דמותם של נבל ואביגיל באספקלריה של חז"ל / רונית דרזנר
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

דמותם של נבל ואביגיל באספקלריה של חז"ל

(פרק מתוך עבודת גמר שנכתבה בהדרכת הרב גרשון קיציס)

מחבר: רונית דרזנר

שמואל א' כה:

מכלול, גיליון ט"ו, 1998

 דמותם של נבל ואביגיל באספקלריה של חז"ל

 "ושם האיש נבל ושם אשתו אביגיל"

 

כפי שהוסבר בפרק הראשון של העבודה היה נבל גדול מאד כל זמן היותו בעירו, אך בהיותו בכרמל הרי הוא נבל. וכן הודיעונו חז"ל את כילותו של האיש, שלא ראה לנכון לשמח את דוד ואנשיו ביום שמחתו, ביום טוב. ולא זו בלבד שנמנע נבל ממתן צדקה ופתיחת ידו לנזקקים, אלא גם נמנע הוא מלעשות חסד עם המת, עם שמואל, ולספדו.

נבל העשיר, שעושרו ממיט עליו אסון הן במעון ששם היה מוכר כגדול, ואילו עיקר קנייניו ומקנהו היו בכרמל, שם מתבטא עושרו לעין.

על רקע אותו הכרמל(1) שעליו נאמר שהיה מפואר ויפה לכל דבר, בפרט למרעה דשן ורענן, מתרחשת עלילת נבל ודוד ופרשת אביגיל ודוד.

 

האווירה הרגועה הנוסכת שלוה מופרת בעטיים של דברים חמורים כלפי דוד מצד נבל, דברי חרפה, ומאידך גיסא דבריה המעודנים המחושבים והשנונים של אביגיל בבואה לפייס את דוד.

 

על שמו "נבל" אומר אברבנאל: "והיה שם האיש נבל מילדותו או שקראוהו בני אדם כן על רוע תכונותיו וכילותו", ואבי הרד"ק פירש על פי חלקם השני של דברי אברבנאל באומרו: "... אלא מרוב גריעות היו קוראין אותו בני אדם נבל". כלומר: אפשר להתייחס לשמו של נבל או כשמו הפרטי(2) או ככינוי שניתן לו על שום מעשיו הגרועים.

 

אביגיל בנסותה לרכך את דוד אומרת: "כי שמו כן הוא: נבל שמו ונבלה עמו" (שמ"א כ"ה, כה), היא מייחסת לשמו נבל קונוטציה של גנאי וקלון, ומנמקת דבריה באמרה "ונבלה עמו" שמשמעותה שמעשיו הם בבחינת נבלה.

נבל הוא הפכו של הנדיב, ומשמש ביטוי נרדף לכילי(3). הכתוב גם משתמש בשם זה כדי לתאר אדם שאינו נכבד(4), וכן לאדם שהינו כפוי טובה ומשלם רעה למי שהיטיב עמו(5) ואפשר לפרש שמו גם כאדם לא חכם כפי שאומר משה בשירתו: "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם"?!(6)

 

במדרש אמרו עליו:

"... הוא נבל הוא לבן, הן הן האותיות"(7),

ועוד אמרו שם:

"שאף בקב"ה כפר, היה מגלה עריות ומהרהר בעבודה זרה".

 

ומוסיף ר"י אברבנאל:

"... נקרא נבל על שהיה קשה בדיבור ורע במעשה. כנגד הדיבור - "והאיש קשה", בדברו קשות; וכנגד המעשה - "ורע מעללים", כשמו נבל וכלבי".

 

"והאיש קשה ורע מעללים"

בבואנו להכיר את דמותו של נבל מפרקנו, מיד אנו מבחינים שאין בידינו מבחר גדול של תארים. הכתוב נמנע מלהרחיב ולדבר על נבל, אך בתארים שבחר מתומצתים עיקרי תכונותיו ואופיו של האיש.

 

עד כה הזכרנו כי נבל היה כילי עם היותו גדול מאד ועשיר. נבל נמנע מלקיים חסד עם המת בכך שלא הגיע להספדו של שמואל, ובהמשך אף מסרב לגמול חסד עם דוד ולתת לו ולנעריו מזון שנמצא תחת ידו מוכן ומזומן בעקבות המשתה שערך(8). מן הכינוי "קשה" לנבל לומדים חז"ל על טבעו של האיש שהיה עז ובעל מידות רעות. בעל ה"כלי יקר" מעדיף להחזיר אותנו מעט אחורנית ולשוב ולדרוש ש"קשה" פירושו: קמצן, שבשפת האנשים באותם הימים קראו קשה לאדם קמצן, ונבל משתייך לאותם הקמצנים האומרים "שלי שלי ושלך שלי"(9). בהמשך פירושו מביא הכלי יקר רעיון אחר שאולי התכוון הכתוב להראות שנבל לא היה רק קשה ועז ביחס לאחרים, אלא אף בביתו שלו, כיון שלפני שנאמר בפסוק "והאיש קשה" מוזכרת אשתו "והאשה טובת שכל ויפת תואר" ויתכן שהקשר והסמיכות הזו באה להראות שהיה קשה גם לאשתו, וזאת למרות שמעיד עליה הכתוב שהיא טובה (בשכלה וביופיה), ובכל זאת היה האיש קשה עמה ורע מעללים. ומהו קשה עמה? - שהיה אדם יהיר מטבעו הן לבריות בחוץ והן בתוך כתלי ביתו , עם אשתו.

 

הפסוק שלפנינו נראה מסורבל - הפסוק מתחיל בנבל "ושם האיש נבל" ופונה לאשתו "ושם אשתו אביגיל והאשה טובת שכל ויפת תואר" וחוזר שוב הכתוב לעניינו של נבל "והאיש קשה ורע מעללים". בעל ה"כלי יקר" פירש יפה פשר סרבול זה, שהדבר בא לגנותו של נבל שמלכתחילה היה שמו נבל, סתם נבל, אבל משנתגלתה איכותו - שנמנע ללכת אל הספד הנביא שמואל פן ייקחו ממנו חלק מהגז, אז קראו הכתוב ופרסמו לגנאי: "ושם האיש נבל" ובמקום שייחסו לגנאי, שם ייחס את הצדקת לשבח: "ושם אשתו אביגיל והאשה טובת שכל", שמטבע העולם האשה לומדת ונדבקת במידות בעלה והנה אביגיל אף על פי שחיה עם אדם כנבל, קשה ורע מעללים, לא נטתה מקו היושר והשכל. ונראה כי אפשר גם לראות את הדברים בצורה הפוכה: שהנה נבל שחי עם אשה טובה, ישרה וצדקת, במקום ללמוד ממידותיה הטובות ולנסות לשפר מידותיו הוא נשאר רע וקשה, ואף עמה נהג ביהירות. ומהו "רע מעללים"? בעל מעשים רעים, כפי שמצינו ביטוי זה בדברי דוד: "תן להם כפעלם וכרוע מעלליהם" (תהלים כ"ח, ד), בו מתפלל דוד לה' שיצילו מרשעים ופועלי און החושבים רעה בלבבם כשדבורם הוא דברי שלום ("אחד בפה ואחד בלב").

 

"והוא כלבו"

בכתוב מופיעה המילה עם ו"ו "כלבו", כשהקרי הינו: "כלבי" (עם יו"ד). זהו ביטוי שדורש הסבר כיוון שאינו נהיר לקורא.

 

רלב"ג פירש שהמילה "כלבי" באה להראות על תכונתו הרעה של האיש. שכשם שתכונת הכלבים אכזרית, שכן שונאים הם את בני מינם ונובחים עליהם אם מתקרבים הם לקחת מעט ממזונם, וזאת למרות שלא יגרע ממאכלם שום דבר, כך היה נבל בעל תכונה דומה, והסיבה - כילותו.

 

הרד"ק בחר לו כיוון אחר משל רלב"ג לפרש ביטוי זה:

"אפשר היה לפרש הקרי כלבו, ככ"ף השימוש, שהיה ברו כתוכו, היינו כלבו. מעשיו היו רעים כלבו הרע. שיש בני אדם שמעשיהם נאים וליבם רע, והוא היה תוכו כברו, וברו כתוכו לרעה. וגם הקרי יש לפרשו על זה הדרך כי כל אדם ששואל ממנו היה אומר עליו הוא כלבי".

הרד"ק רואה בנבל אדם רע בפנים, בתוכו, ורע כלפי חוץ, שאינו נמנע מלומר שברו כתוכו שווים, לרע. ואפשר לפרש את הביטוי "כלבו" על פי הקרי: "כלבי" לא כתיאור אופיו ומידתו, אלא על פי ייחוסו(10)

 

וכדברי המלבי"ם:

"מצד היותו ממשפחת כלב מיהודה, שהם שבטו של דוד".

לפי "דעת מקרא" הכתיב "כלבי" מכוון לכלובי, בנו השלישי של חצרון ואחיו של רם, מאבות השושלת לבית דוד.

 

פירוש זה מביא אותנו לראיה חדה יותר לנבלותו של האיש שהיה קרוב למשפחת דוד, הן בייחוסו המשפחתי והן שגר בשכנותו, ובכל זאת בחר נבל להתעלם מעובדות אלו ולחרף את דוד קרובו.

נבל, אף על-פי שייחוסו ממשפחה שמעשיה נאים, אינו הולך בדרכם אלא בדרכו שלו הרעה, ואין יחוסו הטוב עוזר לו או תורם לו במאומה למעשיו ואופיו. לפי שהיה כולו עסוק בדרכי ליבו כולו-לב, גופו היה נתון ללבו ולא היה מעצור לתאוותיו ע"י השכל, שלא כאשתו אביגיל שמעיד עליה הכתוב שהייתה "טובת שכל"(11).

 

אותה אביגיל שמתוארת כטובת שכל, ניסתה בודאי לרכך לב בעלה אך גם היא, המושלמת במעלות, לא הצליחה, וכל מאמציה לא נשאו פרי לפי שהאיש נשאר קשה ורע מעללים.

 

קשה שלא להתייחס לניגוד הזה, שמצד אחד נבל מבית כלב, משבט יהודה קרוב לדוד, מצד שני אותו נבל אינו משתתף בהספדו של שמואל, והוא כולו רע וכילי, קשה עם חבריו עם אשתו, יחרף את מי שנמשח ע"י שמואל להיות מלך ישראל. מובא במדרש:

"אמר נבל": "לית בר טובין סגיאין מנאי, שנאמר: ובני חצרון ... ירחמיאל... ואת כלובי. ורם הוליד את עמינדב... ובועז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי. וישי הוליד את... דוד" (דה"א ב', ט-יב). בועז לקח את רות המואביה, אבל אני אין בזרעי דופי"(12).

 

נבל היה מכובד בשבט יהודה. והיה סבור שהוא ראוי לכסא המלכות יותר מדוד, כיון שבדוד מצא דופי ופסול (שכן אמו הייתה מואביה), והוא ראה עצמו ללא דופי, ללא רבב, ואפשר לקשר הדבר לדברי ה"כלי יקר" אודות מידת היהירות של נבל, דברים שהובאו לעיל.

 

התייחסנו לנבל, הן מצד שמו שבא לו לגנות, והן כייחוס לשבח. בכל אופן רואים אנו שאין הייחוס משפר את האדם ותדמיתו. המקרא רואה בנבל אדם קשה ורע מעללים, אדם בעל אופי מושחת ועז. הזכרת ייחוסו רק באה להגדיל גנותו שהיה לו רקע טוב ותשתית טובה להיות טוב, הן מצד ייחוסו והן בזכות האשה שבתוך ביתו, ואף על פי כן בחר להישאר רע.

 

"ושם אשתו אביגיל והאשה טובת שכל ויפת תואר"

"ארבע נשים יפהפיות היו בעולם: שרה, רחל, אביגיל ואסתר" (מגילה ט"ו, ע"א), והמדרש נשען בכך על הכתוב: "והאשה ... ויפת תואר". אביגיל זכתה למחמאות מצד הכתוב הן מצד יופיה, חיצוניותה, והן מצד פנימיותה: שכלה ודרך מחשבתה. נשים יפות אינן בהכרח חכמות, וכן, נשים טובות-שכל אינן בהכרח יפות, אך בה באביגיל נתלכדו ותאחדו שתי התכונות.

 

ולא לחינם סופר בשבחה, אלא לומר שכל פעולותיה בעתיד יעשו מתוך שילוב מלא של תכונות אלו. כל פרשת דבריה המפייסים עם דוד, שנביא בהמשך, נובעים מכוח סגולותיה, שבהם ניחנה מחד ומרוח הקודש ששרתה עליה מאידך. נאמר במשלי: "מצא אשה מצא טוב" (י"ח, כב), ועל כך אמרו חז"ל: "אין סוף לאשה טובה ואין סוף לאשה רעה, שנאמר: ומוצא אני מר ממות את האשה" (קהלת ז', כו) טובה הייתה אביגיל לדוד מכל הקורבנות שבעולם, שאילו עשה דוד אותו מעשה שחשב לעשות לנבל, אילו הקריב כל קרבנות שבעולם לא היה מכפר לו, והיא באה אליו מיד ומלטתהו, לכך נאמר: "למנצח למחלת" (תהלים נ"ג): שמחלו לו כשם שקורבנות מוחלים, וכן הוא אומר: והאשה טובת שכל ויפת תואר, ודוד היה יפה עיניים וטוב רואי, אמר הקב"ה תבוא טובה ותהיה לטוב וילך הרע ברעתו(13). המדרש עומד על טיב הפעולה שאביגיל עשתה עם דוד, שהצילה אותו מלהרוג את נבל. יש להדגיש ולומר כי אביגיל אינה מבצעת פעולה לאדם פרטי בלבד, אלא מצילה היא אדם כדוד המלך מאבוד זכות המלוכה, לו ולביתו עד עולם, ובכך היא פועלת למען הכלל, למען עם ישראל שמלכו הוא-דוד.

 

למרות מעלותיה של אביגיל: הנפשיות - טובת שכל, והגופניות - יפת תואר, היא חיה עם אדם כנבל, שהמקרא מעיד עליו שהוא קשה ורע מעללים, והיא נשארת אותה אביגיל טובה וכשרה.

 

ולשאלה המתמיהה כיצד אשה הנודעת בשלמות נישאת לנבל, שע"פ המדרשים היה אדם רע?! נוכל לענות ולומר שהיא היא מעלתה שניסתה להשפיע עליו ולרככו, אך נבל לא נאות ונשאר בנבלותו. מאידך גיסא אביגיל אינה "מתקלקלת" ומאבדת ממידותיה הטובות, אף על פי שדרה בכפיפה אחת עם אותו נבל. אביגיל מופיעה ברגע הנכון ביותר בחיי דוד. ברגע של סדק העומד להפוך לקרע, שאין לו הופכין. אביגיל קמה ועולה דווקא ביום מותו של שמואל, שזה כשלעצמו היה אירוע קשה בחיי עם ישראל, ובודאי על רקע דברי חרפת בעלה נבל. אותו יום יכול היה להיות הרה אסון לביתה הפרטי של אביגיל ואז במקביל היה נגרם עוד שבר חמור לעם - הפסקת מלכות בית דוד.

יש אומרים כי שמה של אביגיל בא להראות על גיל ושמחה, או של אביה מולידה או של ה' ששמח בהולדתה(14).

אביגיל נמדדת במידת החסד והזריזות שבה. הכתוב מוכיח, ועל זאת נעמוד בהמשך, כי כל פעולותיה של אביגיל היו מחושבות ושנונות. אביגיל ידעה להיות מפייסת, משככת זעם מחד, ומאידך גם ידעה להטיח ולהאשים(15). אביגיל עורכת דבריה בטוב טעם כל פרשת דוד-ונבל נוחתת עליה כרעם ביום בהיר, שכן "ולאביגיל אשת נבל הגיד נער..." (שמ"א כ"ה, יד). אין לה זמן להכין דברים ולשקול אותם, והיא פועלת מתוך אינסטינקט טבעי, נחרצת ונחושה כדי להציל את ביתה ואת בית דוד.

 

אביגיל הנה אשה כשרה שלא לומדת מידות רעות מבעלה ונשארת בשלה. היא אשה ברוכת כשרונות טבעיים וברוכים, שאינם מכונסים בה, אלא היא יודעת כיצד ומתי לנצלם בטוב טעם בשעת הצורך, על מנת להעביר לדוד את המסר האלוקי המצוי בקרבה. יש והקב"ה מעניק לאדם פונטציאל, כוח אדיר, יכולת, אך האדם צריך גם כוח רצון ואמות מידה נכונות על מנת שידע מתי ואיך להשתמש בכשרונותיו, שמא חס וחלילה יהיו לו לרועץ. אביגיל ברוכה בכשרון וברוכה בכוח הרצון, היא בהחלט יודעת להשתמש ביופיה, ויש מדרש חריף האומר "מלמד שפקרה עצמה. וכיון שפקרה עצמה פגמה הכתוב(16) בכך שהחסיר יו"ד משמה ("אביגל"). ומהו אותו מעשה? שרמזה לו שישאנה, ועל כך אמרו בגמרא: "גילתה את שוקה והלך דוד לאורה שלש פרסאות" (מגילה י"ד ע"ב).

 

אביגיל בחכמתה ובטוב שכלה ניסתה לרכך ליבו של דוד בתקרובת, במנחה, כדרך שעשה יעקב אבינו עם עשו אחיו: כשיעקב פחד מעשו החליט שכדי לרכך את המצב יחלה פניו במנחה, בדורון, בצוותו לעבדיו: "ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני" (בראשית ל"ב, כא). יעקב היה מודע לסערת רגשותיו של עשו והיה מודע למה שעלול לקרות בעתיד, לכן בחר בדרך יפה ונקיה, בדרך שאולי תרכך ותשכך את חמתו של אחיו ותרחיב את ליבו בקבלת מתנה, וזהו שנא': "אולי ישא פני". בלשון "אולי" יעקב בהחלט לקח את הסיכון, שהמנחה תקרר ותצנן את כעסו של עשו ויהיו דבריו רגועים יותר ומעשיו אחראיים יותר, ואכן השיטה עבדה לטובה כפי שעולה מהמשך הסיפור: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צווארו וישקהו ויבכו" (שם ל"ג, ד). יעקב אף מוסיף ואומר: "... אם נא מצאתי חן בעינך ולקחת מנחתי מידי כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים ותרצני" (שם, שם ו). פשט הפסוק הוא שבזכות אותה מנחה שקררה את זעמו של עשו נפגשו והתרצה לו.

 

מכאן שדרכה של אביגיל כדרך האבות. חוט של חסד משוך עליה, היא עושה חסד עם בית-נבל ועם בית-דוד ובעקיפין עם כל בית ישראל. כאשה הידועה בעושרה היא משתמשת בעושר לדברים חיוביים - לפיוס, לריצוי, וממהרת אביגיל ולוקחת לדוד מכל הטוב והמשובח. אביגיל אינה לא בוררת ומנפה, לא עושה חשבונות, בניגוד לבעלה. היא מזדרזת לרצות את פני דוד ובפעולותיה מזכירה לנו את אברהם אבינו מכניס האורחים ואיש החסד שבבוא אליו שלושת האנשים נאמר: "וישא... וירא... וירץ..." ואח"כ, אחרי שמואילים האורחים להישאר, אברהם מזדרז מאד לקיים מצוות הכנסת אורחים כראוי, וזהו שנאמר: "וימהר אברהם... ויאמר... ואל הבקר רץ אברהם... ויקח ויתן" זהו אותו אב המסמל את החסד, את הזריזות במצווה, וממנו לומדת אביגיל שנא': "ותמהר אביגיל ותקח... ותשם..." (שמ"א כ"ה, יח). ריבוי הפעלים: "ותאמר... רוכבת... יורדת... ותפגוש - כל כך הרבה פעולות בכל כך מעט זמן, ואכן דוגמא נאה בחרה לנו אביגיל - אברהם!

 

חוץ מתיאוריה, כאשה חכמה, המחוננת באומץ לב ובתכונות ברוכות - נפשיות וגופניות, אביגיל הנה גם נביאה, ונמנית בין שבע הנביאות שנתנבאו לישראל: "ת"ר מ"ח נביאים, ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל" (מגילה י"ד) אשר לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה... וכו' (שם). הגמרא מונה שם את שבע הנביאות: "שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר".

 

נבואה הנה יסוד עיקרי ביהדות(17), והיא הנה הפסגה הרוחנית הגבוהה ביותר שהאדם יכול לשאוף אליה. כאדם, לא כל אחד זוכה להיות נביא, בהכרח חייב אדם, נביא, לעמוד בקריטריונים רציניים של מידות, מנהגים ומעשים מיוחדים, ואם אכן אביגיל מתנבאת הרי שעמדה בכל הדרישות של הקב"ה. עד כמה גדולה הייתה אביגיל, שאמנם נבואתה לא כוונה במישרין לכלל, אלא היא הייתה הנביאה הצמודה לדוד. ומהו דוד? מלך, אדם שהוא וזרעו וצאצאיו ימשיכו את המלוכה, ויפה "השידוך" בין שני אישים נעלים ונבחרים אלה. הם נועדו להיות יחד בביצוע משימתם, היא כנביאה המנבאת לדוד והוא במלכותו, ובחייהם המשותפים כבעל ואשה: "וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה" (שמ"א כ"ה, לט) - "ותמהר ותקם אביגיל ותרכב... ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי לו לאשה". כאן נסגר המעגל, שני היעודים התממשו - שמירה על המשך מלכות בית דוד, ולהיות אשה טובה לדוד הטוב והישר.

 

אין ספק כי המקרה של אביגיל יחיד, אך הוא מלמד אותנו שבמצוקתו הגדולה ביותר של דוד, שהיה מנודה, הוא נשען על עזרה נשית. אביגיל הנה אשה ישרה, וכאשר היא פונה להביא מזונות לדוד היא עושה זאת מתוך רוחב לב והכרת תודה לאיש שהושיע את עם ישראל. אביגיל מבקשת לתקן את הרושם שעשו הקמצנות והקשיחות של בעלה ולחסוך לו נקמות חמורות. האמנם הייתה אביגיל ממהרת בחן כזה במעשיה לולא הייתה כה ישרה ונבונה? היא פועלת על דעת עצמה ואפילו לא שואלת לדעת בעלה, כי היא משוכנעת בצדקת דרכה ויוצאת לבצע את משימתה. אביגיל כנביאה צריכה למסור מסר לדוד, היא נביאה ובתור שכזו היא קמה ומזרזת אותו. כיון שהבינה כי הנה הגיעה השעה.

פרשת חרפתו של נבל מדוד הביאה לשרשרת אירועים שבסופם ליכדה שני אישים טובים וכשרים.

 

הערות:

 

1. אולם מסמיכות אזכרת "כרמל" למעון - קרוב לוודאי שמדובר בכרמל  חזור שבהר חברון, חלק מפרשנינו הקדמונים סברו ש"כרמל" זהה להר הכרמל שבין עמק יזרעאל בצפון לשרון במערב, ראה גם יהושע ט"ו, נה - ששם נזכרים מעון וכרמל סמוכים, שתיהן בנחלת יהודה, לא הרחק מ"קרית ארבע היא חברון" (שם פס' נד).

 

2. ב"דעת מקרא" מוצעות שתי אפשרויות למשמע השם נבל: לשון נבל (כלי חזור ניגון), או חכם ואציל דומה למשמעות בערבית.

 

3. וזאת אנו לומדים מדברי ישעיהו ל"ב, ה: "לא עוד יקרא לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע".

 

4. על סמך שמואל-ב', ג', לג: "הכמות נבל ימות אבנר"?         

 

5. רמב"ן בפירושו לדברים ל"ב, ו.       

 

6. דברים ל"ב, ו, וכן תירגם יונתן את דברי אביגיל "נבל שמו ונבלה עמו"          חזור (שמואל -א' כ"ה, כה): "נבל שמיה וטפשותא עמיה".

 

7. א. מדרש שוחר טוב לתהלים מזמור נ"ג.     

ב. אין כונת המדרש לזהות את נבל שבימי דוד עם לבן הארמי בימי יעקב אבינו, אלא כדרכם של מדרשים להשוות בין תכונותיהם של האישים, כמו "פנחס זה אליהו" וכד'. .

 

8. ולא מבחינת חסד בלבד, אלא שהיה חייב לדוד שכר שמירת הצאן (עפ"י פס' ג).

 

9. כלי יקר" לפס' ג' ד"ה "והאיש קשה" 

 

10. כדברי יונתן בתרגומו כאן: "והוא מדבית כלב", אך לפי "דעת מקרא" אין          חזור הכוונה לכלב בן יפונה, עיין בהערה 6 ב. שם, בפירוש לפס' ג'. לעומתו כתב בעל "ילקוט מעם לועז" (עמ' רצ"ד): "שהיה מבית כלב בן יפונה", וצריך עיון לצורך הכרעה.

.

11. ילקוט מעם לועז עמ' רצ"ד.

 

12. ברייתא דישועה, מובא ב"אוצר המדרשים" של אייזנשטיין, חלק א' עמ' .247

 

13. המדרש במקורו מצוי במדרש שוחר טוב לתהלים מזמור נ"ג ומובא בשינויים בילקוט שמעוני לשמואל-א' כ"ה רמז קל"ה.

 

14. מובא ב"דעת מקרא" לפס' ג: אבי גל - אבי שמח.  

 

15. באומרה: "וכי דנין דיני נפשות בלילה? עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם"! (מגילה י"ד, ע"א-ע"ב)

 

16. ירושלמי, סנהדרין פ"ב, ה"ג.        

 

17. הרמב"ם מונה אותה בין י"ג העיקרים.