אחריות השולח לנזקי שלוחו

"ואת בנימין... לא שלח... פן יקראנו אסון"

מיכאל ויגודה*

פרשת מקץ, תשס"ז, גיליון מס' 272

עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה
עריכה לשונית: יחיאל קארה


מבוא
משגבר הרעב בארץ כנען, החליט יעקב אבינו לשלוח את בניו למצרים לשבור אוכל. וזה לשון המקרא בעניין זה:
וירא יעקב כי יש שבר במצרים, ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים, רדו שמה ושברו לנו משם ונחיה ולא נמות. וירדו אחי יוסף עשרה, לשבּר בר ממצרים (בראשית מב, א-ג).
אבל את בנימין לא שלח יעקב עם אחיו, מחשש שיאונה לו רע, כמאמר הכתוב:
ואת בנימין אחִי יוסף לא שלח יעקב את אֶחיו, כי אמר פן יקראנו אסון (בראשית מב, ד).
אחֵי יוסף שבו ממצרים עם השבר ששברו, פרט לשמעון, שנלקח על ידי יוסף כבן ערובה עד שיביאו אתם את בנימין למצרים, וכך ייאמנו דבריהם שאינם מרגלים. ראובן ניסה לשכנע את אביו לשלוח אִתם את בנימין כדי ששמעון ישוחרר, אך יעקב סירב בתחילה להצעתו באמרו:
לא ירד בני עמכם, כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקרָאָהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה (בראשית מב, לח).
רק כשתם המזון שהביאו ממצרים, והציע יהודה לערוב לשלום בנימין, נעתר יעקב להפצרות בניו מחוסר בררה, ואמר:
ואת אחיכם קחו, וקומו שובו אל האיש. ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין, ואני כאשר שכלתי שכלתי (בראשית, מג, יג-יד).
יעקב חש אחריות למה שקרה ליוסף, שלא שב משליחותו אל אחיו הרועים בשכם, וזו ודאי אחת הסיבות שביקש לגונן כל כך על בנימין. ביטוי נוסף לאחריות זו עולה מדברי יעקב לבנו האהוב בשעה שחזר ונפגש עמו אחרי עשרים ושתיים שנה1:
ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם, אחרי ראותי את פניך כי עודך חי (בראשית מו, ל).
ופירש רש"י על אתר בשם המדרש:
סבור הייתי למות שתי מיתות, בעולם הזה ובעולם הבא, שנסתלקה שכינה ממני, והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך, עכשיו, שעודך חי, לא אמות אלא פעם אחת.
בדברים שנביא להלן, נבקש לעסוק בשאלת האחריות המשפטית והמוסרית של השולח לנזקי השלוח2. תחילה נדון בשאלה אם יש לשלוח עילת תביעה נגד השולח בגין נזקים שנגרמו לו תוך כדי שליחותו. לאחר מכן, נראה שגם כשאין מוטלת על השולח אחריות משפטית כלפי השלוח, אפשר שרובצת עליו אחריות מוסרית לשלומו.

חוק השליחות, התשכ"ה-1965, אינו מתייחס לעניין זה במפורש, אבל ייתכן שהזכות לפיצוי על נזקים כלולה במסגרת הוראת סעיף 11 לחוק, ולפיה: "השולח חייב לשפות את השלוח על ההוצאות הסבירות שהוציא... באופן סביר עקב השליחות". וכך אמנם פירש השופט ברק את דברי החוק. וזה לשונו3: "נכללים במסגרת זו [של ההוצאות] נזקים אשר נגרמו לרכוש השלוח עקב השליחות, אשר השולח צריך לשאת בתיקונם, וכן סיכונים אחרים הקשורים בביצוע השליחות". ואולם עדיין לא ברור מהו אופי הקשר בין השליחות לנזק, המספיק כדי להטיל אחריות על השולח. האם למשל די שאירע הנזק בזמן השליחות?

נבחן שאלות אלה מתוך מקורות המשפט העברי.

בין החזר הוצאות לשיפוי על נזקים
זכותו של השלוח לשיפוי הוצאותיו מוסכמת על פוסקי ההלכה, כגון בדברי הרמ"א, ר' משה איסרליש (פולין, המאה הט"ז), האומר4 בעניין זה:
מי שצוה לאחד שיתעסק לו באיזה דבר, והוא הוציא עליו הוצאות: אם הוציא עליו יותר מן הרגילוּת [=המקובל] להוציא על עסק כזה - אין צריך להחזיר, דלא אסיק אדעתיה [=כי לא העלה על דעתו] שיוציא כל כך; אבל אם לא הוציא יותר מן הרגילות - חייב לשלם לו.
ואולם זכותו של השלוח להחזר הוצאות אין פירושה בהכרח שיש לשלוח זכות לפיצוי על נזקיו, משום שיש הבדל בין הוצאה לבין נזק: ההוצאה באה לקדם את עניין השליחות, ועל כן ניתן לחייב את השולח בגינה מכוח הסכם מכללא או מדין עשיית עושר; ואילו נזק שנגרם לשלוח עקב שליחותו אינו מקדם את השליחות, אלא הוא תוצאה שלה5, והשיקולים לביסוס הפיצוי, אם יש כאלה, שונים הם בהכרח.

שיטת הרשב"א: אין זכות לשיפוי
יש שתי עילות אפשריות לחיוב השולח בפיצוי השלוח בגין נזקים שנגרמו לו: עילה נזיקית ועילה חוזית. בדיני נזיקין, השאלה היא: האם השולח נושא באחריות בנזיקין רק בגלל העובדה שאירע הנזק תוך כדי ביצוע השליחות? לעומת זאת, בדיני חוזים, השאלה היא: האם ההסכם מכללא בין השולח לשלוח (שדיברנו עליו לעיל) כולל גם התחייבות של השולח לפצות את השלוח על נזקים העלולים להיגרם לו עקב השליחות?

הרשב"א, ר' שלמה בן אדרת (ספרד, המאה הי"ג), נשאל על זכות השלוח בפיצוי6:
מי שהגיע לו היזק בממון שלו מחמת שליחות שולחו או שהעלילו עליו מחמת השליחות והפסידוהו ממון, אם על המשלח לשלם לו נזקו?
דעתו היא שאין לחייב את השולח מכוח דיני הנזיקין, משום שאין כאן נזק ישיר שגרם השולח לשלוח, ומדובר לכל היותר ב"גרמא" [=נזק עקיף], וכלל ידוע הוא במשפט העברי: "גרמא בנזיקין - פטור". וזה לשונו:
שלא מצינו תשלומי נזק אלא בנזקי עצמו או בנזקי ממונו, ונזקי ממונו כעין נזקי עצמו הן, כלומר לפי שפשע בנזקים בשמירת ממונו. אבל בנזק שהגיע לשליח, מה הזיק המשלח ומה הגיע לו מחמת פשיעתו?
מהמשך דבריו, עולה שהרשב"א שולל כנראה גם את האפשרות לחייב את השולח מכוח הסכם מכללא, אף כשהשלוח הוא גם שותף: "ואם מפני שנשתתפו, לא נשתתפו בנזקי גופא ונזקי ממונא... שלא קבל עליו נזקי גופו של שותפו, אלא אם כן מנהג בכך".

אם השלוח מקבל שכר על שליחותו, הרשב"א מעלה טיעון נוסף לפטור את השולח:
וכל שכן אם השליח שכיר, שהרי הלך בשכרו, כדכתיב: "ואליו הוא נושא את נפשו" (דברים כד, טו). ודרשינן: שעל שכרו עלה בכותל ונתלה באילן (בבא מציעא קיב ע"א). כלומר, ולפעמים שיפול וימות, ובכלל סכנת נפשות הכניס עצמו מחמת שכרו.
כלומר, השלוח מקבל שכר עקב הסיכון, ולא יעלה על הדעת שיהיה זכאי גם לפיצוי נוסף על שכרו7.

צמצום שיטת הרשב"א
דברי הרשב"א הובאו להלכה בשולחן ערוך8 בלא הסתייגות. אכן, המבי"ט, רבי משה מטראני (טורקיה-ארץ ישראל, המאה הט"ז) סבור שיש לסייג את דברי הרשב"א ולהחילם רק כשהפגיעה בשלוח היא מקרית, ולא כשהיא מכוונת (בצדק או שלא בצדק) נגד השולח, ואין צריך לומר כשנגרמה בעטיו של השולח. וזה לשונו9:
מה שפוטר הרשב"א ז"ל את המשלח מנזק השליח, היינו שהוזק או הפסיד השליח על עצמו מחמת השליחות, לא שהפסידו אותו שתבעו ממנו ממון מחמת המשלח.
המבי"ט דן בעניין קבוצת אנשים ששלחו את אחד מהם לשאת ולתת בעבורם לקבל הנחה במסים. לאחר זמן, חזר בו פקיד השומה מן ההנחה שהסכים לה תחילה, ותבע את השלוח אישית לשלם את המס המוטל על הקבוצה כולה. לפי ההבחנה האמורה, חייב המבי"ט את השולחים לפצות את השלוח.

המבי"ט חוזר על פסק זה גם בעניין קבוצת אנשים שנתבעו בעלילה על ידי השלטונות לשלם חוב שלא נפרע כביכול בגין מכס על סחורות, אך התביעה הוגשה נגד אחד מהם בלבד משום שהיה מוכר על ידי השלטונות10. כשביקש הלה מחבריו להצטרף אליו לדיון בתביעה, השיבו לו חבריו שאם ילך הוא לבדו (ולא ילכו כולם כקבוצה), הסיכויים לדחות את התביעה טובים יותר. בסופו של דבר, חייבו השלטונות את השלוח בסכום גבוה, וחבריו סירבו להשתתף בתשלום המכס. המבי"ט קבע שמעמדו של מי שהוגשה התביעה לשלם את המכס הוא כדין שלוח (שהרי לולא הרשאתם של חבריו, ייתכן שהיה מתחמק מפני השלטונות או שהיה משכנע את המוכס שיקצוב לו את חלקו בלבד), ומגיע למסקנה ששולחיו חייבים לפצותו. לדבריו, "תשובת הרשב"א אינה אלא כשהגיע נזק או הפסד לשליח מחמת השליחות, לא שתבעו את השליח מחמת תביעת המשלח".

המבי"ט חוזר על עיקרון זה גם כשדן ברב, שנחשב כעובד ציבור, שנתפס בעלילה מחמת שירות נאמן שנתן לקהילתו ובעטיו נאלץ להוציא הוצאות כדי להיחלץ מידי השלטונות. המבי"ט כותב11 שהרב הוא מעין שלוח הקהל ולפיכך חייב הקהל לפצותו על ההוצאות שהוציא:
וזה החכם הוא שלוחם לכל אלו העניינים, וכלן חייבים בכל מה שאירע לו בעשיית צרכיהם, כמו מי שעשה שליח לקנות לו איזה דבר מפלוני, ונמצא הדבר ההוא שקנה שהיה גנוב אצל המוכר, והעלילו על השליח שקנה גניבה, והפסיד מעות להנצל, דפשיטא שהמשלח חייב בהפסדו, מתוך שעשה שליחותו, ולא עשה שום פשיעה, כי לא ידע שהיתה גניבה. או האמת לא [כלומר, אף אם האמת היא כי לא] הייתה גניבה, והעלילו עליו שהייתה גניבה, כי באיזה אופן שיהיה, זה השליח עשה שליחותו, ולא פשע ולא עווה בשום דבר, והמשלחו חייב בהפסדו, כי מחמת השליחות עצמו בא לו הפסד זה [ולא באקראי].
אסמכתה לצמצום משמעות דברי הרשב"א מוצא המבי"ט בהיקש לדברי מהר"ם מרוטנבורג (אשכנז, המאה הי"ג)12, הדן בנזקים שנגרמו לערב על ידי מלווה אלים המעליל עליו עלילות בגין חיובים של החייב שלא היו ולא נבראו. הוא קובע שיש זכות לערב לקבל פיצוי על נזקים שנגרמו לו עקב ערבותו. המהר"ם מרוטנבורג מדגיש שהסכמתו לשמש כערב, למרות מודעותו לסיכון הכרוך בכך, אין בה כדי לשלול ממנו את זכותו לפיצוי13. מכאן מבקש המבי"ט להסיק את העיקרון שלפיו המביא את חברו למצב שעלול לגרום לחברו נזק במקומו, חייב לשפותו על הנזק שנגרם לו, אף על פי שהיה חברו מודע לסיכון שבשליחות14.

משמעות הדברים לעניין שלוח שניזק היא: אם הנזק שסבל השלוח היה מכוון כנגד השולח, כגון שנתבע השלוח אישית על ידי צד שלישי עקב הפרת חוזה על ידי השולח, השלוח זכאי לפיצוי, אף על פי שהיה מודע לסיכון שבדבר בשעה שקיבל על עצמו את השליחות15. והוא הדין גם בשלוח המקבל שכר בעבור שליחותו. מאחר שהנזק בא עליו "מחמת המשלח", ולא "מחמת השליחות", אין לומר שקיבל על עצמו השלוח את הסיכון תמורת השכר, כפי שהדגיש המבי"ט בסוף דבריו: "אפילו הלך [השלוח] בשכר, כיון שהיה בסבת ראובן [השולח] שנתחרט, חייב ראובן בהפסדו"16.

אכן, אם הפגיעה בשלוח לא נגרמה "מחמת השולח", אלא "מחמת השליחות", כגון שנתבקש לבצע שליחות הכרוכה בסיכון שאין לשולח שליטה עליו, יש להבחין בין שלוח שהיה מודע לסיכון לבין שלוח שלא היה מודע לסיכון. אם השולח היה מודע לסיכון, אין לו עילת תביעה כנגד שולחו, לא חוזית ולא נזיקית, משום שקיבל על עצמו את הסיכון מדעת. לעומת זאת, אם השלוח לא היה מודע לסיכון, כגון שנשלח להעביר סחורה בגבול, ולא ידע שמדובר בסחורה אסורה, ונתפס על ידי השלטונות, ונגרמו לו הפסדים, ודאי שבכגון זה, השולח חייב לפצותו על הנזקים שגרם לו17.

שלוח בחינם שנשבה
דעה מקורית, המרחיבה את אחריותו של השולח ומחייבת אותו לשאת בפיצוי לשלוח אף כשהיה השלוח מודע לסיכון, מצאנו בדברי "הגהות מרדכי"18 (לר' שמואל שלטשטט, אשכנז, המאה הי"ד). המחבר דן בעניין שלוח חינם שנשבה, ופוסק ששולחו חייב לפדות את השלוח מן השבי. לדעתו, דין השולח כדין "שואל", משום שהוא מעין אדם ה"שואל" את גופו של שלוחו כדי שיעשה עבורו את השליחות. מכאן הוא בא למסקנה: כשם שהשואל חפץ נושא באחריות לנזקי החפץ ששאל בתקופת השאילה (לרבות נזקים מחמת כוח עליון - "אונס"), כך גם ה"שואל אדם" כדי שיעשה בעבורו שליחות נושא באחריות לנזקים שנגרמו לו:
נראה לי שאם ראובן הלך בשליחות שמעון בשכר, ונתפס בדרך, ולא בסיבת שמעון, שאין חייב לפדותו. אבל אם בחנם הלך בשליחותו, חייב לפדותו, דשאלה שייכא [=שייכת] בגוף בעלים.
ברם, יש לציין שאחריות השולח בכגון זה היא מצומצמת: ראשית, השולח אינו נושא באחריות, אלא אם פעל השלוח בלא תמורה (כי אם הוא פועל בתמורה, מעמדו של השולח אינו כשל שואל אלא כשל שוכר, והשוכר פטור באונס); שנית, השואל אינו נושא באחריות אלא לנזקי גופו של השלוח, ולא לנזקי ממונו (משום שרק גופו שאול לשולח, ולא ממונו); שלישית, השולח אינו נושא באחריות לנזק שהיה קורה לשלוח גם לולא השליחות, כגון שאירע הנזק במקום שהשלוח היה אמור להימצא בו בין כה וכה19.

עוד יש לציין שרבים מן הפוסקים חולקים על גישה זו, והם סבורים שהכללים החלים על שאילת חפץ אינם חלים על שאילת אדם20. מסיבה זו ואחרות, הם דוחים את דבריו.

בין אחריות משפטית לאחריות מוסרית
ממה שהעלינו עד כה, עולה שעצם העובדה שהשלוח ניזוק תוך כדי ביצוע שליחותו אינה מקנה לו עילת תביעה כנגד השולח, ורק אם אירע הנזק מחמת השולח או מחמת הסיכון הטמון בשליחות, והשלוח לא היה מודע לסיכון, יישא השולח באחריות משפטית.

עם זאת, גם כשהשולח פטור מבחינה משפטית מתשלום פיצויים לשלוחו על הנזקים שנגרמו לו עקב השליחות, אפשר ומוטלת עליו אחריות מוסרית לעשות כן. רבי מנחם מנדל קרוכמל (מורביה, המאה הי"ז)21, דן בשאלה זו בעניין הבא:
עובדא הוה [=מעשה היה] באחד ששלח לחבירו ממקום למקום בשליחות, וקבע לו שכירות, ונתן לו מיד מקצת הדמים. והלך השליח לדרכו, ועבר על הקורות שהיו מונחים מעל המים [=גשר], ששם רגילים לילך הולכי רגל, והוחלק שם על הקורות, ונפל למים, ונטבע ומת. ונשאו ונתנו לפני התלמידים אם צריך המשלח כפרה, כיון שבשליחותו נטבע.
לדעתו, מכיוון שהשליחות הייתה בשכר, השולח אינו צריך כפרה. והוא מבסס את דבריו על דברי התלמוד,22 הדורש את הפסוק האמור במקרא בעניין איסור הלנת שכר:

"ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו" (דברים כד, טו). "ואליו הוא נשא את נפשו" - מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה? לא על שכרו?!".

הרב קרוכמל מסיק מכאן שאין מניעה שאדם יעסיק את עובדיו גם בעבודה מסוכנת. אכן, הוא מודה שכל הפוסקים23 שדנו בשאלה זו לפניו, לא ראו מקום להבחין בין שלוח בשכר לשלוח חינם. משום כך, הוא נכנע לדעתם ופוסק: "אין אני כדאי לחלוק עליהם, וצריך כפרה, כמו שכתבו המה, שיתענה מ' יום. ואם יש לו [למי שנהרג] בנים קטנים, יתן להם מה בתורת צדקה, וינצל מצרה וצוקה". כאמור, אין כאן חיוב משפטי אלא חיוב דתי-מוסרי.

הרב אליהו מלובלין24 (המאה הי"ז-י"ח) דוחה את הצעתו של בעל שו"ת "צמח צדק" להבחין בין שלוח בשכר לשלוח בחינם לעניין אחריותו המוסרית של השולח והצורך בכפרה. לדעתו, כוונת חכמי התלמוד לא הייתה אלא לתאר עד כמה גדולה נכונותו של האדם להסתכן לפרנסתו, אבל אין בכך בשום פנים ואופן כדי לשחרר את המעביד מן האחריות לבטיחותו של העובד. ההפך הוא הנכון: מעביד המנצל את מצוקתו של העובד כדי להעסיק אותו בתנאי סכנה, עובר על האיסור החמור "ולפני עִור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). כשם שאסור להניח מכשול לפני עיוור, שהרי אינו יכול להיזהר מלהיכשל בו, כך אסור להעסיק עובד בתנאים של סכנה, אף אם הסכים לכך, משום שהצורך שלו להתפרנס גורם לו שלא להבחין בסכנה או שלא להעריך אל נכון את הסכנה שהוא נוטל על עצמו, ולכן אינו מסוגל להישמר מפניה כראוי. והוא מסיים את דבריו במה שפתחנו את דיוננו:
ופשיטא שלפי ענין הסכנה, כך הוא ענין העונש של הגורם. והנה יעקב אבינו אמר: "אמותה הפעם". ודרשו המפרשים: דאילו מת יוסף, היה צריך למות שני פעמים, רוצה לומר עונש ששלח את יוסף ומת בשליחותו, אף על גב דשם לא היה סכנה, ולא חשד את בניו, גם יוסף הלך בשמחה יותר ממאה שלוחים בשכר... ואף על פי כן היה חייב, אילו מת, חס ושלום.

הערות:



* ד"ר מיכאל ויגודה, ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים
1. רש"י, בראשית לז, לד, ד"ה ימים רבים.
2. לפרטן של דברים, ראה: ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, ירושלים תשמ"ב, עמ' 951-939; א' שיינפלד, נזיקין, חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, עמ' 83-80.
3. א' ברק, חוק השליחות, ירושלים תשנ"ו, כרך ב, עמ' 1148. והשווה סעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ג-1973, המבחין בין הוצאות לבין נזקים.
4. רמ"א, חושן משפט, סימן קפב, סעיף ג. כמקור לדבריו, צוינו דברי שו"ת מהרי"ק, שורש י. וראוי לציין כי מהרי"ק דן שם בשליחות מטריאלית, שנתבקש השלוח לשכנע את חתנו של השולח לתת גט לאשתו.
5. להבחנה זו, ראה שו"ת נבחר מכסף, חושן משפט, סימן עט. בתשובתו, המשיב קובע שהשלוח זכאי להחזר ההוצאות שהוציא כדי למנוע הפסד מן השולח, אבל אינו זכאי לפיצוי על נזקים שנגרמו לו. והוא מדגיש שיש להבחין בין שני אלה. וזה לשונו: "ואין לפקפק בזה מתשובות הרמב"ן [כוונתו לתשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן, המובאת להלן, ליד ציון הערה 6] דזו אינה ענין לנדון דידן, דהתם הגיע ההיזק לשליח בממון השליח. ואע"פ שההפסד היה בסיבת המשלח, פטור המשלח, כי מה הזיקו המשלח, שאינו אלא גרמא בנזקו, ופטור. אבל בנדון דידן, העלילה היתה על ממון המשלח, שהיו רוצים להכניס הקורל [=אלמוג] לטמיון, והשליח עם היותו שומר חינם עשה לרעהו טובה לפנים משורת הדין, והוציא הוצאות להציל ממונו, הרי זה משובח, והמשלח חייב לשלם לו כל מה שהפסיד מֻשלַם. ולהיות הדברים מאד בעיני פשוטים, על כן היו דברי מעטים".
6. שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן, סימן כ.
7. וראה להלן, הערה 16.
8. שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קפח, סעיף ו. דבריו הובאו בלא הסתייגות גם בשו"ת מהרי"ק, שורש קנה, ד"ה ואשר.
9. ראה שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן קכג, ד"ה תשובה.
10. שו"ת המבי"ט, חלק א, סימן קכד.
11. שו"ת המבי"ט, חלק ג, סימן קפח.
12. שו"ת מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג, דפוס פראג, מהדורת בלאך, סימן תצה; שם, סימן תתקעז (מובא במרדכי, בבא קמא, פרק הגוזל בתרא, סימן קס).
13. "דאטו משום דמצוה עשה ונתכוון להציל, מגרע גרע?! דנהי דנתרצה לו להרביץ עליו הארי, לא נתרצה הערב לסלק הארי משלו, כיון שיש לכשנגדו ממון שיוכל לסלוקיה [=לסלקו]".
14. לעיל הצענו שתי עילות אפשריות לביסוס חובת הפיצוי: עילה נזיקית ועילה חוזית. אפשרויות אלו כבר הועלו על ידי הפוסקים להסביר בהן את פסקו של מהר"ם בר' ברוך מרוטנבורג (שהמבי"ט מסתמך עליו), אך אין כאן מקום לדון בדבריהם. לעת עתה, ראה: נ' רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ"ח, עמ' 240; י"ש קפלן, "יסודות נזקיים בדיני הערבות במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ט-י (תשמ"ב-תשמ"ג), 359, בעמ' 388; ב' כהנא, ערבות, חוק לישראל, ירושלים תשנ"ב, מילואים לסעיף 9, הערות 130-127, עמ' 671.
15. שו"ת המבי"ט, חלק ג, סימן קנו. וכך נקט גם מהר"ש צרור (בתשב"ץ, חוט המשולש, טור ב, סימן יז), במקרה דומה בו מסר השולח לשלוחו סחורה פגומה, וכשגילה הקונה את הדבר, תבע את השלוח אישית.
16. שו"ת המבי"ט, שם. והשווה לעיל, ליד ציון הערה 7.
17. ראה שו"ת המבי"ט, שם: "וכן אם עשאו שליח למכור לו איזו סחורה, ונמצא זיוף באותה הסחורה שלא ידעה השליח, ומחמת כן העלילו עליו שזיוף באותה סחורה, והפסיד, והוזק בזה... יתחייב המשלח בהפסד שלו, כי בסבתו הוזק והפסיד". מכאן שאם ידע השלוח, אין השולח נושא בהפסד). וראה גם: תשב"ץ, חוט המשולש, טור ב, סימן יז (תשובת רב שלמה צרור); שו"ת שרידי אש להרב י"י ויינברג (מהדורת ויינגורט), חלק א, סימן קסז (=חלק ג, סימן סח במהדורת מוסד הרב קוק), ד"ה ובנידון דידן. הרב ויינברג דן שם בזכות הפיצוי של שלוח שנשכר להבריח בגבול סחורות אסורות, נתפס בדרכו ונאלץ לשלם כדי להשתחרר מן המאסר. הוא מגיע למסקנה שמאחר שהשלוח היה מודע לסכנה, אין יסוד לתביעתו מן השולח. ובלשונו: "שהשליח ידע וקיבל על עצמו, ולא המשלח, אלא הוא עצמו, העמיד את הארי [הסכנה] על עצמו".
18. הגהות מרדכי, בבא מציעא, פרק השוכר את האומנין, סימן תסא (הובא ברמ"א, חושן משפט, סימן קעו, סעיף מח). וראה גם הגה"ה על המרדכי, בבא מציעא, פרק השוכר את האומנין, סימן שנט.
19. ראה שו"ת מהרי"ק, שורש קנה, ד"ה ואשר (בסופו).
20. ראה לדוגמה שו"ת הרא"ש, כלל פט, סימן ד, השולל גישה זו, משום ש"כל אחד שמירת גופו עליו הוא, ואינו מחוייב בשמירת חבירו, ואפילו... השואל גוף חברו לעשות לו מלאכתו, אינו חייב באונס גופו, אם נשבה או נשבר רגלו במלאכתו".
21. שו"ת צמח צדק, סימן ו.
22. בבא מציעא קיב ע"א. מקור תלמודי זה הובא על ידי הרשב"א, הנזכר לעיל, בהערה 6, בדיונו על אחריותו המשפטית של השולח.
23. ראה: שו"ת מהר"י וויל, סימן קכה; שו"ת מהרשד"ם, חלק ב, סימן תלה; שו"ת מהרש"ל, סימן צו. אבל ראה שו"ת נודע ביהודה, מהדורה קמא, אורח חיים, סימן לד, שם נפסק שאם השלוח יזם את השליחות, יש לסייג את אחריותו המוסרית של השולח, וכן הוא כשפעל השלוח לטובת עצמו. לפרטם של דברים, ראה ש' ורהפטיג, דיני עבודה במשפט העברי, ירושלים תשמ"ב, עמ' 950-945.
24. שו"ת יד אליהו, סימן כח.




תוכן מחשבת ישראל             תוכן תושב