|
|
|
עשיית דין עצמית
רפאל יעקובי*
פרשת פינחס, תשס"ג, גיליון מס' 130
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
הדין העצמי של פינחס
בסיום הפרשה הקודמת, פרשת בלק, מסופר על מעשהו של פינחס, שנעשה בתגובה לחטאם של ישראל בעבודה זרה וניאוף בשעה שישבו בשטים, כמסופר בתורה:
וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור... והנה איש מבני ישראל בא ויַקרֵב אל אֶחַיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל... וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקֻבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קֳבתהּ... (במדבר כה, א-ח).
בעקבות מעשהו של פינחס נעצרה המגפה שנענשו בה ישראל על חטאם (שם, ח-ט), ופרשתנו פותחת בתיאור חשיבות מעשהו של פנחס והשכר שזכה לו:
וידבר ה' אל משה לאמר. פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר, הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל (שם, י-יג).
מפשוטם של המקראות עולה התייחסות חיובית אל מעשהו של פינחס, וכאילו הוא מעשה רצוי הראוי לחיקוי, אלא שבדברי חז"ל והפרשנים אנו מוצאים התייחסות מורכבת יותר, הכוללת עמידה על החיוב שבמעשהו ועל השלילה שבו ובמעשים הדומים לו1.
עשיית דין עצמית "פלילית" ו"אזרחית"
מעיון בשאלת עשיית דין עצמית בכללותה עולה שניתן להבחין בשתי קטגוריות עיקריות שאפשר לומר בכללות עליהן שאחת מהן מהן מתייחסת לתחום הפלילי והשנייה לתחום האזרחי 2.
עשיית דין עצמית בתחום הפלילי עניינה מעשים של יחידים או קבוצות הפועלים באורח עצמאי בכוח הזרוע להשלטת חוק וסדר, כגון אכיפת קיום מצוות או בעניינים מדיניים-ביטחוניים3. מעשהו של פינחס שייך בבירור לקטגוריה זו.
עשיית דין עצמית בתחום האזרחי, שנתמקד בבירורה בהמשך דברינו, מוגדרת בחוק כ"סיפוקה של דרישה, או הבטחה של דרישה, על ידי מעשה עצמאי של הדורש"4. היא נבדלת מעשיית הדין העצמית בתחום הפלילי בעובדה שהעושה דין לעצמו בתחום האזרחי אינו מתכוון להגן על ערכים כלליים ועל טובת הציבור בכללותה, אלא לשמור על ענייניו הפרטיים.
דומה שביטוי מובהק ביותר לסוג האזרחי של עשיית דין עצמית נמצא במעשה שנביא להלן מפרי עטו של אפרים קישון. דבריו, המדברים בעד עצמם, מלמדים אותנו כי בהרבה מקרים קשה מאוד להגיע למימוש זכויות באמצעות מערכות המשפט, ודווקא עשיית דין עצמית מביאה לתוצאות הרצויות במהירות וביעילות. וזה מעשהו5:
לפני עשר שנים לווה ממני קונשטטר 20 לירה לשעתיים. הוא הבטיח להביא לי את הכסף תוך 24 שעות. כיוון שלא הביא, נתתי לו צלצול, אז הוא ביקש ארכה של שבוע ימים.
מקץ שבוע ימים הלכתי אל קונשטטר ודרשתי את כספי. הוא הבטיח לי לסדר את העניין עד יום ב' בצהרים.
ביום ה' בערב הלכתי אל עורך דין והלה שלח לקונשטטר אזהרה של עורך דין, לפיה "באם לא יסולק החוב בתוך 72 שעות מקבלת אזהרה זו יינקטו כל הצעדים הדרושים".
תוך חודשיים לא באה תשובה מקונשטטר, על כן קבע הפרקליט שאין מה לעשות עוד, מאחר שהוא לא רוצה לשלם. לקחתי ממנו את העניין והעברתיו לפרקליט יותר טוב. תבענו את קונשטטר לדין.
כעבור חמישה חודשים נתקיים המשפט, אבל קונשטטר לא בא בגלל מחלה, ולכן נדחה המשפט למועד מאוחר יותר בשנה הבאה. אז שוב לא היה משפט מפני שקונשטטר בינתיים נסע לחוץ לארץ. חיכיתי שנה וחצי אך משלא חזר, פניתי אל עורך דין אחר די מפורסם והלה השתדל לחדש את המשפט, אך השופט לא היה מוכן לדון בהעדר הנתבע. ערערנו לפני בית דין גבוה יותר אך הוא דחה את התביעה בגלל החוק, לפיו אין דנים בבית דין גבוה כזה בתביעה אזרחית למטה מחמישים לירה. חיכינו שנתיים-שלוש עד שקונשטטר חזר מחוץ לארץ ואז שלחתי לו על ידי נוטריון עוד שלושים לירה הלוואה ועיגלתי כך את חובו לחמישים. עכשיו כבר דן בית הדין הגבוה בתביעתנו וחייב את בית המשפט הנמוך לערוך משפט בהיעדר הנתבע, אולם מכיוון שקונשטטר לא היה נעדר היות שחזר בינתיים מחוץ לארץ, כזכור, לכן נדחה המשפט עד בירור נוסף.
לקחתי פרקליט עוד יותר נודע והגשנו לבית הדין העליון צו על תנאי נגד שר המשפטים שיבוא וינמק מדוע אי אפשר לקבל בחזרה את חמישים הלירה שלי מקונשטטר. שר המשפטים בא ואמר שצריך לפנות אל בית המשפט אז חידשנו את המשפט אבל הוא נדחה מפני שקונשטטר ביקש דחיה.
הלכתי אל עורך הדין הגדול ביותר בארץ ותארתי לפניו את הפרשה. הוא הקשיב קשב רב ויעץ לי ללכת לקונשטטר ולהכות אותו. הלכתי אל קונשטטר והיכיתי אותו. הוא תיכף שילם לי 50 לירה במזומנים.
כדאי לפנות אל עורך דין באמת טוב.
הגישות לעשיית דין עצמית בתחום האזרחי
שיטות המשפט השונות, עתיקות ומודרניות, מתייחסות בדרכים נבדלות לעשיית הדין העצמית בתחום האזרחי.
במשפט הרומי מקובל היה לאסור קטגורית עשיית דין עצמית. וכדי לאכוף את האיסור הזה, היה מקובל לשלול מן הנוקט צעד זה את הזכות שפעל למענה כפי שפעל. דרך משל, נושה שנטל משכון מן החייב על דעת עצמו, חויב להחזירו לחייב, והחוב עצמו היה מתבטל6.
שיטות משפט אחרות נקטו גישות מתקדמות יותר באפשרן עשיית דין עצמית, אם כי התנו זאת בעמידה בתנאים מסוימים ובגבולות ברורים7. אחת מהן היא שיטת המשפט העברי.
המשפט הישראלי הלך בראשית ימי המדינה בעקבות שיטות משפט זרות ונקט גישה מצמצמת בעניין עשיית דין עצמית, אלא שבחלוף השנים, פתח את שעריו בפני המשפט העברי והלך בעקבותיו בעניין זה, והיום הוא מתיר עשיית דין עצמית בנסיבות מתאימות תוך הקפדה על תנאים מסוימים8.
עשיית דין עצמית במשפט העברי
בתלמוד, ובעקבותיו בפוסקים, אנו מוצאים מחלוקות בדבר חוג המקרים שמותרת בהם עשיית דין עצמית והתנאים שיש לעמוד בהם ולהקפיד עליהם בעשיית דין עצמית.
ומאחר שאין כאן מקום להרחיב בפרטי הדינים של עשיית דין עצמית9, נאמר רק שמבחינה עיונית, ניתן להצביע על שתי אסכולות מרכזיות בשאלת מקור חוקיותה של עשיית דין עצמית במקרים שהיא מותרת. להלן נצביע על גישותיהן של אותן אסכולות ועל מגוון התוצאות ההלכתיות הנובעות מנקודות המבט הנבדלות של האסכולות הללו.
תיאור הגישות הללו, תוך הצבעה על מי שתומך בכל אחת מהן, יש בדבריו של בן דורנו10, וזה לשונו:
כמה מן הפוסקים ראו כבסיס של עביד איניש דינא לנפשיה [=עושה אדם דין לעצמו] את ההשקפה שבתנאים מסויימים מאצילה ההלכה סמכויות של בית דין לפרט הבא לעשות דין לעצמו... לעומת זאת ראו פוסקים אחרים את זכויות הבעלות כמקור לעביד איניש דינא לנפשיה. זכויות אלו כוללות גם את הזכות להחזרה עצמית של הרכוש הנמצא בידי אחרים שלא כדין, אבל אין לבעלים סמכות של בית דין.
לפי הגישה הראשונה, העושה דין לעצמו פועל מכוח בית הדין והוא מעין שליח של בית הדין. כלומר, יש כאן האצלת סמכויות של בית הדין לפרט בתנאים מסוימים.
לפי הגישה השנייה, העושה דין לעצמו שואב את כוחו לעשות דין לעצמו מכוח בעלותו או זכות הקניין שלו, המתירות לו לפעול באופן זה. כלומר, יש כאן הכרה של המשפט באינסטינקט בסיסי של הגנה מיידית של האדם על רכושו11. לפי קו מחשבה זה, ניתן לומר שהעושה דין לעצמו פועל בעצם בלא סמכות, אך בדיעבד ניתנים הכשר ותוקף למעשיו, אם פעל במסגרת המותר.
ויש מי שניסו12 להבחין באסכולה הראשונה שתי אסכולות משנה. לדבריהם, אם מאפיינים את העושה דין לעצמו כמי שפועל מכוח בית הדין, "עדיין נוכל להציע שתי דרכים לאפיין את פעולתו של העושה דין לעצמו: העושה דין לעצמו הוא גם המכריע והפוסק את הדין, כלומר הוא גם מעין 'דיין'; העושה דין לעצמו פועל למימושו של הדין, אך אינו רשאי לפסוק את הדין, וכאילו אינו אלא 'שוטר', ומעשהו נושא אופי של 'הוצאה לפועל'".
נפקויות בין האסכולות
ניתן להצביע על שורה של עניינים שבהם תהיה תוצאה משפטית שונה לפי כל אחת מן האסכולות הללו, במקצת מן המקרים תהיה השפעת הנפקות רבה יותר על חיי המעשה, ובמקרים אחרים - פחותה.
העניין הראשון הוא, שאם העושה דין לעצמו פועל כבית דין עליו לפעול במגבלות שפועל בהן בית הדין כשהוא בא לעשות דין. כלומר, לפי גישה זו, כבר בשעת עשיית הדין העצמית צריך העושה להימצא במצב שיוכל להוכיח שהדין עמו. לפי הגישה השנייה, די שתתברר בדיעבד זכותו של מי שעשה דין לעצמו13.
העניין השני כרוך במידת הביקורת השיפוטית שמבקרים בדיעבד את הפעולה שנעשתה. לפי אסכולת "בית דין", הביקורת היא כביקורת שמבקרים את פסיקת הדיינים. כלומר, אין סותרים את דינו העצמי של אדם אלא כשנפלה בו "טעות בדבר משנה", דהיינו טעות קיצונית וחמורה, אך לא בטעות בשיקול הדעת. לפי האסכולה השנייה, אסכולת "הבעלות", כל טעות יש בה הצדקה לביקורת מלאה על הדין ועל תוצאותיו14.
העניין השלישי הוא השאלה אם צריך שתהא עשיית הדין העצמית בגלוי דווקא או שניתן לעשותה גם בהיחבא ובמסתרים, כגון ש"יגנוב" האדם דבר השייך לו מחצרו של מי שגנבו ממנו. כאן ידרשו המצדדים באסכולת "בית דין" שיפעל האדם בגלוי, כמו שבתי הדין פועלים, בעוד מצדדי האסכולה האחרת מתירים גם עשיית דין עצמית בסתר15.
העניין הרביעי הוא השאלה אם עשיית דין עצמית מותרת בהפסד שערכו פחות משווה פרוטה. לכאורה, לפי אסכולת "בית דין", עשיית דין עצמית אינה אפשרית בכגון זה, כשם שבתי הדין אינם נזקקים לתביעות בפחות משווה פרוטה; אך לפי האסכולה האחרת, עשיית דין עצמית אפשרית גם ב"תביעות קטנות" או אף קטנות מהן16.
העניין החמישי, שהיה מי שהצביע עליו, הוא השאלה אם עשיית דין עצמית מותרת בשבתות ובימים שבתי הדין אינם דנים בהם. לפי אסכולת "בית דין", עשיית דין עצמית אסורה בימים מעין אלה; אך לפי האסכולה האחרת, אין הגבלה זו חלה על עשיית דין עצמית17.
והעניין האחרון שנדון בו הוא האפשרות לעשיית דין עצמית בתביעת קנסות, כגון תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה, שבהם מתחייב גנב לפי המשפט העברי. לפי הגישה שהבעלות היא מקור הסמכות לעשיית דין עצמית, לא ניתן לעשות דין עצמי בתביעת קנסות, אלא נדרש פסק דין פלילי של בית דין כתנאי לעצם קיומה של הזכות להם. לפי אסכולת "בית דין", במובנה הרחב, שהיחיד מוסמך להיות "דיין" מלא לזכויותיו, הוא יכול "לדון ולפסוק" גם שהזולת חייב לו קנסות אלה ולממש את "פסק הדין" שפסק. אך אם משקיפים עליה במובן מצומצם יותר, שבמצבים אלה הוסמך היחיד לפעול רק כמי שהוא "מוציא לפועל", הרי שלא ניתן להרחיק כל כך, ובהיעדר פסק של בית דין ממש בדבר עצם החיוב בקנס, לא ניתן להגיע לתוצאה של גביית קנס בדרך של עשיית דין עצמית18.
סיכום
ראינו גישות אחדות לשאלת עשיית דין עצמית בעניינים אחדים. הבחנו בין עשיית דין עצמית השייכת לתחום הפלילי לבין עשיית דין עצמית בתחום האזרחי. לאחר מכן עמדנו על הרקע העיוני להיתר שניתן לעשיית דין עצמית בתחום האזרחי ולנפקויות שבין נקודות ההשקפה. מובן שכל מה שאמרנו לעיל הוא רק המעט מן המעט שיש לומר בעניין זה, וישמע חכם ויוסף לקח.
הערות:
* שופט בית משפט השלום בירושלים.
1. ראה, למשל: י' דוד, "קנאים פוגעים בו - סיכול ההליך המשפטי או אי החלתו", פרשת השבוע, גיליון 34, פינחס תשס"א, והמקורות המובאים שם.
2. אך לעתים סיווג המעשה לאחת משתי הקטגוריות הללו אינו ברור. ראה, למשל: ע"פ 4884/92 מדינת ישראל נ' לגמי, דינים עליון כז 866.
3. השווה הרב א' שרמן, "העושים דין לעצמם ['נטילת החוק בידים' לאור יסודות ההלכה]" תורה שבעל פה לא (תש"ן) סא-עב.
להרחבת היריעה בסוגיית עשיית דין עצמית בכללותה, ראה ש' אטינגר, העושה דין לעצמו במשפט העברי, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ב. וראה ראה גם "עשיית דין עצמי - עביד איניש דינא לנפשיה", קובץ מקורות בעריכת א' וינרוט (אייר תשס"א), שחלק מן המקורות המוזכרים בגיליון זה, ומקורות רבים נוספים שלא נזכרו כאן, קבוצים ואגודים בו בטוב טעם ודעת.
4. דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, (מהדורה שנייה, מאגנס, ירושלים תשל"ז), עמ' 533. וראה שם כל החלק הראשון של השער התשיעי, עמ' 543-533; שם, עמ' 282-281.
5. א' קישון, "צריך לשכור עורך דין טוב", הג'ינג'י עם המפתח (תל-אביב, 2002), עמ' 123.
6. ראה: ש' איזנשטדט, המשפט הרומאי, עמ' 264-263; אטינגר (הנזכר לעיל, בהערה 3); הרב אב"י ונגרובר והרב י' יפרח, "'עביד איניש דינא לנפשיה' - על העושה דין לעצמו", משפטי ארץ (עפרה, תשס"ב), עמ' 357, 383; מ' ויגודה, "עשיית דין עצמית", שם, עמ' 164 ואילך.
7. ראה גם טדסקי (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 533 ואילך.
8. לעניין השינוי והשפעת המשפט העברי, ראה הסקירה וריכוז המקורות בפסק דינו של השופט מ' אלון בע"א 756/80 רוזנשטיין נ' סולומון, פ"ד לח (2) 113; מ' אלון, המשפט העברי (מהדורה שלישית; מאגנס, ירושלים תשמ"ח), עמ' 1436-1443; הנ"ל, "הדין האמת השלום והפשרה: על שלושה וארבעה עמודי המשפט והחברה", מחקרי משפט יד (תשנ"ח), עמ' 269, 310-307. לשינוי בכללותו, ראה גם ת"פ (ת"א) 487/81 מדינת ישראל נ' רחמני, פ"מ תשמ"ה(ג) 293. אמנם עדיין לעתים יש במשפט הישראלי תוצאות קשות לעשיית דין עצמית לחובת העושה דין לעצמו. ראה, למשל, בג"צ 4383/91 שפקמן נ' עירית הרצליה, פ"ד מו(1) 447.
בעת האחרונה, היה מי שסבר שהמשפט הישראלי הרחיק לכת בהרחיבו את חוקיות עשיית דין עצמית יותר מן הראוי. בעבר היה מקובל שלא לתת תוקף לתניות שנכללו בהסכמי שכירות, ולפיהן במקרה של הפרת ההסכם, רשאי המשכיר לתפוס בעצמו את החזקה במושכר (ראה, למשל, ש' לרנר, שכירות נכסים (ת"א, תש"ן), עמ' 247-246, ובאסמכתאות המצוינות שם). נראה כי ברע"א 2592/02 חוצות היוצר נ' י.ד.ס. סקיי-פאב בע"מ ואח', תקדין עליון 2002 (2) 182, חל כרסום בגישה זו, ונפתח פתח רחב יותר לעשיית דין עצמית בכגון זה. ביקורת על כך נמתחה על ידי ד' כהן, "משכיר רשאי לפנות מושכר בכח סביר" (פורסם באתר האינטרנטwww.nfc.co.il ביום 5.8.02). וראה גם בש"א (שלום, י-ם) 6983/02 דה פז נ' האוניברסיטה (החלטה מיום 11.9.02; לא פורסמה) ובעקבותיו בר"ע (מח', י-ם) 4293/02 האוניברסיטה נ' דה פז (החלטה מיום 5.1.03; לא פורסמה) ורע"א 1111/03 האוניברסיטה נ' דה פז (החלטה מיום 27.4.03; לא פורסמה).
9. לסקירת מקורות בעניין זה, עיין במקורות שציינו לעיל, בהערה 3 ובהערה 6.
10. י' דינרי, "עביד איניש דינא לנפשיה", דיני ישראל ד (תשל"ג), עמ' 91 ועמ' 103. וראה גם הרב ב' ז'ולטי, משנת יעבץ, סימן ג: "אם הוא מתורת תפיסה והצלה שמציל את שלו מיד חברו או שהוא מתורת דין דנעשה במקום בית דין"; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 364-362.
והשווה דברות משה (לרב מ' פיינשטיין), בבא קמא, סימן יח. הרב פיינשטיין ניגש לסוגיה זו בדרך שונה וייחודית מאוד, שכן הוא מבקש תחילה לעמוד על ההצדקה של בית הדין עצמו לנקוט בכוח כלפי מי שאינו מציית לפסיקתו, ומתוך כך הוא בוחן את הצדקתה של עשיית הדין העצמית והיקפה. ראה מ' ויגודה (הנזכר לעיל, בהערה 6), עמ' 164 ואילך.
11. וראה גם אדם ברוך, סדר יום - חיי יום יום בראי ההלכה (כתר, 2000), עמ' 175.
12. ראה ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 363. וראה להלן בפנים, ליד ציון הערה 18, נפקא מינה אפשרית בין שתי אסכולות משנה אלה.
13. ראה הרב י"ז גוסטמן, קונטרסי שיעורים, בבא קמא, שיעור טו, פיסקא ג; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 370-369.
14. ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה יב; הרב גוסטמן (הנזכר בהערה הקודמת), שם, פיסקא ז; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 364.
15. ראה דינרי (הנזכר לעיל, בהערה 10), עמ' 104-103; וראה גם ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 369, ושם בהערה 40.
16. ראה הרב גוסטמן (הנזכר לעיל, בהערה 13), שם, פיסקה ט, עמ' 282; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 373, הערה 63.
17. ראה ערך ש"י, לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ה, ס"ק א. וראה גם דינרי (הנזכר לעיל, בהערה 10), עמ' 104; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 262.
18. ראה מחלוקת הרא"ש ור' מאיר הלוי המובאת ברא"ש, בבא קמא, פרק א, סימן כ; ואצל דינרי (הנזכר לעיל, בהערה 10), עמ' 104; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 365-363.
רפאל יעקובי*
עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
עריכה לשונית: יחיאל קארה
הדין העצמי של פינחס |
וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור... והנה איש מבני ישראל בא ויַקרֵב אל אֶחַיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל... וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקֻבה וידקר את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קֳבתהּ... (במדבר כה, א-ח).
|
|
בעקבות מעשהו של פינחס נעצרה המגפה שנענשו בה ישראל על חטאם (שם, ח-ט), ופרשתנו פותחת בתיאור חשיבות מעשהו של פנחס והשכר שזכה לו:
|
וידבר ה' אל משה לאמר. פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמר, הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהֻנת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל (שם, י-יג).
|
|
מפשוטם של המקראות עולה התייחסות חיובית אל מעשהו של פינחס, וכאילו הוא מעשה רצוי הראוי לחיקוי, אלא שבדברי חז"ל והפרשנים אנו מוצאים התייחסות מורכבת יותר, הכוללת עמידה על החיוב שבמעשהו ועל השלילה שבו ובמעשים הדומים לו1.
עשיית דין עצמית "פלילית" ו"אזרחית" עשיית דין עצמית בתחום הפלילי עניינה מעשים של יחידים או קבוצות הפועלים באורח עצמאי בכוח הזרוע להשלטת חוק וסדר, כגון אכיפת קיום מצוות או בעניינים מדיניים-ביטחוניים3. מעשהו של פינחס שייך בבירור לקטגוריה זו. עשיית דין עצמית בתחום האזרחי, שנתמקד בבירורה בהמשך דברינו, מוגדרת בחוק כ"סיפוקה של דרישה, או הבטחה של דרישה, על ידי מעשה עצמאי של הדורש"4. היא נבדלת מעשיית הדין העצמית בתחום הפלילי בעובדה שהעושה דין לעצמו בתחום האזרחי אינו מתכוון להגן על ערכים כלליים ועל טובת הציבור בכללותה, אלא לשמור על ענייניו הפרטיים. דומה שביטוי מובהק ביותר לסוג האזרחי של עשיית דין עצמית נמצא במעשה שנביא להלן מפרי עטו של אפרים קישון. דבריו, המדברים בעד עצמם, מלמדים אותנו כי בהרבה מקרים קשה מאוד להגיע למימוש זכויות באמצעות מערכות המשפט, ודווקא עשיית דין עצמית מביאה לתוצאות הרצויות במהירות וביעילות. וזה מעשהו5: |
לפני עשר שנים לווה ממני קונשטטר 20 לירה לשעתיים. הוא הבטיח להביא לי את הכסף תוך 24 שעות. כיוון שלא הביא, נתתי לו צלצול, אז הוא ביקש ארכה של שבוע ימים.
מקץ שבוע ימים הלכתי אל קונשטטר ודרשתי את כספי. הוא הבטיח לי לסדר את העניין עד יום ב' בצהרים. ביום ה' בערב הלכתי אל עורך דין והלה שלח לקונשטטר אזהרה של עורך דין, לפיה "באם לא יסולק החוב בתוך 72 שעות מקבלת אזהרה זו יינקטו כל הצעדים הדרושים". תוך חודשיים לא באה תשובה מקונשטטר, על כן קבע הפרקליט שאין מה לעשות עוד, מאחר שהוא לא רוצה לשלם. לקחתי ממנו את העניין והעברתיו לפרקליט יותר טוב. תבענו את קונשטטר לדין. כעבור חמישה חודשים נתקיים המשפט, אבל קונשטטר לא בא בגלל מחלה, ולכן נדחה המשפט למועד מאוחר יותר בשנה הבאה. אז שוב לא היה משפט מפני שקונשטטר בינתיים נסע לחוץ לארץ. חיכיתי שנה וחצי אך משלא חזר, פניתי אל עורך דין אחר די מפורסם והלה השתדל לחדש את המשפט, אך השופט לא היה מוכן לדון בהעדר הנתבע. ערערנו לפני בית דין גבוה יותר אך הוא דחה את התביעה בגלל החוק, לפיו אין דנים בבית דין גבוה כזה בתביעה אזרחית למטה מחמישים לירה. חיכינו שנתיים-שלוש עד שקונשטטר חזר מחוץ לארץ ואז שלחתי לו על ידי נוטריון עוד שלושים לירה הלוואה ועיגלתי כך את חובו לחמישים. עכשיו כבר דן בית הדין הגבוה בתביעתנו וחייב את בית המשפט הנמוך לערוך משפט בהיעדר הנתבע, אולם מכיוון שקונשטטר לא היה נעדר היות שחזר בינתיים מחוץ לארץ, כזכור, לכן נדחה המשפט עד בירור נוסף. לקחתי פרקליט עוד יותר נודע והגשנו לבית הדין העליון צו על תנאי נגד שר המשפטים שיבוא וינמק מדוע אי אפשר לקבל בחזרה את חמישים הלירה שלי מקונשטטר. שר המשפטים בא ואמר שצריך לפנות אל בית המשפט אז חידשנו את המשפט אבל הוא נדחה מפני שקונשטטר ביקש דחיה. הלכתי אל עורך הדין הגדול ביותר בארץ ותארתי לפניו את הפרשה. הוא הקשיב קשב רב ויעץ לי ללכת לקונשטטר ולהכות אותו. הלכתי אל קונשטטר והיכיתי אותו. הוא תיכף שילם לי 50 לירה במזומנים. כדאי לפנות אל עורך דין באמת טוב. |
|
הגישות לעשיית דין עצמית בתחום האזרחי במשפט הרומי מקובל היה לאסור קטגורית עשיית דין עצמית. וכדי לאכוף את האיסור הזה, היה מקובל לשלול מן הנוקט צעד זה את הזכות שפעל למענה כפי שפעל. דרך משל, נושה שנטל משכון מן החייב על דעת עצמו, חויב להחזירו לחייב, והחוב עצמו היה מתבטל6. שיטות משפט אחרות נקטו גישות מתקדמות יותר באפשרן עשיית דין עצמית, אם כי התנו זאת בעמידה בתנאים מסוימים ובגבולות ברורים7. אחת מהן היא שיטת המשפט העברי. המשפט הישראלי הלך בראשית ימי המדינה בעקבות שיטות משפט זרות ונקט גישה מצמצמת בעניין עשיית דין עצמית, אלא שבחלוף השנים, פתח את שעריו בפני המשפט העברי והלך בעקבותיו בעניין זה, והיום הוא מתיר עשיית דין עצמית בנסיבות מתאימות תוך הקפדה על תנאים מסוימים8. עשיית דין עצמית במשפט העברי ומאחר שאין כאן מקום להרחיב בפרטי הדינים של עשיית דין עצמית9, נאמר רק שמבחינה עיונית, ניתן להצביע על שתי אסכולות מרכזיות בשאלת מקור חוקיותה של עשיית דין עצמית במקרים שהיא מותרת. להלן נצביע על גישותיהן של אותן אסכולות ועל מגוון התוצאות ההלכתיות הנובעות מנקודות המבט הנבדלות של האסכולות הללו. תיאור הגישות הללו, תוך הצבעה על מי שתומך בכל אחת מהן, יש בדבריו של בן דורנו10, וזה לשונו: |
כמה מן הפוסקים ראו כבסיס של עביד איניש דינא לנפשיה [=עושה אדם דין לעצמו] את ההשקפה שבתנאים מסויימים מאצילה ההלכה סמכויות של בית דין לפרט הבא לעשות דין לעצמו... לעומת זאת ראו פוסקים אחרים את זכויות הבעלות כמקור לעביד איניש דינא לנפשיה. זכויות אלו כוללות גם את הזכות להחזרה עצמית של הרכוש הנמצא בידי אחרים שלא כדין, אבל אין לבעלים סמכות של בית דין.
|
|
לפי הגישה הראשונה, העושה דין לעצמו פועל מכוח בית הדין והוא מעין שליח של בית הדין. כלומר, יש כאן האצלת סמכויות של בית הדין לפרט בתנאים מסוימים.
לפי הגישה השנייה, העושה דין לעצמו שואב את כוחו לעשות דין לעצמו מכוח בעלותו או זכות הקניין שלו, המתירות לו לפעול באופן זה. כלומר, יש כאן הכרה של המשפט באינסטינקט בסיסי של הגנה מיידית של האדם על רכושו11. לפי קו מחשבה זה, ניתן לומר שהעושה דין לעצמו פועל בעצם בלא סמכות, אך בדיעבד ניתנים הכשר ותוקף למעשיו, אם פעל במסגרת המותר. ויש מי שניסו12 להבחין באסכולה הראשונה שתי אסכולות משנה. לדבריהם, אם מאפיינים את העושה דין לעצמו כמי שפועל מכוח בית הדין, "עדיין נוכל להציע שתי דרכים לאפיין את פעולתו של העושה דין לעצמו: העושה דין לעצמו הוא גם המכריע והפוסק את הדין, כלומר הוא גם מעין 'דיין'; העושה דין לעצמו פועל למימושו של הדין, אך אינו רשאי לפסוק את הדין, וכאילו אינו אלא 'שוטר', ומעשהו נושא אופי של 'הוצאה לפועל'". נפקויות בין האסכולות העניין הראשון הוא, שאם העושה דין לעצמו פועל כבית דין עליו לפעול במגבלות שפועל בהן בית הדין כשהוא בא לעשות דין. כלומר, לפי גישה זו, כבר בשעת עשיית הדין העצמית צריך העושה להימצא במצב שיוכל להוכיח שהדין עמו. לפי הגישה השנייה, די שתתברר בדיעבד זכותו של מי שעשה דין לעצמו13. העניין השני כרוך במידת הביקורת השיפוטית שמבקרים בדיעבד את הפעולה שנעשתה. לפי אסכולת "בית דין", הביקורת היא כביקורת שמבקרים את פסיקת הדיינים. כלומר, אין סותרים את דינו העצמי של אדם אלא כשנפלה בו "טעות בדבר משנה", דהיינו טעות קיצונית וחמורה, אך לא בטעות בשיקול הדעת. לפי האסכולה השנייה, אסכולת "הבעלות", כל טעות יש בה הצדקה לביקורת מלאה על הדין ועל תוצאותיו14. העניין השלישי הוא השאלה אם צריך שתהא עשיית הדין העצמית בגלוי דווקא או שניתן לעשותה גם בהיחבא ובמסתרים, כגון ש"יגנוב" האדם דבר השייך לו מחצרו של מי שגנבו ממנו. כאן ידרשו המצדדים באסכולת "בית דין" שיפעל האדם בגלוי, כמו שבתי הדין פועלים, בעוד מצדדי האסכולה האחרת מתירים גם עשיית דין עצמית בסתר15. העניין הרביעי הוא השאלה אם עשיית דין עצמית מותרת בהפסד שערכו פחות משווה פרוטה. לכאורה, לפי אסכולת "בית דין", עשיית דין עצמית אינה אפשרית בכגון זה, כשם שבתי הדין אינם נזקקים לתביעות בפחות משווה פרוטה; אך לפי האסכולה האחרת, עשיית דין עצמית אפשרית גם ב"תביעות קטנות" או אף קטנות מהן16. העניין החמישי, שהיה מי שהצביע עליו, הוא השאלה אם עשיית דין עצמית מותרת בשבתות ובימים שבתי הדין אינם דנים בהם. לפי אסכולת "בית דין", עשיית דין עצמית אסורה בימים מעין אלה; אך לפי האסכולה האחרת, אין הגבלה זו חלה על עשיית דין עצמית17. והעניין האחרון שנדון בו הוא האפשרות לעשיית דין עצמית בתביעת קנסות, כגון תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה, שבהם מתחייב גנב לפי המשפט העברי. לפי הגישה שהבעלות היא מקור הסמכות לעשיית דין עצמית, לא ניתן לעשות דין עצמי בתביעת קנסות, אלא נדרש פסק דין פלילי של בית דין כתנאי לעצם קיומה של הזכות להם. לפי אסכולת "בית דין", במובנה הרחב, שהיחיד מוסמך להיות "דיין" מלא לזכויותיו, הוא יכול "לדון ולפסוק" גם שהזולת חייב לו קנסות אלה ולממש את "פסק הדין" שפסק. אך אם משקיפים עליה במובן מצומצם יותר, שבמצבים אלה הוסמך היחיד לפעול רק כמי שהוא "מוציא לפועל", הרי שלא ניתן להרחיק כל כך, ובהיעדר פסק של בית דין ממש בדבר עצם החיוב בקנס, לא ניתן להגיע לתוצאה של גביית קנס בדרך של עשיית דין עצמית18. סיכום |
הערות:* שופט בית משפט השלום בירושלים. 1. ראה, למשל: י' דוד, "קנאים פוגעים בו - סיכול ההליך המשפטי או אי החלתו", פרשת השבוע, גיליון 34, פינחס תשס"א, והמקורות המובאים שם. 2. אך לעתים סיווג המעשה לאחת משתי הקטגוריות הללו אינו ברור. ראה, למשל: ע"פ 4884/92 מדינת ישראל נ' לגמי, דינים עליון כז 866. 3. השווה הרב א' שרמן, "העושים דין לעצמם ['נטילת החוק בידים' לאור יסודות ההלכה]" תורה שבעל פה לא (תש"ן) סא-עב. להרחבת היריעה בסוגיית עשיית דין עצמית בכללותה, ראה ש' אטינגר, העושה דין לעצמו במשפט העברי, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשמ"ב. וראה ראה גם "עשיית דין עצמי - עביד איניש דינא לנפשיה", קובץ מקורות בעריכת א' וינרוט (אייר תשס"א), שחלק מן המקורות המוזכרים בגיליון זה, ומקורות רבים נוספים שלא נזכרו כאן, קבוצים ואגודים בו בטוב טעם ודעת. 4. דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, (מהדורה שנייה, מאגנס, ירושלים תשל"ז), עמ' 533. וראה שם כל החלק הראשון של השער התשיעי, עמ' 543-533; שם, עמ' 282-281. 5. א' קישון, "צריך לשכור עורך דין טוב", הג'ינג'י עם המפתח (תל-אביב, 2002), עמ' 123. 6. ראה: ש' איזנשטדט, המשפט הרומאי, עמ' 264-263; אטינגר (הנזכר לעיל, בהערה 3); הרב אב"י ונגרובר והרב י' יפרח, "'עביד איניש דינא לנפשיה' - על העושה דין לעצמו", משפטי ארץ (עפרה, תשס"ב), עמ' 357, 383; מ' ויגודה, "עשיית דין עצמית", שם, עמ' 164 ואילך. 7. ראה גם טדסקי (הנזכר לעיל, בהערה 4), עמ' 533 ואילך. 8. לעניין השינוי והשפעת המשפט העברי, ראה הסקירה וריכוז המקורות בפסק דינו של השופט מ' אלון בע"א 756/80 רוזנשטיין נ' סולומון, פ"ד לח (2) 113; מ' אלון, המשפט העברי (מהדורה שלישית; מאגנס, ירושלים תשמ"ח), עמ' 1436-1443; הנ"ל, "הדין האמת השלום והפשרה: על שלושה וארבעה עמודי המשפט והחברה", מחקרי משפט יד (תשנ"ח), עמ' 269, 310-307. לשינוי בכללותו, ראה גם ת"פ (ת"א) 487/81 מדינת ישראל נ' רחמני, פ"מ תשמ"ה(ג) 293. אמנם עדיין לעתים יש במשפט הישראלי תוצאות קשות לעשיית דין עצמית לחובת העושה דין לעצמו. ראה, למשל, בג"צ 4383/91 שפקמן נ' עירית הרצליה, פ"ד מו(1) 447. בעת האחרונה, היה מי שסבר שהמשפט הישראלי הרחיק לכת בהרחיבו את חוקיות עשיית דין עצמית יותר מן הראוי. בעבר היה מקובל שלא לתת תוקף לתניות שנכללו בהסכמי שכירות, ולפיהן במקרה של הפרת ההסכם, רשאי המשכיר לתפוס בעצמו את החזקה במושכר (ראה, למשל, ש' לרנר, שכירות נכסים (ת"א, תש"ן), עמ' 247-246, ובאסמכתאות המצוינות שם). נראה כי ברע"א 2592/02 חוצות היוצר נ' י.ד.ס. סקיי-פאב בע"מ ואח', תקדין עליון 2002 (2) 182, חל כרסום בגישה זו, ונפתח פתח רחב יותר לעשיית דין עצמית בכגון זה. ביקורת על כך נמתחה על ידי ד' כהן, "משכיר רשאי לפנות מושכר בכח סביר" (פורסם באתר האינטרנטwww.nfc.co.il ביום 5.8.02). וראה גם בש"א (שלום, י-ם) 6983/02 דה פז נ' האוניברסיטה (החלטה מיום 11.9.02; לא פורסמה) ובעקבותיו בר"ע (מח', י-ם) 4293/02 האוניברסיטה נ' דה פז (החלטה מיום 5.1.03; לא פורסמה) ורע"א 1111/03 האוניברסיטה נ' דה פז (החלטה מיום 27.4.03; לא פורסמה). 9. לסקירת מקורות בעניין זה, עיין במקורות שציינו לעיל, בהערה 3 ובהערה 6. 10. י' דינרי, "עביד איניש דינא לנפשיה", דיני ישראל ד (תשל"ג), עמ' 91 ועמ' 103. וראה גם הרב ב' ז'ולטי, משנת יעבץ, סימן ג: "אם הוא מתורת תפיסה והצלה שמציל את שלו מיד חברו או שהוא מתורת דין דנעשה במקום בית דין"; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 364-362. והשווה דברות משה (לרב מ' פיינשטיין), בבא קמא, סימן יח. הרב פיינשטיין ניגש לסוגיה זו בדרך שונה וייחודית מאוד, שכן הוא מבקש תחילה לעמוד על ההצדקה של בית הדין עצמו לנקוט בכוח כלפי מי שאינו מציית לפסיקתו, ומתוך כך הוא בוחן את הצדקתה של עשיית הדין העצמית והיקפה. ראה מ' ויגודה (הנזכר לעיל, בהערה 6), עמ' 164 ואילך. 11. וראה גם אדם ברוך, סדר יום - חיי יום יום בראי ההלכה (כתר, 2000), עמ' 175. 12. ראה ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 363. וראה להלן בפנים, ליד ציון הערה 18, נפקא מינה אפשרית בין שתי אסכולות משנה אלה. 13. ראה הרב י"ז גוסטמן, קונטרסי שיעורים, בבא קמא, שיעור טו, פיסקא ג; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 370-369. 14. ראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה יב; הרב גוסטמן (הנזכר בהערה הקודמת), שם, פיסקא ז; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 364. 15. ראה דינרי (הנזכר לעיל, בהערה 10), עמ' 104-103; וראה גם ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 369, ושם בהערה 40. 16. ראה הרב גוסטמן (הנזכר לעיל, בהערה 13), שם, פיסקה ט, עמ' 282; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 373, הערה 63. 17. ראה ערך ש"י, לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן ה, ס"ק א. וראה גם דינרי (הנזכר לעיל, בהערה 10), עמ' 104; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 262. 18. ראה מחלוקת הרא"ש ור' מאיר הלוי המובאת ברא"ש, בבא קמא, פרק א, סימן כ; ואצל דינרי (הנזכר לעיל, בהערה 10), עמ' 104; ונגרובר ויפרח (הנזכרים לעיל, בהערה 6), עמ' 365-363. |