שיטתו של ר' יוסף אלבו בעקרי הדת / ד"ר מאיר וכסמן
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שיטתו של ר' יוסף אלבו בעקרי הדת

וייחוסה לתורות בני דורו: ר' חסדאי קרשקש ור' שמעון בן צמח דוראן

מחבר: ד"ר מאיר וכסמן

התקופה, גיליון ל'-ל"א, 1946

תוכן המאמר:
פתיחה
שמואל בעק
דברי החכם יאלוס
א. דור של מבוכה
מאה של וכוחים ופולמוסים
מה ערך יש לקיום המצוות?
ב. שיטת ר' חסדאי בעקרים
תורת העקרים של ר' חסדאי קרשקש
קרשקש על הבחירה
הגדרת המושג "טוב"
אמונות אמיתיות
תחיית המתים
זמן הקץ
אמונות התלויות במצוות מיוחדות
ג. ר' שמעון בן צמח דוראן
תורת העקרים
ד. ר' יוסף אלבו
הוויכוח
האם כבר בא המשיח
סוגי הדתות
המושג חוק או דין טבעי
חוק אלוהי, על-טבעי
דת נימוסית
תורת העקרים
הגדרת המונח עיקר
מקורות הדעת
בין הדת האלוהית והדת המזויפת
בקורת על קרשקש
השמטת האמונה במשיח
בין רמב"ם ור"י אלבו
השורש אימות שליחותו של השליח


תקציר: השוואת שיטתו הפילוסופית של רבי יוסף אלבו לרבי חסאי קרשקש, רשב"ץ ורמב"ם.

מילות מפתח: עיקרים, דת אלוהית, אמונה במשיח, דתות, אלבו, קרשקש, רשב"ץ, דת נימוסית.

שיטתו של ר' יוסף אלבו בעקרי הדת

 פתיחה

 

הספר והסופר יורדים כרוכים לעולם, מופיעים בבת אחת על עולם המחשבה או המדע, אך   שונה גורלם לפעמים. יש שהספר מתחבב על הקוראים ומתפרסם ברבים והסופר נשכח מלב;  ויש שהסופר מתעלה בעיני החכמים והם דנים בו, ומדקדקים בכל פרט ופרט מדבריו. אך   הספר עצמו מונח בקרן זוית - ענין ליחידי סגולה ומדרס לבעלי דיסרטאציות. שינויי גורל   כאלה קרו לר' יוסף אלבו ולספרו העקרים, שנתחבב, נתפרסם ונפוץ בעבר הקרוב בין שדרות   רחבות של עמנו. כמעט כל יהודי תורני, שהיתה לו זיקה למחקר, עיין בו מזמן לזמן ושאב   ממנו את ידיעותיו הפילוסופיות והמדעיות. ספר זה וספר "עקדת יצחק" של ערמא היו   המקורות שמהם נבעו כל הבאורים והחקירות על נושאים דתיים מפשטים: שאלות ההשגחה   הפרטית, בחירה חפשית ושאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שהתנגדרו בהן מגידים נודדים   בעירות מזרח אירופא עוד לפני שלושים או ארבעים שנה. לא פעם פתחו את דרשותיהם   בהצעת שאלה חמורה בדברי ספר העקרים וניסו במשך שעה שלימה ליישר את ההידורים.  והשומעים עשו את אזניהם כאפרכסת וספגו בלי משים קטעי מחשבה ושברי רעיונות   פילוסופיים.

 

לא כן היה גורל הסופר; הקהל קלט את דבריו, אך כמעט שלא ידע את שמו. אפילו חכמים   שדנו בו ובספרו, ממעיטים את ערכו ותרומתו ורואים אותו כמלקט מסכם את דעות   החוקרים, שקדמו לו במחקר. לדעתם נתן צורה פופולארית לדעות פילוסופיות ותיבל אותן   בקטעי דרשות ובבאורים למאמרי חז"ל; וכה גרם להתפשטותן בקהל רחב. שוללים הם ממנו   גם את חשיבות דיונו בנושא שבו התייחד מחקרו, כלומר בשאלת העקרים, שלה הקדיש את   החלק הראשון והחשוב ביותר, כי כל שלושת החלקים הנותרים אינם אלא הרחבת דבריו   בחלק זה.

 

לודוויג שליזינגר אחד משני מתרגמי ספר העקרים לגרמנית אומר בהקדמתו לתרגום שיצא ב-  1844, כי כל תרומתו של אלבו מצטמצמת בסדר יפה ובמיון הגיוני של עקרי הרמב"ם   ובהוצאתו את האמונות בביאת המשיח ובתחית המתים מכלל עקרים. כה צירף, לדעתו, את  מהות היהדות והכשיר אותה לתעודתה: ללמד את הגויים דעת אלוהים.

 

 

שמואל בעק

שמואל בעק מרומם במחברתו (ערך ר' יוסף אלבו בתולדות הפילוסופיה הדתית היהודית),   שיצאה בשנת 1869, את ערך אלבו, ואומר עליו כי הוא סלל נתיב חדש בחקירת היהדות ועלה   על כל החוקרים שקדמוהו, וכי חפץ לזהות את הפילוסופיה עם הדת. הוא מדמה את תרומתו   לזו של דקרט בפילוסופיה הכללית, כי שניהם חפצו לשחרר את השכל האנושי מכבלים: דקרט   מכבלי מסורה פילוסופית ואלבו מכבלי השקפה צרה של דוגמאטיות. אמרות אלו הן דברים   בעלמא. בעק סותר את דברי עצמו: עיקר אחד מעקרי אלבו, תורה מן השמים, אין לו יסוד   פילוסופי, לדעתו, וממילא אין לדבר על זיהותן. יסוד כל תהלתו הוא, כי אלבו מוציא מכלל   מין וכופר את האיש המבאר עיקר או דעה דתית באופן אחר מהמקובל מפני עיונו השכלי,  וחושב למין רק את האיש הכופר בדבר מהנמצא בתורה עם היותו יודע שזו היא דעת התורה   (א, פב) ובדברים אלה, אומר בעק, פותח אלבו דלת לפילוסופיה לשפוט על תוכן הדת, אולי לא   ידע חכם זה, כי פסקא זו של אלבו שאולה כמעט מלה במלה מבן דורו ר' שמעון בן צמח דוראן  במחקרו על העיקרים בפרקים ז-י מספרו "אוהב משפט". ועם גלוי מקור של פסקא זו נפל כל   הבנין של ש. בעק.

 

דברי החכם יאלוס

מוגזמים הם גם דברי החכם יאלוס, שהתוכן והצורה של תורת העקרים של אלבו לקוחים הם   בהוספות אחדות מדברי ר' שמעון בן צמח דוראן שהקדימו בספריו "אוהב משפט" ו"מגן   אבות" הדנים בשאלת העקרים. אמת היא, כי שאל ממנו מספר רעיונות בלי הזכרת שמו   וכמוהו צמצם את המונח עקר - דוראן קורא לו אב - לאותם השלושה שדוראן מנה, ויותר   מזה גם ביסוסו של צמצום זה על דברי המשנה בסנהדרין פ' חלק נמצא בשלמותו אצל דוראן.  אולם יש הבדל יסודי בין שניהם בין בכיוון החלוקה בין בהנחת העקרים והשורשים היוצאים   מהם. בשיטתו של דוראן כל הצמצום הוא בעיקר ענין של מתודולוגיה ודקדוק הגיוני, על כן   באמת אינו חולק על הרמב"ם ועל עקריו. לא כן אלבו: הוא מוציא מכלל עקרים אחרים וגם   מכלל שורשים חמש אמונות שהרמב"ם מונה אותן בין י"ג יסודי הדת חוקרים הדגישו יותר   מדי את השפעת מורו ר' חסדאי. חכמים כר' יעקב אבן חביב ור' אברהם שלום בספרו "נוה   שלום" האשימוהו בגנבת דברים מרבו ובהעלמת מקורם. והחוקר המפורסם ר' עמנואל יואל   מחליט, כי כל עיקר תורתו לקוח מקרשקש. אמנם אין להכחיש את השפעת ר' חסדאי קרשקש   על אלבו. הוא בעצמו מזכיר אותו מספר פעמים בכבוד הראוי לו ומביא גם את הסכמת רבו   להשמטת מספר אמונות מכלל עקרים ושורשים (א, כו) הוא הושפע ממנו גם במספר דעות   פילוסופיות ובהשקפותיו על הזמן והמקום. אבל ביסוד התפתחותה של תורת העקרים נבדל   אלבו מרבו הבדל יסודי.

 

יש להתפלא על החוקרים, שדנו באלבו וגם על האחרון שבהם, מתרגם ספרו לאנגלית, ר' יצחק   יוזיק ז"ל, שלא עמדו על השאלה העקרית: על מה ולמה ראה ר' יוסף אלבו לכתוב את ספרו   לא יותר מכ' שנה אחרי שהופיעו ספריו של ר' שמעון דוראן אוהב משפט וביחוד מגן אבות,  שכולו מוקדש לשאלת העקרים. כמו כן לא עברו שנים רבות אחר הופעת ספרו של קרשקש   אור ה'. מה בא אפוא אלבו לחדש?

 

שאלה זו טעונה ברור ולבון. אין זה, כי לאלבו היתה מטרה אחרת בחבור ספרו מזו של   הקודמים לו. ויש לנו הרשות להחליט, כי היה לו כיוון מקורי ומטרה מסוימה בביסוס תורת   העקרים, שאפשר להבינם מסקירה היסטורית על החכמים בני דורו ועל חייו ופעולותיו של   אלבו.

 

א. דור של מבוכה

מאה של וכוחים ופולמוסים

שנת קנ"א (1391) מסמנת, כידוע, קו שחור בתולדות היהודים בספרד. תוצאות הרדיפה היו   נוראות ומרות: נתמעט מספר היהודים על ידי ההריגות וההמרות של קהלות שלמות עד לחציו   או לשליש והגיעו ימים קשים לאלה שנשארו ביהדותם. הטבח הגדול גירה את חוש הקנאות   של הכנסיה הקתולית, שחגרה את כל מאמציה להכניס גם את שארית הפליטה תחת כנפיה.  למטרה זו השתמשה בכל האמצעים והתחילה בפולמוס חריף כנגד היהדות בכתב ובעל פה.  בעזרתה ובהשתדלותה יצאו במשך עשרים ושלש שנים מן קנ"א עד קע"ד )1391-1414), מספר   מסוים של ספרי שיקוץ וגידוף על היהדות, שנכתבו, על פי הרוב, על ידי מומרים. הכנסיה   הקתולית הכריחה את היהודים לבוא גם לבתי התפילה הנוצרים ולשמוע לדרשות של   הכוהנים הנזירים. והיא שלחה לבתי הכנסת מטיפים שאחזו צלב ביד אחת וספר תורה בשניה.  בערים שונות נערכו וכוחים דתיים במידה כזו, שאפשר לקרוא לכל המאה משנת 1391 עד   הגרוש בשנת 1492 מאה של וכוחים ופולמוסים.

 

רבים מן היהודים לא עמדו בנסיון, נפתו לדברי המטיפים ונתפסו לתמורה, שהבטיחה מנוחה   מן הגזרות והרדיפות בעולם הזה וגאולה מן החטא ואושר נפשי בעולם הבא. הבטחה זו של   גאולה ואושר נפשי לא היתה קלה בעיניהם של בני הדורות האלה. מצד אחד היו האנשים   שקועים בהבלי העולם הזה ומאידך גיסא היה מבטם תמיד מכוון לעולם הבא. אמנם גם   היהדות הבטיחה אושר נפשי, אולם הנצרות הסתפקה במועט וביקשה רק אמונה באישיות   ידועה והשתתפות במעשים אחדים ללא כוונה וחקירה ופתחה לרוחה את שערי העולם הבא.  וסכנה היתה צפויה גם ממקום אחר. מיום שהתפשטו ספרי הרמב"ם, רווחה השקפה, שרק   השכליות מקנה לאדם את אשרו ומרימה את נפשו מעל המות. הד השקפה זו הגיע גם אל לב   ההמונים. והתעוררה השאלה: מה יעשו עניי הצאן, שאין להם לא היכולת ולא הרצון להוסיף   דעת במושכלות ולהתדבק בשכל הפועל? האם אבדה כל תקותם?

 

מה ערך יש לקיום המצוות?

גם החוקרים עצמם, לכל הפחות החלשים שבהם, שנראו כמתפלספים לא ניק