זכות השביתה בהלכה

הרב יצחק צבי אושינסקי

המעיין תשס"ג, א



בסוף המאמר מובאות 3 תגובות מגיליון תשס"ג, ב:

הערות למאמר 'זכות השביתה בהלכה' / אורי וירצבורגר

תשובת המחבר / יצחק צבי אושינסקי

עוד באותו עניין / המערכת


תוכן המאמר:

    פתיחה:
שביתת עובדים בחברה פרטית ובחברה ממשלתית
שביתת מורים למקצועות קודש ומלמדים
    א. מהות התשלום למלמדים - שכר בטלה
    ב. היתר נטילת שכר מלמד בזה"ז
    ג. שביתה מלמד בדרישה להוספת שכר הבטלה
    ד. כשנהוג לשבות גם במגזר המלמדים והמורים
    ה. כשזכות השביתה מעוגנת בתקנות הסתדרויות המורים למיניהן
    ו. התייחסות הדיינים לתביעת העלאת שכר המלמד
    לסיכום
הערות למאמר 'זכות השביתה בהלכה'
תשובת המחבר
עוד באותו עניין

תקציר:
עמדת ההלכה לגבי שביתות במגזר הפרטי, הציבורי והחינוכי.

מילות מפתח:
שביתה, שכר מורים, וירצבורגר

פתיחה:
זכות השביתה תפסה לה כבר מקום של כבוד במדינתנו, אך היא מצריכה עיון ובירור כיצד מתייחסת ההלכה לנוהג זה. זכות השביתה מעוגנת היום בהסכמים הקיבוציים של רוב קבוצות העובדים, והיא נחשבת זכות מקובלת; אולם האם לפי הדין מותר לעובד או עובדים הרוצים לשפר את משכורתם או את תנאי עבודתם לשבות ממלאכתם על-מנת להשיג את מטרתם? האם ישנו הבדל בין עובד בחברה פרטית לעובד בחברה ציבורית או ממשלתית? האם כל סוגי המלאכות שווים הם בעניין זה, או שמא יש הבדל מאיזו מלאכה שובת העובד?


שביתת עובדים בחברה פרטית ובחברה ממשלתית


על פניו נראה ששביתת עובד בחברה פרטית אין לה שום היתר. אדם שבא לעבוד בחברה פרטית מסכם עם מעבידו את תנאי העסקתו. אם בסיכום שביניהם אין סעיף מפורש המתיר לעובד לשבות - פשוט וברור שזכות זו אינה קיימת; כמו-כן בחברות פרטיות השביתה אינה נוהג מקובל ומצוי. לכן אם התחייב העובד לעבוד במשך פרק זמן מסויים עליו לעבוד עד סיום אותו פרק זמן, ואם לא התחייב לזמן כזה יכול הוא באופן עקרוני לקום ולעזוב את משרתו בכל עת שיחפוץ. כמובן שהוא יכול להתנות תנאים למעסיקו, כך שאם יתקבלו תנאיו יחזור לעבודתו, ואם לא יתקבלו יוכל לפרוש (ועי' בשו"ע חו"מ סי' שלג מתי יכול עובד לפרוש באמצע עבודתו ומתי אינו יכול, ובאלו תנאים).

אצל עובד בחברה ממשלתית נראה שהעניין תלוי בנוהג המקובל בחברות אלו, ונראה שהנוהג הוא שישנה לכל קבוצת עובדים זכות לשבות בשל אחד הגורמים שהבאנו לעיל, על פי כללים מסוימים. אם הוחלט לשלול מקבוצת עובדים מסוימת את זכות השביתה הדבר מצוין בפירוש בהסכם בין המעסיק הממשלתי לבין נציגי העובדים. מקובל שלאחר שביתה בחברה מסוימת, שבעקבותיה עורכים נציגי העובדים והחברה הסכם ביניהם, נכתב גם סעיף מפורש שזכות השביתה נשללת מהעובדים למשך זמן מסוים. הצורך בכתיבת סעיף כזה מורה שבד"כ שמורה להם זכות השביתה.


שביתת מורים למקצועות קודש ומלמדים


כאשר דנים אנו במלמדים ובמורים המלמדים את מקצועות הקודש יש להתייחס גם לגורמים נוספים על אלו שהעלנו לעיל. יש לדון בעצם מהות התשלום למלמדים, בביטול תורה הנגרם לתלמידים ועוד. במקום שאין מנהג לשבות, או במקום עבודה פרטי, ודאי שאין למלמדים שום זכות והיתר לשבות, כמובא לעיל, וכל הדיון הוא רק במקום עבודה שבו עקרונית מקובלת זכות השביתה. עוד נדגיש שאין אנו עוסקים פה בעובד או מלמד הרוצה להפסיק לגמרי את עבודתו במוסד בו הוא מלמד, שדיניו מובאים בשו"ע חו"מ סי' שלג סע' ד-ה בדין פועל ומלמד שחוזר בו באמצע עבודתו; אנו עוסקים רק במלמד שרוצה להמשיך וללמד באותו מוסד, אלא שהוא רוצה לשבות כדי לשפר את תנאי העסקתו. אמנם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' פז בתחילת התשובה) סובר שהדברים תלויים זה בזה, והיכן שעל פי הדין לא יכול המלמד או הפועל לחזור בו ולהפסיק את עבודתו הוא אינו יכול גם לשבות ולעכב אחרים לעבוד במקומו.

א. מהות התשלום למלמדים - שכר בטלה
בגמרא בכורות כט, א מובא שאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה. שואלת הגמ' "מנא הני מילי? אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא 'ראה לימדתי אתכם' וגו' - מה אני בחינם אף אתם בחינם" וכו'. מפורש בגמרא אם-כן שאסור למלמד תורה ללמד אחרים בשכר אלא ילמדם בחינם. אמנם ביחס לתלמידים קטנים כבר נמצא בגמרא נדרים לז, א ששכר המלמדים הוא "רב אמר שכר שימור, ורבי יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים", שעליהם נוטל המלמד את משכורתו, ולא על עצם לימוד התורה שעליו אסור ליטול שכר. אמנם הטעם של "שכר פיסוק טעמים" שייך גם בגדולים, אלא שבד"כ גדולים לא צריכים שילמדום פיסוק טעמים שהרי למדו זאת בילדותם (כן מובא בפרישה יו"ד סי' רמו ס"ק יג).

אך הרא"ש (בכורות סוף פרק רביעי אות ה) כתב "ומה שנהגו האידנא ללמוד בשכר, אם אין לו במה להתפרנס שרי, ואפי' יש לו - אם היא בטלה דמוכח, שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו, מסתברא דחשיב מוכח יותר מקרנא וכו' ושקיל זוזא". הרא"ש שם מבסס את דבריו על הירושלמי שמותר למלמד ליטול שכר בטלה, דהיינו שמקבל את שכרו בעבור זה שיושב בטל ממלאכה אחרת שיכל לעסוק בה והכנסתה מרובה מזו ומתפנה ללמוד עם תלמידיו, ולא נוטל שכר על עצם הלימוד.

הסברים אלו להיתר שכר המלמד (אין לו מה להתפרנס, שכר בטלה) מובאים גם בתוס' בכורות כט, א ד"ה מה אני בחינם וכו', וכך נפסק בשו"ע יו"ד סי' רמו סע' ה. ותו' מוסיף שם בסוף דבריו שלגבי קטנים אין צריכים להסברים אלו, שהרי אודותם נאמרה כבר סיבת ההיתר בגמ' בנדרים (שהובאה לעיל), ששכר המלמד הוא שכר שימור או שכר פיסוק טעמים.

ב. היתר נטילת שכר מלמד בזה"ז
כיום קשה להסתמך על ההסבר הראשון (אין לו במה להתפרנס), שהרי הצורך ההכרחי לפרנסת אדם בדוחק הינו תשלום מועט יחסית (שהרי כוונת הרא"ש היא לפרנסה בצימצום גדול, עי' בדברי הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אג"מ חו"מ ח"ב סי' נט), שאינו מאפשר נטילת משכורת 'נורמלית' למלמד או למורה. אולם ההיתר השני לנתינת שכר, שכר בטלה, קיים גם כיום, משום שבד"כ יכול כל מלמד או מורה לעסוק במקצוע אחר שהכנסתו מרובה יותר ממקצוע ההוראה, והוא נוטל שכרו על כך שהוא בטל ממנו ועוסק בהרבצת תורה לתלמידים.

ג. שביתה מלמד בדרישה להוספת שכר הבטלה
הרב פיינשטיין באגרות משה שם כותב כך:
"נמצא שהישיבה משלמת הסך שהיתנו כדי שיהיה בטל ויתחייב אז ללמד בחינם, אבל היתנו שנותנים לו השכר שישב בטל ממלאכה דווקא כשילמד עם התלמידים וכו', וא"כ כשרוצה יותר שכר לישב בטל הוא דווקא כשאפשר לו עתה להשיג מלאכה, אבל כשא"א לו להשיג מלאכה הא לא שייך זה, שא"כ ליכא היתר בעצם לתבוע הוספה" וכו'.
כוונתו היא שלמרות שהשכר המשולם למלמד מוגדר כ"שכר בטלה" לא יכול המלמד לומר שרשאי הוא להיבטל או לשבות, אלא השכר הזה ניתן למלמד דווקא בתנאי שאכן ילמד עם התלמידים בזמן בטלתו ממלאכתו האחרת.

ואולי אפשר לומר שכוונתו היא שמכיוון שכל היתר נטילת השכר הוא משום שישנה למלמד אפשרות להשיג עבודה רווחית יותר ובכ"ז הוא בטל ממנה כדי להתפנות ללמד, א"כ כשבא לבקש תוספת כוונתו בעצם ששכר הבטלה צריך לעלות כי הוא צמוד כביכול לאותה עבודה אחרת שיכול להשיג, וא"כ לטענתו יש תוקף רק אם הוא יכול להשיג כעת עבודה רווחית יותר מאשר עד עתה, אחרת אין שום סיבה ששכר בטלתו ישתנה. יוצא למעשה שאם הדרישה לתוספת שכר אינה מוצדקת לכשעצמה ואין לה בסיס הלכתי, אין שום היתר לשבות עבורה. מאידך נראה לפי זה שאם שכר כל העובדים במשק עלה יש הצדקה לתוספת שכר גם למלמדים.

אולם באגרות משה שם מוסיף שישנו מצב בו יכול המלמד להתעלם מהחשבון הנ"ל ואף מביטול התורה הנגרם לתלמידים ויכול לשבות; וז"ל:
"אבל לפעמים רחוקים טובא כשהמנהלים לא איכפת להם כלל וכו' וכן כשההוספה היא באופן שלא ספקו שהדין הוא אע"פ שלא רצו מוסיפין עליהם והמנהלים אינם רוצים בזה, והאומדנא היא שיועילו שביתות, שייך אז להתיר מצד עת לעשות לה' הפרו תורתך, שהרי א"א ללמד לתלמידים כשהרב שרוי בצער חוסר פרנסה, שלהיתר זה צריך פסק דין דרב מובהק שאינו בעל דבר, אחרי השתדלות הרבה למנוע זה" וכו'.
כוונת דבריו היא שיש מקרים בהם אנו חוזרים להיתר הראשון שהובא לעיל בשם הרא"ש להיתר נטילת השכר ע"י המלמד, משום שאין לו במה להתפרנס. אם הדרישה להעלאת שכר מוצדקת על-פי ההלכה יש מקום לדבר על שביתה לצורך כך, במקרים ובתנאים שהציג הרב פיינשטיין.

ד. כשנהוג לשבות גם במגזר המלמדים והמורים
כאשר בקרב מגזר המורים מקובל הנוהג להשתמש בזכות השביתה כדי לתבוע העלאת שכר ושיפור תנאים, נלקח הדבר בחשבון גם אצל המעסיק, ולכן לכאורה מעיקר הדין העובדים יוכלו לנצל זכות זו שהיא חלק מתנאי העסקתם.

ואולם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' פז) התייחס לשיקול זה, וכתב וז"ל:
"נראה דאף בכה"ג שנותני העבודה יודעים שהשכירים קשורים לארגוני פועלים כאלה שרגילים תמיד לתבוע את מילוי דרישותיהם ע"י אמצעי כפיה של שביתות והשבתות, מ"מ לא שייך לומר בזה דסביר וקביל, אלא יכולים לומר דלא נחתי כלל אדעתא דהכי, וחשבו אותם לצייתי דינא, אשר כל סכסוך שיתגלע ביניהם יתברר אך ורק לפי דיני התורה".
דבריו אלו נסובים מן הסתם על מעסיקים שומרי תורה ומצוות המעסיקים עובדים שגם הם שומרי תו"מ.

ה. כשזכות השביתה מעוגנת בתקנות הסתדרויות המורים למיניהן
לאחר מכן דן שם הגרש"ז שהיה מקום לומר שזכות השביתה היא תקנה שבין בני האומנויות, שבעניינה נפסק בשו"ע חו"מ סו"ס רלא ע"פ הגמרא בבבא בתרא ט, א שרשאין בני אומנויות לפסוק ביניהם תנאים והגבלות. ואולם הגרש"ז דוחה זאת, משום שהרי כבר מובא בגמרא ובשו"ע שם שלכל זה דרושה הסכמתו ודעתו של החכם החשוב בעיר, ובלא זה אין תוקף למנהג ולפסיקה שביניהם.

יש לציין שאין צורך באדם החשוב שבעיר לשם תיקון תקנה בקרב קבוצת בעלי האומנות כאשר התקנה אשר אינה באה להפסיד את אחד הצדדים אלא היא לטובת הצדדים, משום שההתיעצות עם חכם היא רק כדי שלא יזיקו בתקנות אלו לשאר הסוחרים (ראשונים בב"ב שם). בנידון דידן ודאי שזכות השביתה מזיקה ופוגעת במעבידים, ולכן ודאי שנזדקק להסכמת אותו חכם חשוב שבעיר1.

בסוף תשובתו שם כותב הגרש"ז אוירבך שבאותם מקומות שתלמידי החכמים שבעיר אינם מכניסים ראשם בעסקי הפועלים ושכר עבודה, הוי כאילו אין חכם חשוב בעיר. כראיה לדבריו הוא מביא את דברי ר"י רישר בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' יא) הקובע ש"אם אין שם חכם ממונה מהציבור, אף שיש איזה חכם בעיר, כיון שאינו ממונה לראש עליהם הוי תקנתם תקנה בלא הסכמתו". לפי זה בזמן שתלמידי החכמים אינם עוסקים בתחומים אלו, אם זכות השביתה מעוגנת בתקנות העובדים ניתן להשתמש בה בעת סכסוך עבודה או תביעות להעלאת שכר.

הגרש"ז שם מתייחס גם לאפשרות שיש חכם בעיר אשר מתערב בעסקי הפועלים:
"ועכ"פ נראה דאם החשוב שבעירם מסכים עכשיו לדרישת המלמדים - רשאים הם שפיר להתנהג כפי מה שתקנו בעלי אומנות של אותה העיר" וכו'2.

ומסכם שם הרש"ז:
"אלא שעם כל זה נלענ"ד פשוט דלאו כל כמינהו של המלמדים לעשות דין לעצמם מבלי להימלך תחילה עם רב העיר, כי בענינים אלו העיקר תלוי בשיקול הדעת, ומי שדעתו דעת תורה עוזרין לו מן השמים. ואם יראה שבאמת מקופחים הם בשכרם יש לנהוג גם בזה מנהג דרך ארץ, ואין לחוש כלל לעוון ביטול תורה של תשב"ר, והאחריות מוטלת בעיקר על הבעה"ב ופרנסי העיר שאינם רוצים לפרנס כראוי את המלמדים, ופעמים שביטולה של תורה זהו יסודה"
(גם האגרות משה התבטא באופן דומה כמובא לעיל, שכאשר מותר לשבות אין לחשוש לעוון ביטול תורה דהוי בבחינת עת לעשות לה' הפרו תורתך).

ו. התייחסות הדיינים לתביעת העלאת שכר המלמד
ועיי"ש במנחת שלמה שכתב שבין אם יש למלמדים ולמורים זכות לשבות ובין אם לא, בכ"ז יש לדיינים הדנים בעניין תביעת המלמדים להעלאת שכר להתחשב בגובה השכר שקבעו ארגוני העובדים (או המורים), ואם יראו שאפשר להעלות שכרם בלי לפגוע באופן משמעותי בציבור חלילה להם מלקפח שכרם של לומדי התורה, שלא יהיה פחות משכרם של מורים ללימודי חול, ולא תהא כוהנת כפונדקית.

ומסתבר שדבריו אלו מבוססים על הסברא שהוזכרה לעיל, שכאשר גובה השכר במשק עלה ממילא גם שכר הבטלה ממלאכה שיכול לעסוק בה עולה, ולכן שכרו של המלמד המבוסס על שכר הבטלה ג"כ אמור להשתפר.

וממשיך שם רש"ז ואומר:
"וכיון שכן, אע"ג שבתחילה הסכימו למשכורת זו, מ"מ אם לפי דעת מומחים אין זה מספיק וכו' (פה כותב הגרש"ז איך לדעתו יש לחשב את העלאת שכרם של המלמדים) חייבין שפיר להעלות את שכרן וליתן להם כדי צרכן וכו'. והחת"ס בחו"מ סי' ה למד זה לענין שכר מרביצי תורה שחייבים להוסיף על שכרם בין אם נתייקר השער ובין אם נתרבו בני המשפחה וכו', עיי"ש, וה"ה למלמדי תשב"ר הממונים לרבים מטעם הציבור שאף גם אותם צריכים לפרנס כראוי".
נראה שבדבריו פה מתייחסים לטעם הראשון המובא ברא"ש לעיל, שההיתר למלמד תורה לקבל שכר על לימודו הוא משום שאחרת אין לו ממה להתפרנס, וא"כ ממילא מותר לו לתבוע העלאת שכר כדי שיוכל להתפרנס כראוי. אך נ"ל שהגדרתו בטעם זה שונה במקצת מההגדרה המובאת באגרות משה (שהובאה לעיל), ששם ביאר שכל ההיתר של "אין לו במה להתפרנס" הוא כפי מה שצריך לפרנסה בצימצום גדול, וא"כ אי אפשר בד"כ להסתמך על היתר זה כאשר יש גם בשכר הנמוך אפשרות להתפרנס בצימצום גדול ובדוחק, משא"כ להגדרת הגרש"ז כוונת הרא"ש בדין "אין לו במה להתפרנס" היא שתהיה למלמדים פרנסה מתאימה וסבירה. וכך מפורש בסוף דבריו, שכתב
"משא"כ הכא, בצדק הם דורשים השכר בהתאם ליוקר החיים, כי מעיקרא לא קצבו להם שכר זה אלא מפני ששיערו שיכולים להתפרנס בכך, ולכן גם עכשיו צריכים להוסיף וליתן להם שכר כזה שיספיק לרמת החיים שהיו יכולים לחיות במשכורת שקיבלו לפני היוקר וכו', דכאן הרי צריכים אנו לפרנסם, ושיעור זה היינו פרנסתם".

לסיכום
אדם העובד בחברה פרטית ואין בחוזה שחתם עם מעסיקו סעיף המאפשר לעובד לשבות, אין לעובד היתר לפתוח בשביתה כדי לשפר משכורתו או תנאי העסקתו (אא"כ קיים שם נוהג השביתה).

עובדים בחברה ממשלתית, נראה שהנוהג בחברות אלו הוא ששמורה לגופים מסוימים זכות השביתה לשם השגת המטרות הנ"ל, אא"כ סוכם בין נציגי העובדים להנהלת החברה על שלילת זכות זאת באופן מוחלט או למשך תקופה מסוימת.

מורים למקצועות קודש או מלמדים, גם במקום שקיים בו נוהג השביתה אין להם לנצל זכות זאת להשגת המטרות הנ"ל, מהטעמים המובאים במאמר.

כשאין למלמדים במה להתפרנס או כאשר השכר הכללי במשק עלה וכד', יש לעיתים לקבל את דרישת העובדים להעלאת שכרם.

ישנם מקרים מיוחדים שגם למלמדים או למורים למקצועות קודש יש היתר לשבות ממלאכתם, כגון במוסדות שזכות השביתה מעוגנת בתקנותיהם וכשהשביתה מקבלת את הסכמת חכם העיר (ועי' בגוף המאמר באלו מקרים אכן שמורה להם זכות זו). במקרים אלו אין לחוש גם לביטול התורה הנגרם לתלמידים.


הערות למאמר 'זכות השביתה בהלכה'

אורי וירצבורגר

'המעין' תשרי תשס"ג ב




המחבר הבחין בראשית מאמרו בין זכות השביתה של עובדים בחברה פרטית לבין זו של עובדים בחברה ממשלתית. וכך כתב: 'על פניו נראה ששביתת עובד בחברה פרטית אין לה שום היתר... בחרה פרטית השביתה אינה נוהג מקובל ומצוי'... לעומת זאת הוא כותב שבחברה ממשלתית ישנה לכל קבוצת עובדים זכות לשבות.

כמדומני שיש כאן טעות יסודית בהבנת יחסי עבודה בכלל, ובמדינת ישראל בפרט. שביתות מקובלות כיום בכל העולם החופשי, בלי כל קשר להגדרת החברה כממשלתית או פרטית. גם בארצנו אחת השביתות המפורסמות והקשות ביותר הייתה שביתת פועלי מפעל אתא, שהיה כמובן מפעל פרטי.

ההבדל שיש לעמוד עליו אינו בין חברה פרטית לחברה ממשלתית, אלא בין עובדים המאורגנים במסגרת איגוד מקצועי לבין עובדים שאינם מאורגנים. איגודים מקצועיים קיימים בכל העולם, והם בדרך כלל מארגנים את העובדים לפי ענפיהם, וגם השביתות הן לרוב ענפיות. בארץ רוב האיגודים המקצועיים קשורים להסתדרות העובדים. הסכמי עבודה במקומות עבודה מאורגנים, בלי שום הבחנה אם הם פרטיים, ציבוריים או ממשלתיים, נותנים לאיגוד המקצועי ולוועדי העובדים כוח וסמכות להכריז על שביתה, ולחייב את כלל העובדים באותה קבוצה לפעול לפי הנחיות מטה השביתה. אין אפשרות להכריז על שביתה חוקית במקומות עבודה בהם אין העובדים מאורגנים. גם החוק הישראלי מכיר בשביתות, ולבתי דין לעבודה הוענקה הסמכות להגדיר שביתה כחוקית ומוגנת על פי החוק, ואם הוכרזה שלא בהתאם להוראות החוק להכריז שהשביתה אינה מוגנת.

לא ידוע לי על הסכמי עבודה הכוללים סעיף השולל מקבוצת עובדים את זכות השביתה, חוץ מאשר שוטרים וחיילים וכד' שמעמדם שונה. לעיתים אחרי סכסוכי עבודה נחתמים הסכמים הכוללים הסכמה בתנאים מסוימים ל'שקט תעשייתי' לתקופה מוגבלת, אך אין בכך כמובן ביטול זכות השביתה.

בעמ' 39 דן המחבר בעניין 'היתר נטילת שכר מלמד בזה"ז'. ברצוני לציין שבתויו"ט לבכורות פ"ד מ"ו נאמר
'אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות [=להתיר למלמדים ליטול שכר] משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה לא היו יכולים לטרוח בתורה'.

יצחק צבי אושינסקי



א. תודתי למר וירצבורגר על הערותיו. אין ספק שהקביעה העקרונית שבמאמרי נותרה בעינה, דהיינו שהיכן שמקובלת זכות השביתה כאילו הוסכם בין העובד למעסיקו שהוא יכול לשבות ולכן השביתה מותרת ע"פ ההלכה, והיכן שאסור לעובדים לשבות או שלא נהוגה שם זכות השביתה - השביתה אסורה ע"פ ההלכה. אולם בצד המעשי בוודאי שצריך לברר מהם ההסכמים המקובלים במערכות העבודה בארץ.

פניתי לשופט סטיב אדלר, נשיא בית הדין הארצי לעבודה, לבירור הענין מהבחינה המעשית והחוקית. מר אדלר היפנה אותי לסעיף 19 לחוק ההסכמים הקיבוציים (תשי"ז1957-), בו נאמר שהשתתפות בשביתה לא תיראה "כהפרת חובה אישית", והוענקה לעובד הבודד הגנה מפני פיטורין או תביעת נזיקין בגין השתתפותו בשביתה. בדומה לכך, העניק סעיף 24 לאותו חוק חסינות מפני תביעת פיצויים לארגון עובדים ולארגון מעבידים שהכריזו על שביתה. ע"פ החוק הזה זכותו של כל עובד להיות חבר בארגון עובדים או להיות פעיל בו, ואסור למעביד לפטר עובד או להרע את תנאי עבודתו בשל חברותו או פעילותו בארגון עובדים כלשהו.

במאמרו 'חופש השביתה בראי הפסיקה'3 מתאר השופט אדלר את הרקע לזכות השביתה בישראל, ומחלק את השביתות בישראל לשלוש תקופות: בתקופה הראשונה, עד שנות השבעים, שררה חירות מוחלטת לעובדים לשבות. בתקופה השניה, החל מתחילת שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים, הוטלו הגבלות על חירות השביתה, הן ע"י חקיקה והן ע"י פסיקות בתי המשפט. ואילו בתקופה השלישית, מאז אמצע שנות התשעים ועד ימינו, הנהיג בית הדין מדיניות של ריסון עצמי בכל הקשור למתן צווי מניעה, ופעל לקידום חופש ההתאגדות.

לפי נתונים אלו יוצא שיש לבדוק לגופו כל הסכם בין עובד ומעביד שבא לפנינו, ולברר מתי החל ההסכם להיות בתוקף - האם בתקופה שבה שררה חירות בענין זכות השביתה, וממילא כוונתם של העובד והמעביד היתה לכלול את ההיתר גורף לשבות בין תנאי ההעסקה, או שמא נחתם ההסכם ביניהם בתקופה שבה הוטלו הגבלות אלו ואחרות על זכות השביתה, ולא היה בדעתם של שני הצדדים לכלול בהסכם את זכות השביתה בצורה בלתי מוגבלת.

אחד מעקרונות השביתה שנקבעו בשנות השבעים4 קבע שדיני השביתה הינם חלק ממשפט העבודה הקיבוצי, ואינם חלק ממשפט העבודה האישי. שביתה אינה יכולה להיות מעשה של יחיד. חירות השביתה, שהינה זכות יסוד, נובעת מזכות ההתאגדות, ומהווה חלק בלתי נפרד ממשטר דמוקרטי. העיקרון החמישי בקביעה זו היה הענקת סמכויות נרחבות לגופים המרכזיים בהסתדרות העובדים, ותמיכה בריכוזיות של ארגון העובדים בכל הקשור להכרזה על שביתה. למעשה, באמצעות קביעת בית הדין שתקנון הארגון היציג (היינו חוקת ההסתדרות) קובע מיהו הארגון המוסמך להכריז על שביתה ואת הדרך לפיה תוכרז השביתה - חוזק כוחם של הגופים המרכזיים בהסתדרות. ע"פ זה שביתה תוגן רק אם הוכרזה ע"י הגוף המוסמך בהסתדרות להכריז על שביתה, ובהתאם לחוקת ההסתדרות.

בעשור האחרון התרחשו תמורות ביחסי העבודה במשק הישראלי, וכתוצאה מהן גם ביחסו של בית הדין הארצי לדיני השביתות. בית הדין אימץ מדיניות מצמצמת בכל הנוגע למתן צווי מניעה נגד שביתות. בענין מעמדו של ארגון העובדים ביחס לשביתות נקבע ש"ארגון עובדים הוא ביסודו של משפט העבודה הקיבוצי, וקיומו הוא תנאי ליחסי עבודה קיבוציים". עוד נקבע שם ש"ממהותם של יחסי עבודה קיבוציים היא התארגנות העובדים, שתוצאתה האחת היא ריכוז כוח, על מנת להגן על עניניהם כקיבוץ ועל עניניהם מפני המעביד", וכן ש"המכשיר העיקרי של ארגון העובדים במאבקו לקידום האינטרסים של העובדים, הוא הפעילות הקיבוצית... במקרה של סכסוך בין העובדים לבין המעביד יכול ארגון העובדים להפעיל את הכוח הקיבוצי שלו בדרך של עיצומים נגד המעביד, ובעיקר בדרך של שביתה". בהקשר זה מעניין לציין שכיום רק כשליש מכוח העבודה במשק של מדינת ישראל מאוגד, היינו - שני שלישים מכוח העבודה אינם מאורגנים ואינם מיוצגים על ידי ארגון עובדים כלשהו.

מכל הדברים שהבאתי, ובעקבות השיחה שקיימתי עם השופט אדלר, עולה שצודק מר וירצבורגר שזכות השביתה אינה תלויה בשאלה אם מקום העבודה הינו ציבורי או פרטי, אלא האם העובדים בו מאוגדים באיגוד המקנה להם זכות זו או לא. העיקרון המנחה נותר שבכל מקום שבו נהוגה הזכות לשבות ע"פ יחסי העבודה מוקנית לעובד זכות זאת גם ע"פ ההלכה, שהרי זכות זו טמונה בתוך ההסכם שלו עם מעסיקו.

ב. במאמרי כתבתי שע"פ ההלכה ניתן להתנות על שלילת זכות השביתה. אולם בפסק דין של ביה"ד לעבודה (פד"ע כט 61) נקבע כי "ההנחה היא כי זכות השביתה נובעת מחופש ההתארגנות, שהוא נגזרת של חופש הביטוי; לפיכך לא ניתן להתנות על זכות זו, והתנאה כזו פסולה מהיותה נוגדת זכות חוקתית ונוגדת את תקנות הציבור". נמצא שפסק הדין האזרחי נוגד היתר זה5. יש לבדוק כיצד להתייחס לפסק זה, והאם ניתן להתייחס אליו כפסק הקובע מנהג, כאשר באים אנו לבדוק את מנהג המדינה בנושא זה6.

ג. חשוב לציין, שבניגוד לאמור לעיל שע"פ ההלכה יועיל סיכום עם העובד שהוא לא יוכל לשבות - לא יועיל שום סיכום עם עובד שהוא לא יוכל לחזור בו מעצם הסכמתו לעבודה, וכל עובד או פועל (שאינו בגדר ההלכתי של "קבלן") יכול לחזור בו מעבודתו "אפילו בחצי היום", כלשון הגמרא בבבא מציעא עז, א, וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' שלג, שהרי התורה קבעה שיכול לחזור ("עבדי הם - ולא עבדים לעבדים") ואי אפשר לבטל דין זה7. דוגמא לדבר מוצאים אנו גם בקצוה"ח שם ס"ק ז, המביא את דברי שו"ת חוות יאיר סי' קמ הסובר שלא תועיל שבועת פועל שלא יכול לחזור בו בתוך שש שנים, משום דהוי כנשבע לעבור על המצוות. דוגמא נוספת לענין זה מוצאים אנו במקרה שעשו קנין על התחייבות הפועל שלא לחזור בו: הש"ך שם ס"ק יד הביא את הריטב"א שקנין לכך שלא יוכל פועל לחזור בו יועיל, אך לדעת הש"ך עצמו לא יהני אפילו קנין, ויכול הפועל לחזור בו בכל מקרה. ועי' קצוה"ח שם ס"ק ה הדוחה את סברתו השניה של הש"ך לכך שלא יועיל קנין משום שהוי קנין דברים, וסובר שהקנין לא יועיל משום שאמרה התורה 'עבדי הם ולא עבדים לעבדים', ולכן יוכל הפועל לחזור בו אפילו כשעשו קנין8.

לעומת זאת, כאמור, סיכום עם העובד שלא יוכל לשבות יועיל מעיקר הדין, משום שאינו כנגד דין תורה; מפני שלמרות ש'יד הפועל על העליונה', והוא יכול לחזור בו מעצם הסכמתו לעבוד - המעסיק אינו חייב לשוב ולקבלו לעבודה.

ד. ברצוני להדגיש שאין בתשובתי זו הבעת דעה בענין פניה לבית הדין לעבודה והתדיינות בו, במקום בדין תורה כראוי. כוונתי היתה לבדוק מהי ההלכה ומהו מנהג המדינה בענין זכות השביתה, מנהג שנקבע בעיקר ע"פ החוק הנהוג וע"פ פסיקותיו והנחיותיו של בית הדין לעבודה.


עוד באותו ענין

המערכת



הרב אושינסקי קבע בראשית דבריו ש'היכן... שלא נהוגה שם זכות שביתה השביתה אסורה ע"פ ההלכה'. מר וירצבורגר מיקד בהערתו את הדיון סביב התפקיד המרכזי שיש לאיגוד המקצועי בקביעת זכות השביתה, והמחבר קיבל את עיקר דבריו והוסיף בירורים משפטיים והלכתיים באותו ענין.

מצאנו לנכון לציין לכמה מקורות חשובים מדברי פוסקי דורנו, שעסקו עוד לפני קום המדינה בנושא זכות השביתה:

בשו"ת משפטי עוזיאל כרך ד' חו"מ סי' מב נמצאת תשובה מפורטת, שנשלחה בשנת תרצ"ח לוועד הפועל של הסתדרות הפועל המזרחי בא"י כתשובה לשאלותיו בענייני יחסי עבודה על-פי ההלכה (נדפסה שנית בפסקי עוזיאל בשאלות הזמן סי' מו), ושם באות ו דן המחבר האם רשאים הפועלים להתארגן ולהכריז על שביתה, ובאות ז - האם ע"פ הדין רשאי המעביד לפטר עובד ששבת.

באותה תקופה בערך נכתב הספר 'תחוקת העבודה - מקורות לתחוקת העבודה לפי דיני תורה, עם הערות והוספות מגדולי התורה בארץ ישראל', ירושלים, מוסד הרב קוק, תש"ה, מאת הרב משה פינדלינג זצ"ל מחיפה9. בפרק ט סע' ז (עמ' סד-סח) דן המחבר בהרחבה בחוקיותה של השביתה. הוא מביא שם כתנאי לכך ששביתה תהיה מותרת שבי"ד של תלמידי חכמים ידון בעניינה ויסכים שיש מקום לתביעה. הרב המחבר מביא בענין זה גם תשובה של הרב קוק זצ"ל, בה הוא קובע ש'
שביתה מותרת לשם כפיית נותן העבודה להיזקק לבי"ד או לקיים פסק דין בקשר עם הסכסוך המתפרץ... הן לשמירת תנאי העבודה והן להטבת תנאי העבודה'.
המחבר עוסק שם גם בשאלת תשלום ימי העבודה האבודים. פרק שלם מקדיש המחבר לזכויותיהן ההלכתיות של הסתדרויות הפועלים.

בשנת תש"ה ענה הרב אליעזר יהודה וולדנברג שליט"א לרש"ז שרגאי ז"ל (ציץ אליעזר ח"ב סי' כג), כשזה פנה אליו, כנראה בשם הסתדרות הפועל המזרחי, בשאלה
'המותר להשתמש באמצעי של שביתה כדי להכריח את נותן העבודה לקיים תנאי העבודה שנעשו כבר למנהג המדינה אצל רוב נותני העבודה, כמו שמונה שעות עבודה, מבלי שהפועל יהיה מחוייב להזמין את נותן העבודה לדין תורה או לבוררות, והפועל רשאי לראות תביעתו זו והגנתו עליה ע"י אמצעי השביתה כעושה דין לעצמו בדבר הבטוח בהחלט בצדקתו'.

הרב וולדנברג שליט"א עוסק שם בהרחבה בשאלת התוקף ההלכתי של השביתה, ולאחר מו"מ הוא מסכם את הדיון באופן מפתיע (סי' ה בסוף התשובה):
'במקרים כאלו שהפועל בטוח בהחלט בצדקתו על עבירה מצד בעה"ב על תנאי העבודה שקבעו ונעשו למנהג המדינה, יכול הפועל לעשות דין לעצמו בהתאם לקנס שקבעו במקרה כזה ממוני העיר, כנפסק ברמב"ם (פ"ב מה' סנהדרין הי"ב) שיש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבי"ד וכו', וכן בשו"ע חו"מ סי' ד'. זהו הנלפענ"ד בעהי"ת בבירור בעיא קשה ומסובכת זו'.

ולבסוף עוד תשובה מתקופתנו ממש - תשובת הרב עובדיה יוסף שליט"א (שו"ת יחוה דעת ח"ד סי' מח), העוסקת בעיקר בשביתת מורים, ובמיוחד במורים למקצועות קודש:
'האם מותר מצד ההלכה למורים של בתי הספר להשתמש בנשק השביתה, לשם העלאת שכרם'?

לאחר דיון ממצה מסכם הרע"י שליט"א:
'לפיכך חובת כל המורים יראי ה' וחושבי שמו הנאמנים לתורתינו הקדושה להתקומם כאיש אחד חברים נגד השביתה הזאת הנוגדת את דעת התורה וההלכה, ויאבקו לשיפור מעמדם ושכרם בדרכים אחרות. ואם בכל זאת חס ושלום תפרוץ השביתה, ולא יוכלו להפר אותה, עליהם לעשות מאמץ עליון לאסוף את התלמידים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, או אפילו לבתיהם, בתקופת ימי השביתה, וללמדם דעת ומוסר השכל, צדק ומשפט ומישרים. ובזכות התורה השי"ת יחיש לגאלינו, כמו שנאמר: זכרו תורת משה עבדי, הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא. במהרה בימינו אמן'10.

הערות:



1. גם אם התקנה באה 'למיגדר מילתא', דהיינו לגדור את הציבור ממעשים שליליים, אין צורך בהסכמת אדם חשוב - עי' בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' עז שכותב "או על תקנות שעושים למיגדר מילתא שלא יבואו לעבור על איסור תורה או דרבנן או הסכמת מיגדר מילתא יכולים הקהל לתקן ולקנוס אפי' אין שם בעיר אדם חשוב". כן איתא גם בשו"ת חתם סופר יור"ד סי' ה ד"ה אמנם, וז"ל "אבל היכא דתקנתא היא למיגדר מילתא דאיסורא לית דין ולית דיין דיכולים ומחוייבים ממוני הקהל לעמוד בפני פריצים ולא בעי חבר עיר". אולם כל כוונתם היא רק על מניעת איסורים מפורשים, מהתורה או מדרבנן, ואין כאן היתר שלא להזדקק לאדם חשוב אפילו במקרים כגון דידן שהעוול זועק עד לשמים.
2. ואמנם שם מדבר אודות שביתת מורים כשרוצים המעסיקים להביא אחרים במקומם ובגבולם, אך נראה לענ"ד שאין הבדל בין סיבה זו לסיבה מוצדקת אחרת כמו עליית שכר שאר העובדים במשק, המצדיקה מבחינת העובדים את העלאת שכרם בהתאם.
3. נדפס בתוך 'ספר ברנזון' עמ' 475 ואילך. אני מודה למר אדלר על סיועו והפניותיו.
4. "משפט העבודה הקיבוצי", נקבע ע"י השופט צבי בר ניב.
5. [הכוונה כמובן לעובד המאורגן במסגרת ארגון עובדים, שרק לו קיימת ע"פ החוק הזכות לשביתה 'מוגנת'. לעובד שאינו 'מאורגן' לא עומדת זכות זו, ולכן גם על פי החוק אין מניעה לכאורה להתנות בפירוש שלא ישבות. הערת עורך - י"ק].
6. ברור שגם פסק אזרחי זה מדבר על התנאה לשלילה מוחלטת של זכות השביתה, ולא על התנאה ל"שקט תעשייתי" למשך תקופה מסויימת. התנאה על שלילת זכות השביתה למשך תקופת-מה מותרת גם ע"פ החוק, כפי שאמר לי השופט אדלר בע"פ.
7. ואינו דומה לאשה היכולה לוותר על חיוביו הממוניים של הבעל כלפיה, כמובא בגמרא בכתובות נו, א ובשו"ע אבן העזר סי' לח סע' ה וסי' סט סע' ו, משום ששם האשה מוחלת על ממון המגיע לה ע"פ דין, וזכותה לעשות כך, כמובא בגמרא בבבא בתרא קכו, ב; מה שא"כ כשקיים היתר מן התורה לפועל לחזור בו, שאין זה ממון הניתן לוויתור אלא דין המקנה לאדם אפשרות להפסיק את שיעבוד גופו, ובזה לא יכול להתנות נגד התורה ולסכם שלא תועיל חזרה. דומה דין זה לדין אונאה המובא בשו"ע חו"מ סי' רכז סע' כא, שלא מהני מה שמתנה "על מנת שאין לך עלי אונאה", שהרי מהתורה האונאה עדיין אסורה, ולדין המובא בשו"ע חו"מ סי' סז סע' ט אודות שמיטת כספים, שלא מהני מה שמתנה המלוה עם הלוה "על מנת שלא תשמטהו שביעית", שהרי מהתורה השמיטה כן משמטת.
8. ויש לדון מה יהיה הדין בנידון שלפנינו (באופן שסיכם עם פועל שלא יוכל לחזור בו) לפי הריטב"א הסובר שקנין שלא יוכל לחזור בו מהני.
9. הרב פינדלינג זצ"ל נבחר בשנת תרפ"ח לרבה של הקהילה החרדית הקטנה בעיר אברספלד (Ebersfeld) שבגרמניה, ולאחר שנים ספורות עלה ארצה, התיישב בחיפה, ושימש עד לפטירתו בשנת תשל"ד כרבה של קהילת יוצאי גרמניה בעיר (ראה על תולדותיה של קהילה מפוארת זו ב'ספר היובל של קהילת "אהבת תורה" בחיפה' [חש"ד!] שיצא לאור לפני שנים ספורות). החל משנת תרצ"ג, עם עליית הצורר לשלטון בגרמניה והתחלת הגזירות נגד היהודים, התחיל לפרסם בכתב-העת 'נחלת צבי', הביטאון של החברה ע"ש הרב הירש זצ"ל, סידרת מאמרים בשם 'תחוקת העבודה היהודית' (Das Juediche Arbeitsrecht). סידרה זו זכתה לפרסום רב ולשימוש מיד עם פרסומה, ולאחר כמה שנים היוותה את הבסיס לחיבור ההלכתי הגדול הנ"ל, שעליו כתב הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי זצ"ל בדברי הסכמתו (עמ' 8) 'גם אם יבואו רבנים ומחברים ויחברו ספרים עוד על נושא זה - היה יהיה ספרו זה הרקע והמפתח והפותח לשערי תשובות לחקר ההלכות הללו'.
10. וראה 'המעין' כרך ה גל' א [תשרי תשכ"ה] עמ' 9 ואילך במאמרו של הרב רפאל קצנלנבוגן זצ"ל 'השביתה לאור ההלכה'. ועי' ב'תחומין' כרך ה [תשד"מ] עמ' 287 ואילך, שם מובאות תשובות בנושא זה שנכתבו ע"פ בקשת הרי"א הרצוג זצ"ל ע"י הרש"ז אוירבך זצ"ל, הרב פרנק זצ"ל, ר' נחום פרצוביץ זצ"ל ותשובה קצרה נוספת מאת הרב עוזיאל זצ"ל, ושם בעמ' 295 ואילך סקירה ביבליוגרפית מקיפה של תשובות ופסקים בנושא זה מאת הרב אורי דסברג, מעורכי 'תחומין'. וראה ב'תחומין' יח [תשנ"ח] עמ' 236 ואילך פס"ד של ביה"ד הרבני העליון העוסק בעיקר בשאלה אם החוק החילוני ובתי הדין לעבודה קובעים 'מנהג' ביחסי העבודה כאשר קביעתם עומדת בניגוד לדין תורה, ובדיון על פסק זה ב'תחומין' כ [תש"ס] עמ' 71 ואילך.