תכלת מסופקת - דינה בציצית

הרב יעקב אפשטיין

המעיין, תשרי תשנ"ז



תוכן המאמר:

הקדמה
א. קיום מצווה מספק
ב. גזירת קלא אילן
ג. ספק דאורייתא לחומרא במצוות עשה
ד. בל תוסיף
ה. חשש איסור כשתתגלה התכלת המבוררת
ו. חשש טעות כשתתגלה התכלת המבוררת
סיכום ומסקנות

תקציר: עניין התכלת כבר נידון רבות בתולדות עם ישראל, יש הגורסים שהתכלת הוא הדיונון ויש הגורסים שהוא ארגמון קהה קוצים בין אם הוא לפי גרסה א' או בין אם הוא לפי גרסה ב' השאלות העולות הן רבות. האם יש בהטלת תכלת מסופקת זו מצווה, או שמא אף עבירה ביד המטילים אותה, כל-עוד אינה התכלת הוודאית.

מילות מפתח: ד' כנפות, מצוות עשה, בל תוסיף, תכלת, לבן, קלא אילן, דיונון, ארגמון.

הקדמה
עניין זיהוי ה'תכלת' של תורה נידון רבות בשנים האחרונות, ונראה שטרם נאמרה המילה האחרונה בנושא. תלמידי-חכמים ובני-תורה רבים מסתפקים אם חילזון התכלת שמקובל זיהויו היום [ארגמון קהה קוצים] הוא חילזון התכלת שנצטווינו בו; נשאלת השאלה האם יש בהטלת תכלת מסופקת זו מצווה, או שמא אף עבירה ביד המטילים אותה, כל-עוד אינה התכלת הוודאית.

בבירור ההלכה עולות השאלות הבאות:
א. לולא תכלת מסופקת זו היינו מטילים ארבעה חוטי לבן כפולים (שמונה סה"כ). וא"כ אפשר שבהטלת חוטי התכלת המסופקת, על צד שאינה תכלת, אותם חוטים לא יחשבו על חוטי הציצית, נמצא שהאדם הולך עם בגד בעל ד' כנפות וללא ציצית כהלכה, ויש בכך ביטול עשה בידיים.

קיימת אפשרות שניה שחוטי התכלת המסופקת פוסלים את כל הציצית ושוב נחשב כמבטל עשה בידיים (מהטעם הקודם).

אפשרות שלישית היא שמתקיימת המצווה בשאר החוטים של לבן, וע"כ אין כאן ביטול עשה בידיים, אמנם בחוטי התכלת המסופקת לא מתקיימת שום מצווה והם כנטולים דמו.

אפשרות רביעית היא שאף אם התכלת אינה התכלת האמיתית - גם בצבעה דמוי התכלת היא מצטרפת ללבן, ומתקיימת מצוות ציצית בה ובחוטי הלבן. מתוך בירור השאלה מהו דין חוטי התכלת בהנחה שהזיהוי המקובל היום אינו נכון, תתברר גם השאלה מהי גזירת 'קלא אילן'.

ב. שאלה שניה שצריך לדון בה היא
-האם יש חובה בהטלת תכלת מסופקת בציצית.

ג. שאלה נוספת הצריכה לידון לפי האפשרויות שאינה מצטרפת ללבן, בהנחה שאינה התכלת האמיתית:
-האם אין בהטלתה בטלית משום בל תוסיף?

ד. ואף אם ביטלנו את כל החששות הנ"ל, שמא עדיין צריך לחוש שנבוא לכלל טעות לכשתתגלה לנו התכלת הוודאית (במידה ויתברר שהמקובלת היום אינה האמיתית).

א. קיום מצווה מספק
-האם יש איסור בהטלת תכלת מסופקת בציצית?

הפתרון לשאלות דלעיל עשוי להתברר מתוך מספר סוגיות:

נחלקו התנאים האם תכלת ולבן מעכבים זה את זה או לא? [מנחות לח, ב]: רבי פוסק שמעכבים, וחכמים חולקים וסוברים שאין מעכבים. הרז"ה [שבת פרק ב, דף יא, ב בדפי הרי"ף] וכן דעה אחת שהובאה בעיטור [הל' ציצית] ובמאירי [שבת כה, ב ד"ה זו היא] פסקו כרבי, אולם שאר הראשונים פסקו כרבנן [ר"ח, רי"ף ורש"י, רמב"ם הל' ציצית פ"א ה"ד, טור סי' יג, סמ"ג עשין כ]. ואמנם הרז"ה [שם] סבר שאף בה"ג סבר כן, אך חלקו עליו [רמב"ן במלחמות שם]. לשיטת הרז"ה וסיעתו אין אפשרות לקיים את מצוות הציצית בחוטי לבן בלא תכלת ובתכלת ללא לבן, וע"כ בכל הדורות מאז שפסקה התכלת לא קיימו את המצווה מהתורה, ולדעתו מצוות ציצית ללא תכלת היא מדרבנן (עיין מלחמות שבת שם שהיקשה על כך). וא"כ בזמן שיש תכלת ודאית אסור להטיל 'קלא אילן' מספק, שהרי אם אינו נותן את התכלת עצמה נמצא שאין ציצית לפנינו. אולם כיון שלא נפסק כדעה זו, נראה שאין צריכים לחוש לה.

בראש פרק התכלת [מנחות לח, א] שנינו:
"התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת".
אם נפרש את המשפט הזה כמשפט הבא אחריו:
"תפילה של יד אינה מעכבת את של ראש",
היה מתפרש דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, דהיינו במקום שאין תכלת ישים שני חוטי לבן ותו לא (לשיטת רש"י, ולראב"ד שלושה חוטי לבן) וכן להיפך, וא"כ היה אפשר לומר שחוטים שאינם תכלת ולא לבן (כגון קלא אילן) יפסלו את הציצית כולה.

אמנם רש"י פירש:
"ואע"ג דמצווה לתת תכלת ב' חוטין בציצית כדמפרש לקמן - אפ"ה אין זה מעכב את זה, ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא"
(וכן כתבו שאר הראשונים. עי' תוס' ד"ה התכלת, ובשטמ"ק אות י, וברא"ש אות ו. ובמעדני יו"ט [אות ש] הביא מבעל הלבושים שבציצית כיון שהוי מצווה אחת אם אין לו תכלת יטיל לבן במקומה, ועדיין צ"ב.

ותמוה שהן ברש"י והן בתוס' וברא"ש לא הביאו מקור לדבריהם. וברא"ש כתב 'ונהגו כפירוש רש"י'", וצ"ב שכביכול תלוי אך במנהג ואכ"מ). עולה שעיקר המצווה הוא הימצאות ארבעה חוטים של לבן או תכלת, וציווי נוסף הוא פתיל התכלת בציצית (ברמב"ם לא נזכר מפורש שיכול לשים כל הציציות מתכלת).

והנה בסוגיית סדין בציצית [מ, א] לאחר שהגמרא מסיקה דבית הלל מחייבים בציצית, מביאה הגמ' את דברי ר"א ב"ר צדוק:
"והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין".
ומסביר רבי מדוע אסרוה: "גזירה משום קלא אילן", היינו שמא יטיל צמר הצבוע בקלא אילן, וכיון שסדין הוא מפשתן הוי כלאיים שלא במקום מצווה. ומקשה הגמ': "לא יהא אלא לבן", היינו: שאם אין לו תכלת הרי מטיל לבן, ואף קלא אילן לא גרע מסתם צמר לבן. ומתרצת, כיון שאפשר בלבן ממין הטלית, פשתן, ואין כאן תכלת, אסור להטיל צמר לבן שלא יפגע באיסור כלאיים, ורק אם היה לו תכלת היה מותר לב"ה להטיל אף לבן מצמר. שמענו מכאן שרק בטלית של פשתן גזרו שלא להטיל ציצית של צמר מחשש קלא אילן, אבל בטלית של צמר לא שמענו שום איסור, ואף הצבע אינו מעכב. ומשמע כאפשרות הרביעית שהועלתה לעיל, שמתקיימת בצמר הצבוע בקלא אילן מצוות לבן ורק מצוות תכלת לא התקיימה בו, ובבגד פשתן גזרו שלא להטילו כדי שלא יעבור באיסור כלאים במקום שאין הכרח בכך.

וכן כתבו תוספות [לח, א ד"ה התכלת], ואף שדנו לעניין כלאים ולעניין בל תוסיף - לגבי קלא אילן לא חלקו. וכ"נ מדברי הרא"ש [סי' ו].

סוגיא נוספת היא סוגיית טלית שכולה תכלת [מא, ב]:
"ת"ר טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא-אילן.
מיתיבי: טלית אין פוטר בה אלא מינה, טלית שכולה תכלת מביא תכלת,
וד"א ותולה בה וקלא אילן לא יביא ואם הביא כשר.
אמר ר"נ בר יצחק: לא קשיא כאן בטלית בת ד' חוטין כאן בטלית בת שמונה חוטין".

ברש"י שני פירושים לטעם הכשר צבעונין, ופסול קלא אילן והכשרו בדיעבד.
האחד: כיון שבטלית שכולה תכלת אי אפשר לקיים 'מין כנף', ע"כ כל מיני צבעונים פוטרים לשם לבן, פרט לקלא אילן שחוששים שייקח מהטלית ויעביר לטלית אחרת במקום תכלת כשרה, ויהיו כלאיים שלא במקום מצווה. וחילקו למסקנה בין טלית בת ד' חוטים שאין חשש שייקח ממנה לטלית אחרת מפני שהראשונה תפסל, לטלית בת ח' חוטים, שקיים חשש שייטול לטלית אחרת.

לפי הפירוש השני הקפידא שלא יטיל קלא אילן הוא משום דקפדינן שיהיו שני מיני צבעים בטלית, ולמסקנה בטלית שיש בה ד' חוטי תכלת לא יטיל עוד ד' חוטי קלא אילן שלא יהיו שני מינים, ובטלית בת ח' חוטים שארבעה לבן אם הטיל עוד חוטי קלא אילן כשר.

והנה כל החשש הוא לכלאיים, אמנם נפסק [או"ח סי' ט ס"ב] שלא להטיל כלל ציצית פשתן בבגד של צמר וצמר בשל פשתן, וממילא אין חשש של הטלת קלא אילן בתור תכלת שלא במקום מצווה, ובנוסף לכך הלא כל החשש הוא דווקא בטלית של תכלת, ואף בזה פסק המשנה ברורה [סי' ט ס"ק טז] עפ"י הט"ז שראוי לירא שמים לעשות את הטלית לבנה. וכמסקנה אחרונה כתב הרשב"א למנחות [הביאו האדמו"ר מראדזין עין התכלת סי' מ אות ב], וז"ל:
"ונ"ל הטעם שכל הצבעים פוטרין משום לבן חוץ מתכלת, שהרי אם היה נותן תכלת בשביל לבן יהיה צבע אחד ואין כאן שני מינים. ומכל מקום מה דבעינן בלבן שיהא מין אחר שאינו דומה לתכלת היינו דווקא כשיש שם תכלת, אבל כי לא רמי ביה תכלת כי אם מצוות כנף בלבד שהיינו לבן אזי יכול לתת בו גם צבע הדומה לתכלת כמו קלא אילן, מאחר שאין נותן בהדיא תכלת. הלכך קבעי הש"ס דלו יהא האי קלא אילן אלא לבן יפטור מסדין בציצית כיון דליכא תכלת". עולה מדברי הרשב"א שקלא אילן בטלית שאינה כולה תכלת עולה ללבן של ציצית.

אמנם הרמב"ם פסק [ציצית פ"ב ה"א]:
"והתכלת האמורה בציצית... וכל שלא נצבע באותה צביעה פסול לציצית אע"פ שהוא כעין הרקיע, כגון שצבעו באסטיס או בשחור או בשאר המשחירין ה"ז פסול לציצית".
ונראה שכוונתו פסול לתכלת שבציצית, אבל בפסול לבן לא עסק (והמפרשים לא עמדו על כך).

במס' ב"מ [סא, ב] נאמר:
"אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים... גבי ציצית... אני הוא שעתיד ליפרע... וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא".

וכן בספרי לפרשת שלח:
"וכי מה עניין יציאת מצרים בכאן, אלא שלא יאמר הרי אני נותן צבעונים וקלא אילן והם דומים לתכלת ומי מודיע עלי - אני ה' אלקיכם, דעו מה עשיתי למצרים".

ולכאורה משמע שיש עונש על תליית קלא אילן בתור תכלת בציצית. אמנם משני המקורות עולה שדווקא כוונת הרמאות פסולה, ואך בגלל שיודע שאינו מטיל תכלת וטוען על תליית תכלת נענש בידי שמים. אבל הלא כאן השאלה בעושה כן עמ"נ להתחייב ומשום ספק, וע"כ אינו דומה כלל. אלא שעדיין צריכים בירור דברי התוספות [ד"ה שתולה]:
"שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא, ואע"ג דעובר על מצוות ציצית מ"מ אצטריך קרא לעבור עליו משעת תליה".

ודבריו קשים, שמשמע מהם שלא רק שמבטל מצוות תכלת - אלא שעובר על מצוות ציצית כולה, ואף משעת תליה; וקשה, חדא הלא נפסק שחייבים בציצית רק בשעת לבישה, וכלי קופסא פטורים! ועוד, שנפסק כחכמים שתכלת ולבן אינם מעכבים זא"ז.גם מפרשיו התקשו בלשונו, ואלו הסבריהם: הרש"ל [חכמת שלמה] כתב שמדובר בתולה קלא אילן בבגדו ומוכרו לאחרים, והתקשו בתוס' הרי עובר בלא תונו ולא שייך דווקא לתכלת, ותירצו שעובר עליו כבר בשעת תליה. ורצה להבין כך אף ברא"ש [פסקים סוף אות ד]. וכעין זה כתב המהר"ם מלובלין. אולם בפלפולא חריפתא [אות ט] כתב שמדובר בתולה קלא אילן בבגד למכרו לאחרים, ולא בבגד שימכרנו לאחרים.

ובמהרש"א חלק וסבר שמדובר בתולה בבגדו, ומה שהקפידה התורה דווקא כאן היינו משום שעובר עליו משעת תליה, ואין זה דומה לריבית או משקולות שהוא גוזל את חברו [וע"ע במהר"ם שיף ופנ"י וחת"ס על הסוגיא הנ"ל, ואין נפ"מ לפירושיהם בעניננו]. ובפנ"י לאחר שהביא דברי תוס' ודן בדבריו כתב:
"ומיהו הרא"ש ז"ל כתב דהאי שתולה קלא אילן בבגדו היינו שמוכרו לאחרים בחזקת תכלת, ופירושו נ"ל מוכרח שהוא אליבא דהלכתא, דהא קי"ל תכלת אינו מעכב את הלבן ובדיעבד יוצא בלבן לחוד. ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצווה מן המובחר, וא"כ לפי"ז קשה ל"ל קרא ביציאת מצרים בציצית דהא קלא אילן לא גרע מיהא מלבן כדאיתא בפרק התכלת אי לאו משום גזירה, ע"ש.
וא"כ מדאורייתא שרי לכתחילה לעשות קלא אילן אלא שאינו מצווה מן המובחר כמו תכלת וא"כ לא שייך שום רמאות בזה, אע"כ דמיירי במי שמוכרו לאחרים".

ודבריו ברורים שאך מטעם גזירה נפסל קלא אילן.

ובכיוון זה פרש אף בחתם סופר, זו לשונו:
"והנלענ"ד דלכאורה קשה, כיון שאינו אלא מאנה חברו שמוכר לו קלא אילן... הלא עכ"פ חברו יוצא ידי ציצית דלא יהיה אלא לבן, ומה שביטל מצוות תכלת פטור מזה שהרי טרח לקנות תכלת ומה לו לעשות יותר. נמצא שאין כאן אלא כשארי אונאת ממון"...

עולה לענייננו שבקלא אילן ודאי יוצא י"ח מצוות לבן מדאורייתא, ואך אונאת ממון יש כאן שמוכרו בדמי תכלת. וכן כתב בישועות מלכו [או"ח סי' ב]:
"אמנם מש"כ עוד לא יהא אלא ספיקא, כיון שאפשר שיקיים מצוות תכלת נכון, ומחויבין לעשות עכ"פ מצד הספק אחר שזה אינו מזיק - בזה ודאי יפה כתב, כי החוט לא נפסל עפ"י דין, כדאמרינן בפ' התכלת דף מ' לא יהא אלא לבן, הרי דגם התולה קלא אילן נהי דמשום תכלת לא יצא משום לבן מיהו יצא, והגם כי קצת פוסקים חלקו ע"ז (לא מצאתי מי הם, ואולי כוונתו לרז"ה וסיעתו), מ"מ דעת רוב הפוסקים הוא כן".

על שאלה זו, של חיוב חידוש התכלת בציצית גם אם הזיהוי עדיין בספק, עמד אף הרב כשר [מלואים לתורה שלמה לפר' תרומה], וניסה לתרצה בארבעה תירוצים שונים.
האחד, שצריך לחדש עפ"י מסורת דווקא, ובלי מסורת לא נכנס כלל לגדר ספק.
השני, שסימני הרב מראדזין בדיונון הרוקחים אינם מספיקים ומכריחים, ולא נכנס לגדר ספק.
השלישי, שגם לרמב"ם לא היה תכלת, בניגוד לדברי הרבי מראדזין.
וברביעי הביא מקור לדברי האר"י שכשאין ביהמ"ק קיים דיינו בלבן לציצית מפאת העניות, כדי שעניים לא יתביישו.

ובכל תשובותיו אין די כדי לדחות את השאלה של קיום התכלת בימינו, ומסיים:
'ואם בסייעתא דשמיא ימצאו מין כזה, שלא יהיה בו שום פקפוק, אז יהיה מקום לגדולי התורה לדון שוב על אפשרות של קיום מצווה זו'.

וכיום שרבים הסכויים שחלזון ארגמון קהה קוצים הוא החלזון, לכאורה אין סיבה לפי דעתו שלא להטיל את תכלת הארגמונים מספק בציצית.

ב. גזירת קלא אילן
יש הטוענים שיש בגזירת קלא אילן גזירת חכמים שלא להתעטף בשום תכלת מסופקת, וכל שהותר הוא תכלת ודאית בלבד. תכלת מסופקת היא לדידם כחתיכה של איסור, וע"כ ההימנעות מהטלתה עדיפה על הטלתה מספק.

בעלי שיטה זו מביאים כמה ראיות לשיטתם.
הראשונה היא מב"מ דף סא, ב:
"אמר רבא למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים...אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע... וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא".

לכאורה עולה ממימרא זו שהמטיל קלא אילן בבגדו נענש, ואם יש עונש - יש עבירה, שהיא לשיטה זו עצם ההטלה של צבע שאינו התכלת האמיתית בבגד.

ראיה נוספת מביאים מלשון הגמרא, שאחד הטעמים שהיא מביאה לאסור סדין (של פשתן) בציצית הוא
"גזירה משום קלא אילן" [מנחות מ, א],
ופרשוה שאסרו ללבוש בגד שהוטל בו קלא אילן.

מקור נוסף לאיסור הוא מדברי הרב קוק זצ"ל:
"ובייחוד מבורר אצלי שבל הספיקות המעכבים את תכנית בנין ביהמ"ק, מצד התכלת למשל, ומצד ייחוס הכוהנים, מצד דיוקי המידות של מקום המזבח וכיו"ב, רוח הקודש תסייע לבירור ההלכה ויצטרפו לזה אומדנות ברורות וקיום עפ"י בי"ד גדול ומוסכם".

ולכאורה נסתתמו על ידו האפשרויות לחידוש מצוות התכלת עד שלא יבורר בגילוי רוחני ובהסכמת סנהדרין הגדולה.

אולם לכאורה אין בדברים אלו כדי להפקיע חובת חידוש מצוות התכלת בציצית, לפחות מצד הספק.
ראשית, לא מצאנו כלל לא בגמרא ולא בפוסקים ראשונים ואחרונים שום זכר לגזירה כזו, להפוך את הקלא אילן, שהוא כשר כמעט בכל הבגדים (פרט לזה שכולו תכלת ובתנאים מסוימים) ל'חתיכא דאיסורא'. והלא הגמרא עצמה מקשה בסוגיית סדין בציצית "לא יהא אלא לבן"?! וא"כ מנין לנו לחדש גזירה מדעתנו?

גם את הראיה ממימרת רבא מב"מ ניתן לפרוך, הרי מדובר כאן ברמאות ובגניבת דעת הבריות, ולכן הופך הקלא אילן לאיסור, אבל מי שעושה זאת מתוך כוונת קיום מצווה ובהודעה ברורה שעושה כן מצד הספק - מדוע שיאסר הדבר? לפי דרך זו היה צריך לומר שכל מקום שאנו עושים מצד הספק, כגון ספיקי גברא (טומטום ואנדרוגינוס) או ספק בזמן (יו"ט שני של גלויות) או ספק בגוף המצווה (כגון בקולות השופר לדעת חלק מהראשונים) וכד' יהיה אסור, וזה דבר שאי אפשר לאומרו. אלא ודאי שהאיסור הוא דווקא באונאת הבריות ולא בדברים אחרים.

אף הטעם של גזירה משום קלא אילן הוא מוטעה. כל החשש הוא שמא יטיל בסדין של פשתן חוטי צמר הצבועים בקלא אילן, ואז הוי כלאיים שלא במקום מצווה, מכיוון שאת מצוות התכלת אינו מקיים, וחוטי לבן יכול לקיים אף בשל פשתן. וכפי שנאמר בגמרא:
"כיון דאפשר במינן לא, כדריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה",

וכאן ניתן לקיים שניהם ויעבור באיסור כלאיים. אבל הלא נפסק שאין מטילים בטלית של פשתן אלא חוטי לבן וממינה, כלומר פשתן [או"ח סימן ט ס"ב], וי"א שאף זה נאסר [שם ס"ד]. ותכלת הלא נאסרה הטלתו בבגדי פשתן כבר מימות חז"ל, וכל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין [מנחות שם], וא"כ אין שום חשש לכלאיים שלא במקום מצווה אף אם אין זו תכלת אמיתית.

באשר לראיה מדברי הרב קוק זצ"ל, יש לשים לב שהרב כתב דבריו ביחס למצוות המקדש. יש לחלק בין תכלת של ציצית - לתכלת של מקדש. רבים מהאחרונים כבר העירו על ההבדל בלשון הרמב"ם, שכאשר הוא עסק בתכלת של ציצית הוא הזכיר חילזון וכן שהתכלת צריכה לעמוד ביופייה ולא ישתנה צבעה, וכשהזכיר תכלת של מקדש השמיט עניינים אלו. מכאן יש מהאחרונים שהסיקו שהרמב"ם למד שאין תכלת של מקדש נצרכת לכל המייחד תכלת של ציצית, אלא לצבע בלבד. בין האחרונים שהזכירו חילוק זה [אם כי חלק מהם נשארו בתמיהה] הם המשנה למלך [הלכות כלי מקדש], מרכבת המשנה, האבני נזר [או"ח טו], יד דוד, ערוך השלחן [כלי מקדש פכ"ח הט"ו], הרב טיקוצ'ינסקי [עיה"ק והמקדש סוף ח"ה]. ואף אם נסבור שזו אותה תכלת גופה - יש לחלק בין מקדש לשאר מצוות, במקדש כל פרט הלכתי הוא לעיכובא ואין עושים לחומרא מצד הספק אלא במקרים ספורים ובדיעבד [כמו בתערובת דמים וכד'], בעוד שבמצוות שאינן של מקדש מחמירים לעשותן אף כשהן מסופקות.

מכאן נראה שאין להימנע מהטלת תכלת ולו מצד הספק, בגלל חשש לגזירת חכמים לאיסורא.

ג. ספק דאורייתא לחומרא במצוות עשה
האדמו"ר מראדזין בספרו עין התכלת סי' מא [עמ' קעא-קעז] נקט שאף אם התכלת שנתגלתה על ידו אינה מזוהה בוודאות - יש להטילה בבגד ארבע כנפות, כדין כל ספק דאורייתא לחומרא.

הגאון הנ"ל מתווכח עם המשיגים עליו, שטענו שאם כתוצאה מעשיית המצווה לא יתברר הספק - אין חיוב מהתורה לעשותה. הוא מוכיח ממקומות רבים שאין הדברים כן, ויש מקום לעיין בדבריו.

מחלוקת ראשונים היא האם ספק דאורייתא לחומרא באיסורים.

שיטת הרמב"ם שמדאורייתא לקולא ואך מדרבנן לחומרא,
ושיטת הרשב"א שמדאורייתא לחומרא.
והאריכו בכך האחרונים [עיין שב שמעתתא שער א, שערי יושר שער א ועוד]. למאן-דאמר שספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא.

יש שמסבירים שאנו מחשיבים את הספק לאיסור, או שאנו מתייחסים אליו כוודאי, וכן הוא לשון הרשב"א בתורת הבית [ובשערי יושר שער א פרק ח הסביר שהספק הוא כאיסור נוסף על האיסור העיקרי; דלא 'כיחוה דעת' ח"ו בהערה לסימן ל"א שהבין בדבריו שלפי הדעה הזו הספק נהיה כאיסור עצמו שבו מסופקים].

אולם י"א שמדאורייתא צריך להחמיר בספק, כשם שמביאים אשם תלוי על ספק חלב, ולא חטאת. מכאן נובע גם שיש לפרוש מספק כאילו היה וודאי, וכמובן שא"א לחייב מלקות על מזיד בספק איסור וכד'. ואם נחזור לעניין התכלת, בה המדובר הוא במצוות עשה, צריך לבדוק האם אף בה המחלוקת קיימת.

כתב המהרי"ט אלגאזי בפירושו להלכות בכורות לרמב"ן [פרק ג אות מ]:
"ואין להקשות על הר"ם באופן אחר בלאו הכי, דכיון דאיהו ס"ל דלעניין איסור כל הספיקות מותרין מן התורה, אם כן גם בספק יולדת למה חייבה התורה קרבן על הספק הא מספיקא פטורה, דהא ליתא, דסברת הר"ם אינו אלא באיסורין, אבל במצוות עשה אם נסתפק אם קיים המצווה או אם חייב לעשות המצווה מן התורה - חייב מספק לקיים העשה, דכיון דעשה אלים מלאו, דהא קי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת, לעניין ספק נמי אלים וחייב מספק".

וכ"כ בעונג יו"ט [סימן עא]:
"אבל אם נימא דספק מצווה לחומרא אתי שפיר, דביעור עכו"ם הוי מצווה שנצטוו אחר כניסתן לארץ כדאמר בע"ז [דף מה] וספק מצווה לחומרא".

משמעות דבריהם שספק מצוות עשה הוא כחלק ממצוות עשה, וכשם שחייבים לרדוף אחר מצווה ולעשותה כך גם בספק מצוות עשה.


יש אחרונים [עיין הר"ע יוסף בטהרת הבית עמ' רמג-רמד בהערה, יחווה דעת ח"ד סוף הערה לסי' נא, יביע אומר או"ח סי' לג, וכן הל' בכורות למהריט"א בהוצאת הרבנים אוירבך ושדמי, עין התכלת סי' מא ועוד] שהשוו את שיטת המהריט"א לדברי החוות דעת בריש סי' קי, לענ"ד קיים חילוק בין השיטות. החוות דעת דן בבית הספק בקושיות הראשונים על הרמב"ם הפוסק שספק מדאורייתא לקולא ומדרבנן לחומרא, מתרצם, ומסיק:
"ומזה מוכח נמי דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום ועשה לשב ואל תעשה. כגון בכל הלאוין, דכתב רחמנא את זה לא תאכלו כגון חזיר וחלב, אמרינן חזיר ודאי וחלב ודאי לא תאכל אבל ספק יאכל, דומיא דדריש הש"ס דהא דכל טמא לא יאכל דספק יאכל. ובמקום דמזהיר קרא בקום ועשה, כגון בתולה ייקח אשה, וכן לקיחת אתרוג ואכילת מצה, אמרי' דמחויב שיהיה בוודאי ולא בספק, כמו דדריש טהור ודאי ולא ספק".

משמעות דבריו כפי שכתב האבני נזר [יו"ד שלד, יט]:
"אך הנה האחרונים העלו בדעת הרמב"ם דבר נחמד דכל מה שכתוב בתורה היינו ודאי ולא ספק. ע"כ המצווה נמי צריך שיהיה ודאי ואל"כ לא יצא"...

היינו שבהו"א רצו לומר שכמו שלרמב"ם ספק דאורייתא לקולא בלאוין כך אף בעשין - וא"כ, יצא אף בספק ידי חובת המצווה. והחוות דעת בירר והביא מקור לכך שאך בודאי יוצא ולא בספק.

יש מהאחרונים שהסיקו מכך שספק דאורייתא לחומרא במצוות עשה, ולשני עניינים -
האחד שבספק לא יצא,
והשני שמחויב מהתורה לקיים אף את הספקות שמא יקיים מצווה מן התורה.

אמנם לא כן דברי החוות דעת, עפ"י דבריו קיום מצווה מהתורה הוא אך בוודאי, ורק אז קיים חיוב המצווה מהתורה, וע"כ המחויב במ"ע ומסופק אם קיימה ולפניו עומדת אפשרות לקיומה - בודאי חייב לקיימה מהתורה, אבל אם לפניו ספק קיום מצווה ואינו יודע אם יקיימה בכך - פטור מלקיימה מהתורה [ולשון 'ספק דאורייתא לחומרא' מתפרש בכמה דרכים].
הנפ"מ בין הסברות תהיה בחיוב טומטום בקיום מ"ע, או בקיום מצווה בין השמשות כשחייב לקיימה היום:
לשיטת המהריט"א חייב שמא יקיים מצווה מהתורה,
אבל לשיטת החוות דעת אין חיוב מהתורה לקיום המצווה כיון שמקיים את המצווה רק מספק.

ונראה שלשיטת החוות דעת התכוון המהר"ם בנעט בביאורו למרדכי [הל' ציצית סי' תתקמט] ז"ל:
"איברא די"ל לגבי ספיקא דמצווה מודה הרמב"ם דאזלינן לחומרא ולא מתקיים חובת המצווה כ"א ע"י ודאי, וראיה לכאורה מהא דכתב בפ"ב דהל' ק"ש דספק קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, ואי אמרת מדאורייתא להקל ורק מדרבנן הוא חוזר וקורא - איך יברך הא הו"ל ספק ברכה לבטלה... אע"כ דבמצווה מודה הרמב"ם דאינו יוצא עד שיקימנו בודאי ומדאורייתא הוא חוזר וקורא וע"כ שפיר יברך".

אבל לשיטת המהריט"א שספק מצווה היא דאורייתא כוודאי - לכאורה יכול גם לברך. ונ"ל שגם החתם סופר הבין כן בחוות דעת, לפי דברי הכתב סופר [הו"ד בשד"ח מערכת הסמ"ך כלל מא]:
"וכבר השריש לנו החוות דעת ריש סי' קי, וכן קיים אבא מאור הגולה (החת"ם סופר) ז"ל מדיליה, דספק מ"ע מהתורה לחומרא, דלא דברה תורה על הספק. ושקיל וטרי בזה ומסיק דדווקא במי שהוא בר חיובא ודאי, אבל בספק בר חיובא (כגון ספק כוהן וחייב לישא כפיו ספק ישראל, וספק קטן) לא אמרינן מהתורה לחומרא".

ולדברי המהריט"א לכאו' אף מי שהוא ספק בר חיובא חייב במצווה מהתורה. וכ"נ שסבר המהר"י אסאד [יהודה יעלה ח"ב סי' רנו] ז"ל:
"ולק"מ דמודה הרמב"ם מספק לא נפיק י"ח לקיים מצוות פסח ופ"א"...

עולה מדבריו שספק אינו מוציאו ידי חובת המצווה, אבל אינו מטיל עליו חובת קיום מצוות מסופקות.
אמנם האחרונים שעסקו בכך טענו שיש חולקים על העיקרון שספק מצוות עשה לחומרא:

יש הטוענים שכמחלוקת הראשונים בל"ת כן מחלוקתם בעשה,

ויש הטוענים שאף לרשב"א וסיעתו דווקא בל"ת סברו שמדאורייתא לחומרא,
אבל במ"ע סברו שמדאורייתא לקולא.

ביניהם מונה השד"ח [מערכת הכללים אות סמ"ך כלל מא] את הפרי מגדים [או"ח סי' שד"מ משבצות זהב], תורת חסד [סי' ז], הגהות סמ"ק למוהרי"ץ, הנצי"ב ועוד אחרונים.

כמו כן הפמ"ג באו"ח סי' יז [א"א ס"ק ב] הסתפק ודעתו נוטה שלחומרא אך מדרבנן, מפני שבאיסור עובר בקום ועשה משא"כ במ"ע עובר בשוא"ת, וע"כ בספק מדאורייתא פטור. וכ"כ בפנ"י ברכות [כ, ב ד"ה שם בגמרא אמר, ובדף יב, א ד"ה ויותר;

וע"ע לגבי חומר הספיקות האם נחשב כוודאי מדאורייתא עד כדי כך שמוציא אחרים ידי חובתם, או אך כספק, ואף אם חייב היינו לגבי עצמו אבל לא מוציא לאחרים.

עיין בפר"ח או"ח קפד, ובשו"ת רעק"א סי' ו, ובאור לי לבעל השד"ח סי' נא, וביחוה דעת ח"ו הערה לסי' לא].עולה מבירור זה שמח' אחרונים האם יש חיוב מהתורה ומדרבנן לקיים מ"ע שספק אם מקיימה בעשייתו.

ד. בל תוסיף
שאלה נוספת שצריך לבררה היא: האם יש חשש בל תוסיף בעשיית מצוות עשה מספק, או לא? מסקנת הגמרא בר"ה [דף כח, ב]
"אמר רבא לצאת לא בעי כוונה, לעבור בזמנו לא בעי כוונה, שלא בזמנו בעי כוונה".
ופירש רש"י:
לצאת לא בעי כוונה. דבלא מתכווין יוצא ידי חובתו".

אבל בבל תוסיף, לדוגמא בתוספת מין בד' מינים או ה' טוטפות בתפילין בזמנם, לא צריך כוונה לעשיית המצווה עמ"נ לעבור על בל תוסיף. כאשר מקיימים מצווה שלא בזמנה צריך כוונה לקיום המצווה כדי לעבור על בל תוסיף, וע"כ הישן בשמיני בסוכה שלא לשם מצווה אינו לוקה.

מהגמרא ומהראשונים [עי' רבנו ירוחם סוף נתיב יג] משמע דלמ"ד מצוות צריכות כוונה [דעת הרי"ף וסיעתו] כדי לעבור בבל תוסיף בזמנו בעי כוונה לשם מצווה, לעומת זאת למ"ד מצוות אי"צ כוונה [תוס' ורשב"א וסיעתם, עיין או"ח סי' סא] - אף כדי לעבור בבל תוסיף בזמנו אי"צ כוונה. כאשר יש ספק קיום מצווה - צריכים להגדיר האם גם כאן יש כוונה שלמה, או שיש רק כוונת ספק במצווה; הנפקא-מינות יבוארו להלן.בתוס' [שם ד"ה מנא] כתבו:
"תימה, מאי אולמיה דהך (הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתן ד', שיתן במתנה אחת בלבד משום בל תוסיף) מההיא דכהן שעולה לדוכן (שלא יוסיף ברכה מעצמו), ויש לומר דגבי כוהן שמתכווין לברך ולהוסיף יכול להיות שעובר אע"ג דלאו זמניה הוא, אבל כאן שאין מתכוון להוסיף ואינו עושה אלא מחמת הספק אין לו לעבור אי לאו משום דחשיב זמניה, אלא ודאי אמרינן דחשוב זמניה דאי מתרמי ליה בוכרא הדר מזה מיניה".

עולה מדבריו שבזמנו כשעובר בבל תוסיף אף בלא כוונה (לדעת רבא התם) - עובר בבל תוסיף אף אם עושה מספק, ולכן הדין הוא שיינתנו במתנה אחת.

אולם נראה לדחות ראיה זו, מפני שאין כאן ספק אלא תערובת דמים שונים, שבריבוי מתנות או במיעוטן יפגעו ממ"נ באיסור. אבל בספק דילן ספק אם יקיים מצווה כלל, ולא יפגע באיסור כבתערובת דמים, וע"כ לשון ספק בתו' היא בהשאלה.וכן נראה מתוס' הרא"ש ששינה מעט בתירוצו [ד"ה לאו]: ...
"אבל הכא דאין מתכוון להוסיף, דאינו עושה אלא מחמת תערובת, אין לו לעבור אי לאו דחשיב זמניה"...
ההבדל שבין ספק ותערובת הוא שבתערובת ממה-נפשך חייב לעשות מתנה אחת או כמה מתנות, אבל בספק אילו היה יודע שאין בכך מצווה כלל לא היה עושה. מתברר שאין מהתוס' ראיה לענייננו.

המרדכי במגילה [פ"א סי' תשעה] כתב מפורש שאף בספק עובר בבל תוסיף,
"ומה שלא נהגו לקרות המגילה יום י"ד ויום ט"ו מספק בזמן הזה כדעבדינן ביו"ט, יש לומר משום דדילמא י"ד נקבע בזמנו ואיכא בט"ו משום ולא יעבור, ואע"פ שקראו כבר - איכא איסורא בעלמא משום בל תוסיף... אי נמי יש כאן משום בל תוסיף דהא זמניה הוא אי מתרמיא ליה מבני מוקפין חומה, והיה יכול להוציאם י"ח".

נראה מדבריו שחשש שמא עדיין זמנו הוא, וע"כ אף אם קורא מחמת הספק עובר בבל-תוסיף.רש"י בעירובין [צו, א] מסביר את פירכת הגמרא
"ועוד הישן בשמיני בסוכה ילקה": "דמוסיף שמיני על השביעי, ואנן מיתב יתבינן בשמיני בספק שביעי לכתחלה. אלא שלא בזמנו בלאו כוונה לאו תוספת הוא, ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכונינן למצוות סוכה".

עולה מרש"י שכיון שמדובר לעבור שלא בזמנו צריך כוונה, ואם הוא אינו מתכוון אם זהו שמיני אינו עובר. עוד יוצא מרש"י שעצם ספק אינו פוטרו מבל תוסיף וצריך כוונה שלא לעבור, אבל הוא חולק על המרדכי שסובר שהוא עושה תנאי שאם אינו חייב במצווה עתה ואינו מתכוון לצאת בה שוב אינו עובר בבל תוסיף.

הרא"ש [הל' תפילין סי' ו] מסכים לדעת רש"י. הוא מסיק:
"ולפי שנחלקו בדבר גאוני עולם, ותפילין של אלו פסולים לאלו, ואמרו חכמים מקום יש בראש להניח שם ב' תפילין וכן בזרוע, ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה שני זוגי תפילין ויניח שניהם, ויכוון בשעת הנחתן באותן שהן כתובין כתקנן בהן אני יוצא ידי חובתי ושאר הן כרצועה בעלמא, ואין כאן בל תוסיף אלא בעושה ה' בתים"
[וכן נפסק בטור ושו"ע סי' לד ס"ב].
החידוש ברא"ש על פני רש"י, שרש"י דיבר שלא בזמנו וצריך כוונה לעבור, אבל ברא"ש מחלק ע"י כוונה בזמנו שלא יעבור בב"ת.

במה שהסברנו את לשון הרא"ש כרש"י - הדברים מתאימים לדברי הב"ח, שפירש את החשבת הזוג השני כרצועות מטעם בל תוסיף. וכ"נ שפירשו המג"א והגר"א, וכ"כ ביום תרועה [ר"ה כח, ב תוס' ומנא] וז"ל:
"ומיהו יש ליתן טעם למניחין תפילין של רש"י ור"ת דאינם עוברים על ב"ת, כיון שאינו מתכוון להוסיף אלא מניחין מחמת הספק אין זה ב"ת, והרי הוא כאילו מתנה דהוא יוצא בכשר שבהם והשאר כרצועות בעלמא".

ונראה שלא זכר את הרא"ש בהלכות קטנות. אמנם המשנה ברורה [בביאור הלכה ד"ה ויכוון] הסביר שהכוונה לרצועות הוא רק שלא יהיה הפסק בין של של יד לשל ראש, אחרת מפסיק בהנחת תפילין פסולים. והסתייע מדברי רבנו ירוחם [ח"ד נתיב יט].

הראשונים [על ר"ה טז, א] היקשו שבתקיעת תקיעות דמיושב ודמעומד עוברים לכאורה על בל תוסיף. תוס' [שם ע"ב ד"ה ותוקעים] תירצו שאין בחזרה על אותה מצווה עצמה פעם נוספת משום איסור ב"ת. והריטב"א כתב:
"וכ"ת והא איכא משום בל תוסיף, ואפילו תימא כיון שתקנו פעם א' עבר זמנו וקימא לן דלעבור בעי כוונה - הכא נמי הרי אנו מתכוונין למצווה! הא ליתא, דהכא משום ספיקא עבדינן לה".

רואים כאן דעה חדשה: עשייה משום ספק אין בה כלל משום בל תוסיף, ולא משום שהכוונה לצאת ידי הספק עושה אותה דבר המותר - אלא משום שכוונת ספק לעשיית מצווה לא חל עליה כלל דין בל תוסיף.

וכן כתב במאירי [ר"ה כח, ב ד"ה כל]:
"כל דבר שנעשה מספק, כגון ישיבת סוכה בשמיני ספק שביעי, וכן כל ספק המתרגש שע"י ספיקו אדם צריך להמשיך זמן לאותה מצווה או להוסיף בגוף המצווה, וכן כל סרך ספק - אין בו משום בל תוסיף כלל. ומה שאמרו כאן: אלא מעתה הישן בשמיני ילקה, פירושו לאותם שקידשו עפ"י הראיה, שהוא ודאי חול. וגדולי הרבנים (רש"י) שפירשוהו בשמיני ספק שביעי אין דבריהם נראין, שאם כן אף בכל יו"ט שני כן".

ויסוד דבריהם שספק הוא דין לעצמו, ואינו פוגע כלל בדין בל תוסיף כיון שכוונת ההוספה היא תמיד בתוספת למצווה-גופה, בעוד שבספק אין כוונה כלל להוסיף אלא לצאת י"ח המצווה. וכן כתב בריא"ז [שלטי גבורים ר"ה ט, ב] וז"ל:
"וכן המוסיף על המצוות אינו עובר על בל תוסיף עד שיתכוון להוסיף על המצוות, ולפיכך אנו יושבין בסוכה ביום ח', וכן תוקעין בשופר ביום ב' של ר"ה, ואוכלין מצה בליל ב' של פסח ומברכים עליה על אכילת מצה, אע"פ שי"ל שמא חול הוא והרי הוא מוסיף על המצווה, מ"מ כיון שאינו מתכוון להוסיף, שאין עושין כן אלא משום ספק, אינם עוברים משום בל תוסיף. וכן המרבה בתקיעות אינו אלא כמרבה בתפילה, וכן המרבה בנטילת לולב לנענע בו אינו מתכוון להוסיף על דברי תורה אלא להידור מצווה הוא מתכוון".
רואים בדבריו שהשווה תוספת מדין הידור לתוספת משום ספק, ובשתיהן כיון שאינו מתכוון להוסיף על המצווה אלא מכוון לעשותה בעצמה בשלמות אין כאן משום בל תוסיף.

לפנינו אם-כן שלוש שיטות:

שיטת המרדכי שקיום מצווה מחמת הספק יש בו משום בל תוסיף.

שיטת רש"י והרא"ש שבדרך תנאי בעת ספק אין עוברים בבל תוסיף.

שיטת הריטב"א והמאירי שכל עשייה מחמת ספק אין עוברים בה בב"ת.

כשדנים עפ"י שיטות אלו בהטלת תכלת מסופקת בציצית, נראה שלפי שיטת המרדכי אסור להטיל תכלת מפני שעובר בב"ת; לשיטת הריטב"א והמאירי מותר; ולשיטת רש"י והרא"ש עפ"י דברי הגמרא [מנחות מ, א] "לא יהא אלא לבן", צריך לכוון שאם החוטים הצבועים שמטיל הם חוטי התכלת הוודאית יוצא בהן י"ח, ואם לאו יהיו כחוטי לבן בעלמא (וכן ניתן לומר אף לריטב"א וסיעתו).

על מסקנה זו הקשה הרה"ג הרב יעקב אריאל רב העיר רמת גן, שכיון שהצבע הוא חזותא בעלמא - לו יהי אלא קלא אילן הרי ג"כ ראוי ללבן, ואם מתנה מאי ב"ת איכא גם לדעת המרדכי! אך לענ"ד כיון שהתניה לא מועילה לדעת המרדכי, והוא עושה עוד פרט במצווה שאין ודאותו מבוררת, יש בכך משום ב"ת.

ה. חשש איסור כשתתגלה התכלת המבוררת
בביצה [ה, ב] נאמר:
"רב אדא ורב שלמן תרוייהו מבי כלוחית אמרי: אף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה (בר"ה כשמקבלים עדים מן המנחה ולמעלה), מ"ט מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביו"ט שני - השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות הן והשתא קדושה אחת היא; אי הכי עדות נמי לא נקבל... התם עדות מסורה לבי"ד, ביצה לכל מסורה".

למדנו מסוגיא זו שני כללים לתקנות חכמים:
האחד - הציבור בכללו אינו שם לב לשינויים היוצרים את ההלכה הנהוגה, ועל-כן היתר שאינו קבוע אלא מותנה בשינוי המצבים יכול לגרום לו לתקלה כאשר ישתנה המצב; כך בניין ביהמ"ק גורם לקבלת עדות עד המנחה בלבד, וע"כ קובע אם שני ימי ר"ה הם קדושה אחת או שתי קדושות, וממילא נקבע לפי זה היתרה או איסורה של ביצה שנולדה ביום ראשון של ר"ה לאכילה ביום השני.

הכלל השני הוא שלגבי בי"ד לא חוששים לכך, ומתירים עניינים שונים אף לזמן קצר, מפני ש"הם יודעים טעמו של דבר ולא יטעו" (רש"י).

מקור נוסף לבעיית התקנה לציבור במצבים משתנים הוא בסוגיית ברכת שהחיינו ביום כיפור [עירובין מ, ב]. וז"ל הגמרא:
"ולברוך עליה ולנחיה? המברך צריך שיטעום; ליתביה לינוקא? לית הילכתא כרב אחא בר יעקב, דילמא אתי למיסרך".

דהיינו שיש חשש שילדים יטעו, ויחשבו בגדלותם שכשם שכאשר היו קטנים היה מותר להם לטעום כוס של ברכה ביו"כ, כך כשהם גדולים הם מותרים בכך.עפ"י דברים אלו צריך לבדוק אם קיימים חששות כתוצאה מהטלת תכלת מסופקת, כאשר יתכן שתתגלה לנו התכלת הוודאית ויתברר שאינה אותה תכלת שסברנו שהיא הנכונה והיטלנו אותה בציציותנו, ושמא בהכנסת התכלת המסופקת לתודעת הציבור ובהטלתה ע"י רבים מן הציבור, לאו דווקא בני-תורה מהדרים במצוות שלעניין זה הם אולי כבי"ד 'שיודעים טעמו של דבר ולא יטעו' - נמצאנו מכשילים את הציבור לעתיד לבוא!

ונראה לומר שהחשש קיים רק שמא יעברו על איסורים, ולא בקיום מצוות עשה שלא בשלמות אם יתברר שאין המצווה נעשית כפי שחשבו אלא אחרת, ובנידוננו - שהתכלת שבה נוהגים היום אינה התכלת האמיתית.

בהלכה יש הבדל בין זמן שנהגה תכלת לזמן שנגנזה. פסק הרמב"ם [ציצית פ"ג ה"ה]:
"כסות של צמר עושין לבן שלה חוטי צמר, וכסות של פשתן עושין לבן שלה חוטי פשתן ממינה, ושאר בגדים עושין לבן של כל מין ומין ממינו כגון חוטי משי לכסות משי וחוטי נוצה לכסות נוצה, ואם רצה לעשות לבן לכל שאר מינים מצמר או מפשתים עושה מפני שהצמר והפשתן פוטרין בין במינן בין שלא במינן ושאר מינין במינן פוטרין שלא במינן אין פוטרין".

לכאורה קיים קושי בדברי הרמב"ם מראשיתם לסופם, שהרי פתח בכך שאין עושים לבן של פשתן לצמר ושל צמר לפשתן, וסיים שצמר ופשתים פוטרים אף שלא במינן, ומשמע שאף צמר פוטר בשל פשתן ופשתן בשל צמר! בעיה נוספת מתעוררת מההלכה הבאה:
"ומה הוא לעשות חוטי צמר בכסות של פשתן או חוטי פשתן בכסות של צמר, בדין הוא שיהא מותר, שהשעטנז מותר לעניין ציצית, שהרי התכלת צמר הוא ומטילין אותה לפשתן, ומפני מה אין עושין כן - מפני שאפשר לעשות הלבן שלה ממינה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה - אם יכול אתה לקיים את שתיהן הרי מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה, וכאן אפשר לקיים את שתיהן".

והקשה בכס"מ שאם נסביר שמדובר בזמן שיש תכלת -קשה מדוע הרמב"ם התיר להטיל לבן של פשתן בשאר מינים בהם המצווה מדרבנן בלבד [שם ה"ב], והלא כשיטיל תכלת יהיה כאן כלאיים שלא במקום מצווה. ותירץ שהרמב"ם דיבר במי שמטיל לבן בלבד, ואצלו אסור להטיל אלא ממינם. אבל מן התורה אם מטיל תכלת בשל פשתן מותר להטיל לבן של צמר, כיון שכבר הטיל בה צמר (תכלת).

ואם-כן לפי הרמב"ם בזמן שמטילים תכלת:

בגד צמר - יטיל בו לבן של צמר [ופשתן אסור, עיין בכס"מ].

בגד פשתן - יטיל לבן הן מפשתן והן מצמר.

בגד משאר מינים - יטיל לבן ממינם או מצמר [ופשתן אסור משום כלאיים].

בזמן שאין תכלת:

בגד צמר או פשתן יטיל לבן רק ממינו.

בגד משאר מינים יטיל לבן ממינו או מפשתן או מצמר, אך לא יערבם.


אולם על הלכות אלו נוספה עוד גזירת חכמים:
"כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם, שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצוות עשה" [שם הלכה ז].

ונוספו בבגד פשתן עוד שתי הגבלות מדבריהם: אין מטילין בו כלל תכלת, ואין מטילין בו לבן של צמר אף בזמן שיש תכלת.

לפי דברים אלו החשש של שינוי בין תכלת מסופקת לתכלת ודאית קיים בבגד פשתן, שרק בו קיים חשש של כלאיים, אולם כיון שגזרו בו חכמים על התכלת ועל הלבן של צמר ואסרוהו - אין יותר שום חשש [ומובן שלפוסקים כר"ת וסיעתו (עיין שו"ע סי' ט ס"ו ונו"כ) שבסדין של פשתן אסרו חכמים הן צמר והן פשתן - אף החשש הזה לא קיים].

תוס' ורא"ש והסמ"ג ועוד ראשונים פסקו שאף בשאר בגדים ציצית מהתורה, ופוטרים אותה הן במינן הן בצמר או בפשתן [שו"ע סי' ט ס"א]. ולכאורה אם יטילו בהן ציצית של פשתן וישובו ויטילו בהם תכלת מצמר אפשר לפגוע באיסור כלאיים שלא במקום מצווה. אמנם כל זה דווקא עתה שהתכלת מסופקת, אמנם אם נקפיד עתה בתכלת כבזמן שאין תכלת - אין שום חשש כלאיים, ולעת"ל שתתברר התכלת הוודאית ממילא אין חשש כלאיים שלא במקום מצווה. כמו"כ לאשכנזים שפסקו כתוס' וסיעתו שמדאורייתא יוצאים אף בשאר מיני בגדים פסק הרמ"א [סימן ט ס"ב] שלכתחילה לא יטילו כלל חוטי פשתן אף בשאר מינים [עיין סי' ט ס"ו ומ"ב ס"ק יח], ונמצא שהסיכוי לפגוע באיסור כלאיים קטן גם כך.

לסיכום
נראה שאין שום חשש של הכשלת הרבים בתכלת מסופקת כל זמן שינהגו בה כדין זמן שאין תכלת, ויטילוה אך לחומרא, ולא יקילו לנהוג בה כתכלת ודאית.


ו. חשש טעות כשתתגלה התכלת המבוררת
מצאנו בסוכה [לא, א]:
"לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר".

ופירשו בגמרא [ע"ב]:
"פשיטא, מהו דתימא ליתי כי היכי דלא תשכח תורת אתרוג, קמ"ל זימנין דנפיק חורבא מיניה דאתי למיסרך".

והסביר רבנו חננאל:
"ואע"ג דאיתיה לאתרוג - מייתי דבר אחר, אמרי האי כי האי, זה פוטר וזה פוטר, ונפיק מיניה חורבא. הלכך אסור דבר אחר זולתי אתרוג".

כלומר כל לקיחת מכשיר למצווה שאינו זה שנצטווינו עליו, אף שנעשה מחמת חיבוב המצווה ושלא תשתכח - אסור, מחשש שמא הציבור יטעו ויכשירו את ה"תחליף" כמכשיר המצווה עצמו. סיבה זו לכאורה מונעת מאתנו לקיים את מצוות ציצית בתכלת מסופקת, שהרי לכשתתברר התכלת הודאית, במידה ואינה זו שאנו נוהגים עתה, תצא תקלה שהציבור יאמרו יוצאים הן בזו (הוודאית) והן בזו (המסופקת), ולא ידעו שהמסופקת היא כקלא אילן ואין מקימים בה מצוות תכלת.

וכעין זה כתב בשו"ת בשמים ראש [סי' רמד] שנשאל מדוע לא ישימו צבע מדג מסוים זכר לתכלת, והשיב שאין לעשות כן פן יאמרו למחר בנינו שזה היא תכלת האמורה בתורה, כמו שאמרו לא מצא אתרוג לא יביא רימון*.

ולכאורה יש לחלק בין ד' מינים בהם ארבעתם מעכבים זה את זה [מנחות כז, א, או"ח סי' תרנא סי"ב], לבין תכלת בציצית שאינה מעכבת את הלבן, שבד' מינים התקלה העלולה לקרות היא שלא יקיימו כלל את המצווה, בעוד שבציצית לא יקיים מצוות תכלת אך ימשיך לקיים את עיקר המצווה. ואמנם ניתן לטעון טענה כזו, שחששו רק לתקלה שעלולה לפגוע במצווה כולה ולא חששו לחלקי מצווה, אבל סוף סוף זה דוחק.

נראה שהחילוק העיקרי בין הגמרא בסוכה לכאן, הוא ששם ברורה העובדה שהוא נוטל דבר שאינו מינו, אבל כאן יש אומדנא קרובה לוודאי שזהו חלזון התכלת (למרות שמכלל ספק לא נפיק). על-כן לא שייך לטעון שמא יש כאן פריש או רימון, שהרי סו"ס שמא זהו אתרוג. וכן בתשובת החת"ס [או"ח סי' קפג] התיר ליטול אתרוג ספק מורכב עפ"י סימנים, ולא חש לחשש פריש ורימון הנ"ל. ואמנם עדיין יש לחוש שבפועל שמא תצא מכך תקלה אם יתברר שהתכלת האמיתית שונה. וע"כ נ"ל כמו שכתבנו לעיל, שצריך להודיע שהיום אנו מטילים את התכלת מחמת הספק, ולעת"ל כשיתבררו דברים מוחלטים יהיה צורך להודיע ברורות אם צריך לשנות את פתיל התכלת ממה שמקובל היום או לא.

סיכום ומסקנות **
א. קיום מצוות התכלת בציצית מחלזונות הארגמונים, השיטה המקובלת היום, אפשרי כמידת חסידות, אולם בשלב הזה אין חובה לא מצד הדין ואף לא ממידת חסידות להטיל אותה בציצית. בע"ה כשתתגלה ותתברר התכלת הוודאית יזכו בעז"ה כל בית ישראל להטיל תכלת בכסותם.

ב. גם הנוהגים להטיל תכלת בציציותיהם עליהם להקפיד על ההגבלות דלעיל, ומובן מאליו שאין להקל ולהטיל כלאיים בציצית על סמך זיהוי התכלת הקיים, ושמא גם אין מן הראוי לשנות בצורת הכריכות ומספרם ממה שמקובל בציצית ללא תכלת.

*וכך לכאורה קורה עתה לחסידי האדמו"ר מראדזין, הממשיכים להטיל תכלת שעשויה מדם הדיונון, שלדעת הדוגלים בארגמונים וכנ"ל היא ממש כקלא אילן. [וראה במ"ש באריכות ב'מספרא לסייפא' גליון 54-44 (קיץ תשנ"ג) עמ' 342 ואילך 'על שו"ת בשמים ראש ומחברו', ובמסקנה שם, מפי ספרים וסופרים, שאין לסמוך על שום פסק הלכה המופיע בספר חשוד זה.

הערת יואל קטן:



** הסיכום כולל את שני חלקי המאמר, החלק על 'דרכי הזיהוי במצוות' שפורסם ב'המעין' ניסן תשנ"ו [לו, ג] עמ' 73-82,והחלק הזה. בגליון הבא יתפרסם בעז"ה החלק העוסק בבירור וודאות הזיהוי של ארגמון קהה קוצים כחילזון התכלת.