(א) בשבוע השביעי בשנה הראשונה בו ביובל הזה, נטע נוח גפנים על ההר אשר נחה התיבה עליו ושמו לובָר, אחד הרי אררט. (ב) ותעשינה פרי בשנה הרביעית. (ג) ויצור את פריו ויבצור אותו בשנה ההיא בחודש השביעי, ויעש ממנו יין, וישימהו בכלי וישמרהו עד השנה החמישית עד היום הראשון, הוא ראש החודש הראשון. (ד) ויעל אשה לה' פר בן בקר ואיל אחד ושבעה כבשים בני שנה ושעיר עזים אחד לכפר בעדו ובעד בניו. (ה) ויעש בראשון את השעיר, ויבא את דמו על [קרנות] המזבח אשר עשה, ואת כל חלבו שם על המזבח אשר עשה שם את האש. (ו) ומן הפר ומן האיל ומן הכבשים שם את כל בשרם על המזבח, וישם עליו את כל מנחותיהם בלולות בשמן. (ז) אחרי כן זרק בראשונה יין באש על המזבח, וישם לבונה על המזבח, ויעל ריח ניחוח לרצון לעלות לפני ה' אלהיו.

(ח) וישמח וישת מן היין הזה הוא ובניו בשמחה רבה. (ט) ויהי ערב ויבוא אל אהלה וישכב שיכור ויישן ויתגל בשנתו בתוך אוהלה. (י) וירא חם את אביו נוח ערום ויצא ויגד לשני אחיו בחוץ. (יא) ויקח שֶם את שמלתו, ויקום הוא ויפת ויסירו את שמלתו מעל שכמם, הפנים אחורנית, ויכסו את ערוות אביהם, והם פונים אחורנית. (יב) ויקץ נוח משנתו, וידע את כל אשר עשה לו בנו הקטן. (יג) ויקלל את בנו ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. (יד) ויברך את שם: ברוך ה' אלהי שם, ויהי כנען עבד לו. (טו) ויפת אלהים ליפת, וישכון אלהים באהלי שם, ויהי כנען עבד לו.
(טז) וידע חם כי קילל אביו את בנו, וייפרד מאת אביו הוא ובניו עמו בכוש ומצרים ופוט וכנען. (יז) ויבן לו עיר, ויקרא שמה כשם אשתו נחלת עמק. (יח) וירא יפת ויקנא באחיו, ויבן עיר גם הוא ויקרא לה כשם אשתו אדותן ילק. (יט) ושֶם שכן על פני אביו נוח, ויבן עיר אצל אביו על יד ההר, ויקרא שמה גם הוא כשם אשתו צדקת לבב. (כ) שלוש הערים האלה קרובים אל ההר לובר, צדקת לבב לפני ההר קדמה, ונחלת עמק נגבה, אדותן ילק ימה. (כא) ואלה בני שם עילם אשור ארפכשד, והוא נולד שנתים אחר המבול וארם ולוד. (כא) בני יפת גומר ומגוג ומדי יוון תולד משך ותירס. אלה בני נוח.

(כב) ביובל השמונה ועשרים החל נוח [ללמֵד] את בני בניו את כל החוקות והמצוות אשר ידע ואת המשפט. (כג) ויעד בבניו לעשות צדק, ולכסות בשר ערוותם, ולברך את בוראם, ולכבד את האב ואת האם, לאהוב איש את רעהו, ולשמור את נפשותיהם מכל זנונים וטומאה ומכל עוולה. (כד) כי בגלל שלושת הדברים האלה בא המבול על הארץ.
(כה) בגלל הזנונים אשר זנו השומרים - למרות חוקי משפטם - אחרי בנות האדם, ולקחו להם נשים מכל אשר בחרו, המה עשו ראשית הטומאה.
(כו) ובניהם הנפילים וכל אחיהם חלק לבם ויאכל איש את רעהו, הענק המית את הנפיל, והנפיל המית את העליון, והעליון המית את בני האדם, ואדם את רעהו.
(כז) וכל איש היה [נכון] לעשות אוון ולשפוך דם נקי, ותמלא הארץ חמס. (כח) ובדרכיהם הלכו כל חית הארץ ועוף השמים וכל השרץ והרמש על הארץ, ודם רב נשפך על הארץ. (כט) וכל יצר מחשבות האנשים היה אפס ורע כל היום.
(ל) וימח ה' את כל היקום מעל פני האדמה מפני רוע מעלליהם, ומפני הדם אשר שפכו על הארץ השמיד את כל היקום.
(לא) ואני ואתם בני, וכל אשר בא אתנו אל התיבה נשארנו. (לב) והנה אנכי רואה כיום את מעשיכם, כי לא תתהלכו בצדקה, כי אם החילותם ללכת בדרך שחת. (לג) ולהיפרד איש מרעהו ולקנא איש בעמיתו, וכי לא תשבו בשלום בני איש את אחיו. (לד) כי אראה איך הרוחות הרעות החלו להוליככם תועה, אתכם ואת בניכם. (לה) ועתה אדאג לכם פן אחרי מותי תשפכו דם אדם על הארץ, ותימחו גם אתם מעל פני האדמה. (לו) כי כל שופך דם אדם, וכל אוכל דם כל בשר, ישמד מקרב כל מן הארץ. (לז) ולא ישאר איש האוכל דם והשופך דם על הארץ, לא נין ולא נכד לו תחת השמים. (לח) כי אם בגיא צלמות ילכו למו, ואל בור שחת ירדו. (לט) בחשכת התהום יטבעו כולם, במגפה רעה, איש איש [מכם] אשר לא יקריב מכל דם לכפר בעדכם. (מ) וזה הדבר: מדי תשחטו חיה או בהמה או כל אשר יעופף על הארץ, עשו לכם פעולת צדקה בדם בכל מקום אשר ישפך על הארץ. (מא) ואיש מכם לא יאכל [בשר] בדם. אל תתנו לאכול דם לפניכם. (מב) כסו את הדם בעפר, כי כן צוויתי. אעידהו לכם ולבניכם ולכל בשר. (מג) ואל תאכלו הנפש עם הבשר, פן לא ידרש דמכם לנפשכם מכל בשר השופך אותו על הארץ. (מד) כי לא יכופר לארץ את הדם אשר נשפך עליה, כי אם בדם שופכו, תטהר הארץ לכל דורותיה.

(מה) ועתה בני שמעו בקולי, עשו משפט וצדקה למען תנטעו באמת על כל פני האדמה, ותהילתכם תנשא לפני אלוהי, אשר הציל אותי ממי המבול. (מו) והנה תלכו ובניתם לכם ערים ונטעתם בהן כל עץ צומח על הארץ. (מז) ולא יאסוף איש שלוש שנים מפרי כל עץ מאכל לאוכלו, ובשנה הרביעית יאסף פריו. (מח) ויעלה ראשית כל פרי האדמה לפני אל עליון קונה שמים וארץ וכל היקום. (מט) למען יובא עם החלב ראשית פרי יין ושמן על מזבח ה' לרצונו. (נ) והנותר יאכלו משרתי בית ה' לפני המזבח לרצונו.
(נא) ובשנה השביעית תעשו שמיטה, כי תשמטוה בצדק ובמישרים, ותהיו צדיקים, וכל מטעיכם יבורכו.

(נב) כי כן צוה חנוך אבי אביכם מתושלח את בנו, ומתושלח צוהו לבנו למך, ולמך צוה לי את כל אשר צוו לו אבותיו. (נג) וגם אנכי מצוהו לכם בני, כאשר צוה חנוך את בנו ביובלו הראשון. (נד) בהיותו עוד בארץ החיים השביעי בדורותיו צוה והעיד את הדבר לבנו ולבני בניו עד יום מותו.