הצבא המצרי

 כיבושיו האחרונים של הצבא המצרי הסבו אליו תשומת לב מרובה; אמנם, טיבו נודע כבר בימי תותמוס א', אך מותר לציין שלשיא יכולתו הגיע בפקוד פרעה הנוכחי.

לא ביום אחד נוצר צבא. את היסודות לצבא הסדיר הניח יעחמס, בעת שגירש את ההיקסוס. פולשים אלה הצליחו בכבוש ארצנו, לא במעט הודות לכך, שלא מצאו בפניהם צבא מסודר ומאורגן. בכל מחוז קדמו את פניהם יחידות חלשות של "משמר העם".

שונה לחלוטין הוא הצבא הנוכחי.

מקורות יודעי-דבר אומדים את מספר הכוחות המזוינים המצריים (משמר-העם, צבא הסדיר) בחצי-מיליון בערך. בשירות פעיל נמצאים כרגע בסוריה 20-30,000 חייל. שני בסיסים עיקריים בימי שלום נמצאים בשני חלקי המדינה – בדלתה ובמצרים העליונה.

על הצבא מפקד המצביא הראשי, שהנו בן למשפחת המלוכה. בעתות משבר, נוטל לידו פרעה את הפיקוד – כדי להוציא את הצבא אל הניצחון. לידו עוזר מטה כללי, המורכב מהאצילים מפקדי החטיבות וסופרי הצבא.

הצבא נחלק לחטיבות. חיילי המחוזות השונים נמצאים בחטיבות נפרדות. כך יימצא החייל תושב בובסטיס בחטיבת בובסטיס, תושב נא-אמון בחטיבת נא-אמון, וכדומה. לכל חטיבה נס משלה, הנישא ע"י קצין מצטיין. על כל נס קבוע סמל האל המקומי.

החטיבות מורכבות מיחידות שונות. חלוקה זו נעשית לפי נשקו של החייל. יחידות קשתים, רומי-רומח, נושאי-חרב, אלות, וכו'.

 רמחים

אולם בזמן מסעות המלחמה של תותמוס א' נסתבר, שאין זה המבנה המתאים ביותר למלחמה בהרים. כדי להשלים צורך זה, חולקה כל יחידה לכתות קטנות, ארבעה בכתה; ולראש הארבעה נמסר שרביט מיוחד, לציון דרגתו.

לא רק בנסיהן ומקומות מוצאן נבדלות החטיבות אחת מרעותה, ישנן חטיבות הדורות ומפוארות – ולעומתן אפורות ורגילות.

יחידות הקרב המצריות

זר אשר יקרב ליחידה מובחרת יופתע לשמע שפת הנימוסין בה דובר המפקד לחייליו. ואין בכך כל דבר משונה – שכן ייתכן והטוראי הנו בן למשפחת המלוכה, בעוד הקצין – אציל זעיר. לחטיבה זו מתגייסים רק אצילי הארץ, ונשקה המרכבה וסוס המלחמה. הסוסים, כמובן – מהטובים אשר באורוות פרעה. שניים הם הניצבים במרכבה: האציל, ובידו קשת או כידון, והרכב התופש במושכות. ותיקי החטיבה (כך סחים) מוותרים על שירותו של רכב; הם כורכים את המושכות על ירכיהם, ונוהגים את הסוסים, ע"י ניעת גופם לצדדים!

חטיבת הרכב והפרשים נהנית מזכויות יתרות. דרגת "פרש החצר" היא מהגבוהות בסולם הדרגות הצבאי. יחידה אחרת, עליה חולם הטוראי הפשוט לאחר מסע מייגע, היא יחידת שומרי-ראש-המלך. יחידה זו מורכבת מהחיילים המצטיינים, וקציניה – בני המשפחות המכובדות. היא נחלקת לשתי פלוגות: חיילי האחת נושאים רומח קל ומגן, וחיילי השנייה – כידון וגרזן-קרב. הקצינים נוהגים לנופף ברוב גנדרנות באלות קצרות.

שתי חטיבות אלה הנן המיעוט הנוצץ והמבריק – רוב רובו של הצבא הנו אפור וחסר מירוק. המשמעת חמורה מאד, בעת מלחמה כבעת שלום חישבו חכמים ומצאו, שבכוח אשר הוצא להצלפת הטוראים, אפשר היה מזמן לכסות בחצים את כל סוריה… לתשומת לב מצביאינו!

עיקר כוחו של צבאנו מהוות יחידות הקשתים המרובות, המהממות ומחריבות את שורות האויב עוד בטרם החל הקרב פנים-אל-פנים. לאחר שנתגלתה עין הארץ שנית, מבעד לעניין החצים, מסתערות קדימה היחידות השונות. נשק ההתקפה מחולק לסוגים שונים – והנו רב גוני למדי. בתקן נמנים – הרומח, הפגיון, הסכין, הגרזן, והאלה. מספרים על אותו מצביא בימים עברו, שהותיר בידי חייליו נשק ההתקפה בלבד, כדי להכפיל את אומץ רוחם בקרב. בימינו אין נוהגים כך, והמטה דואג לשלום החייל ממש כשם שהוא חפץ בניצחון. לכן צויד החייל המצרי במגן מחופה עור, אשר גדלו שונה ביחידות השונות. פעמים שהוא מכסה את הגוף כולו, ופעמים רק מחציתו. מגן זה נתפש ע"י רצועת עור, אשר החיילים נוהגים למושחה בשמן כדי שתתרכך. מגן אשר לא נמשך בשמן, מעיד על בעליו שכבר נתקשה בשרו, ועבר צבאי מאחריו. הקצינים עושים שריונים על החזה, וקובעים מגינים על ראשיהם.

קשתים

ברוב מלחמות נולדה והתפתחה תורת האסטרטגיה המצרית. קציני המטה, ברוב ענותם, נוהגים לבטלה וזוקפים את ניצחונותינו המרובים לזכות הגבורה האישית – אולם כל מי שנוכח בקרב מן הקרבות, וראה את המערכה המצרית הנפלאה – מרכז ושני אגפים, ימני ושמאלי, על כורחו יודה שמבנה קרבי זה פותח תקופה חדשה בדברי ימי המלחמות.

חיל שכירים

עד כה התעכבנו בתיאור היחידות המצריות, אולם אין לשכוח שלמעלה ממחצית הצבא מהוה חיל-השכירים. באים הם מכל קצוות הארץ – מנוביה, מאיי הים האיגאי. נאמנותם נקנית בשכר, ולכן משתדלים שלא להפוך את הצבא כולו לצבא שכירים, אולם הצבא האדיר שהקים פרעה תותמוס השלישי לא יכול היה לקום ממצרים בלבד.

השכירים שומרים על סמני-ההיכר הלאומיים שלהם: דתם, שפתם, נשקם, אורח-חייהם. הם בוחרים בעצמם את מנהיגם, ולו הם נשמעים בשעת הקרב. כדי שיהיה בטחון בהתנהגותם, צורף אליהם קצין מצרי עליון מטעם המטה. מובן שקשה לו להידבר עם פקודיו, ועליו להיעזר במתרגם.

אמון צבאי מתחילים לקבל ילדי החיילים בקסרקטינים עם התבגרותם. הם עוברים שורת אמונים המכוונים לפתח את הגוף – כגון התאבקות, קפיצה, ריצה, תס"ח וצעידה פלוגתית. האהוב עליהם ביותר מכל התרגילים, הוא "ריקוד הקרב", לקצב הקשת התופים. אגב הנפת הקשת ואשפת החצים, הדילוגים והפניות לצדדים. מתפתח גוף גמיש וחזק, אשר יסכון – בבוא זמנו – להניף חרב למען מלכו.

 להלכה, אין שלום בין מכחול הסופרים וחרב המלחמה. ולא כן המצב בצבאנו. עלייה בדרגה מובטחת לחייל המשכיל קודם לחברו הבער. מהקצינים הגבוהים ומושלי המבצרים, נדרשת ידיעת קרוא וכתוב, כדי שיוכלו לקבל הוראות סודיות ולערוך דו"חות. בכל פקוד-פלוגתי או חטיבתי, נמצא "ספר הצבא". "סופר הצבא העליון" הנו חבר למטה הראשי, וניתן לומר כמעט, כי "על פיו יישק כל דבר" דרגתו הצבאית גבוהה גם מזו של "פרש-החצר".

ואחרון אחרון – הלא הוא תכשיט המתכת הנקרא "אות הצטיינות". אות הצטיינות ניתן בעבור אומץ לב מופתי שבוצע לעיני המלך, מספר גדול של ידי אויב כרותות (ימניות!), וכד'. אות ההצטיינות השכיח ביותר הוא "מסדר הזבוב" – לוחיות זהב עליו חקוק דיוקנו של זבוב. אות ההצטיינות הגבוה ביותר הוא "ענק-הזהב", הניתן רק לעתים רחוקות מאד לאחד המצביאים או אנשי המנגנון האזרחי שהפליאו לעשות. אות הוקרה אחר הוא הענקת חליפת בגדים מגנזי המלך.

סקרנו את הצבא המצרי המהולל, וראינוהו בסדריו המצוינים ותכסיסיו. יהי רצון שישתמש רק בנשק ההתקפה, ואל יזדקק כלל לנשק ההגנה – ויוליך את שם מצריים ופרעה אל גבולות הארץ.