. לכן התיישב היבוסי בעיר וביצר אותה. בני בנימין לא יכלו להוריש את היבוסי, "עד היום הזה", עד לימי דוד (ראה שמואל ב' ה' ו-ט).
 
מאז תקופת תחילת ההתנחלות ועד לתקופת דוד המלך אין עוד ירושלים עיר האמורי, כפי שהייתה לפני הכיבוש ובשעת הכיבוש, אלא עיר היבוסי.
 
במעשה פילגש בגבעה, (שופטים י"ט, י-יד) מסופר כי האיש הלוי הולך מבית לחם עד גבעת בנימין (= תל אל-פול, מצפון לירושלים). הכתובים מציינים סדר זמנים להליכה הזאת. הלוי יוצא ב"נטות היום" (= אחרי אמצע היום, תחילת נטיית השמש מערבה), חלף זמן עד שחבש את החמורים, ומסתבר שיצא בשעה די מאוחרת. כאשר "רד היום מאד" הגיע הלוי "עד נוכח יבוס" (= סמוך ל"ימין משה" של היום), הדרך לא עברה סמוך ליבוס, אלא מערבה לה (בסביבות רח' המלך דוד, היום), וכך מובן תיאור המקום: "נוכח יבוס". עם התקרבם למקום, הציע נערו של הלוי לסור ללון בעיר. הלוי מסרב לסור אל "עיר נכרית", וממשיך צפונה. כיוון ש"בא להם השמש" (= שקעה להם השמש), סרו לגבעה כדי ללון שם.
הכתוב אומר במפורש כי "יבוס היא ירושלם" (י"ט, י). הדברים מאשרים את הנאמר לעיל כי ירושלים בראשית תקופת השופטים נמצאת, בגלל מחדלי התנחלות, ביד נכרים - ביד היבוסי.
 
ירושלים בספר שמואל
בימי שאול לא תופשת ירושלים מעמד רשמי כלשהו. קרבתה של עיר נכרית לגבעת שאול לא הפריעה, ככל הנראה, לשאול. מסיפור 'פילגש בגבעה' נראה, ששררו יחסים תקינים בין ישראל לבין היבוסי, שהרי הנער מציע ללוי ללון בעיר. רק מפני חששו מנוכרים הוא ממשיך צפונה.
 
ירושלים יושבת ליד קו פרשת המים וליד מקום הצטלבות דרכים ראשיות, היא מוקפת גיאיות ונוחה להגנה, יש לה אספקת מים סדירה ממעיין הגיחון הנובע במדרונה המזרחי של הגבעה שעליה בנויה העיר. למרות אלה, אנו רואים שירושלים היבוסית אינה שולטת על דרך ההר העוברת מערבה ממנה, ואין היא מפריעה את השימוש בדרך. המעבר מן הדרום אל הצפון חופשי. מצב זה, שתחילתו בתקופת ההתנחלות, נמשך ככל הנראה כל ימי שאול.
 
לאחר שלקח דוד את חרב גלית הפלישתי וכרת את ראשו מסופר:
"ויקח דוד את-ראש הפלשתי ויבאהו ירושלם, ואת כליו שם באהלו."
אנו רואים כי גם הכניסה לעיר היא חופשית. יתכן והסיפור בא להבליט את יחסו המיוחד של דוד, כבר עכשיו, אל ירושלים. הוא אינו בא לבירת ממלכת שאול, גבעה, השוכנת צפונה לירושלים, על דרך גב ההר, בלב נחלת בנימין, אלא לירושלם, למרות היותה מיושבת בנכרים, ביבוסי.
 
בניגוד לסיפור הזה אנו שומעים, ערב הכיבוש, פעמיים את הקביעה של היבוסי שדוד לא יבוא לירושלים.
"וילך המלך ואנשיו ירושלם אל היבסי יושב הארץ, ויאמר לדוד לאמר: לא תבוא הנה, כי אם הסירך העורים והפסחים לאמר: לא יבוא דוד הנה".
גם לאחר כיבוש העיר בידי דוד, לא השמידו את כל הנכרים מתוכה. בסיפור על כיבוש ירושלם במקבילה בדברי הימים נאמר:
"וישב דויד במצד, על כן קראו לו עיר דויד. ויבן העיר מסביב, מן המלוא ועד הסביב, ויואב יחיה את שאר העיר." (דברי הימים א' י"א, ח)
דוד קונה את גורן ארוונה היבוסי כדי לבנות מזבח לה'. ארוונה היבוסי הוא שליטה הנכרי האחרון של ירושלים, שכן הוא מכונה בפסוק: המלך.
"הכל נתן ארונה המלך למלך". (שמואל ב' כ"ד, כג)
העובדה כי ירושלים נמצאת בתחום שבין נחלות בית יוסף ובנימין מצד אחד ונחלת יהודה מצד שני, וכי הינה מחוץ לתחום ההתיישבות של השבטים, הפכו אותה למתאימה באופן מיוחד למעמד של בירת הממלכה המאוחדת. לא היה בה יתרון של חזקה לאף אחד מן  השבטים .כך הייתה ירושלים לעיר שחוברה לה יחדיו - המחברת את שבטי ישראל. ואכן  ברשימת היושבים בירושלים בספר דברי הימים, נמצאים אנשים משבטים רבים:
"ובירושלים ישבו מן בני יהודה, ומן בני בנימין, ומן בני אפרים ומנשה... ומן הכהנים... ומן הלוים... אלה ראשי האבות ללוים לתלדותם ראשים, אלה ישבו בירושלם". (דברי הימים א' ט-לד)
דברי חז"ל המנוסחים ברמב"ם שהבאתי לעיל: "ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארוונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל, ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא, ומשם נברא. אמרו חכמים: אדם ממקום כפרתו נברא", באים לרמוז כי מה שהביא את דוד לבחור בירושלים כעיר המלוכה, כמרכז פוליטי וכמרכז לעבודת  ה', היו לא רק שיקולים מדיניים, גיאוגרפיים ואסטרטגיים, אלא מסורת קדומה על קדושתה  הרצופה של ירושלם כמקום לעבודת ה' מאז בריאת העולם.
"כי בחר ה' בציון, אוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי-עד, פה אשב כי אותיה" (תהלים קל"ב, יג-יד).
קדושת ירושלים היא קדושה רצופה מיצירת האדם ועד לאחרית הימים:
"כיוון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן לבנות בית לה' ולהקריב בהן קרבן, ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המוריה שבה נאמר: 'ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל' ואומר 'זאת מנוחתי עדי עד'" (רמב"ם עבודה, הלכות בית הבחירה פרק א' ה"ג).
 
"והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, ונשא מגבעות, ונהרו אליו כל הגוים והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר-ה' אל בית אלהי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם". (ישעיה ב' ב-ג, מיכה ד' א-ב)